רבקה קופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבקה קופר בעדותה במשפט אייכמן, 1961

רבקה קוּפֶּר (15 ביוני 1920, ז'שוב10 בפברואר 2007, דגניה ב') הייתה חברת מחתרת בגטו קרקוב, אלמנתו של דולק ליבסקינד, ראש מחתרת "החלוץ הלוחם" בקרקוב, אסירה באושוויץ בירקנאו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובישראל מזכירת קיבוץ דגניה ב' ומהעדים במשפט אייכמן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבקה קופר נולדה בשם ווּשְקה שְפִּינֶר בשנת 1920 בעיר זֶ'שוּב (ריישא) שבדרום-מזרח פולין להדסה לבית לנדמן ולחיים שפינר, אחות בכורה למנחם (מנק). היא גדלה בבית מסורתי עם זיקה לציונות: אביה היה חבר בתנועת המזרחי, ואמה באגודת נשים ציוניות. בשנת 1934 עברה משפחתה לקראקוב, ושם הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ובגיל 17 מונתה למזכירת הקן. ב-1938 סיימה בהצטיינות את לימודיה בגימנסיה העברית בקרקוב ושאפה ללמוד רפואה, אך לא יכלה בשל האיסור על יהודים ללמוד באוניברסיטאות.[1] בעקבות בקשתו של דוֹלֶק (אהרן) ליבֶּסקינד, ראש התנועה בקראקוב, הפכה למזכירת התנועה בבירה ורשה. העבודה האינטנסיבית הידקה את הקשר ביניהם, והם התארסו בחודש ינואר 1939 ובדצמבר אותה שנה נישאו.[2] במסגרתה פועלה יצאה להקים מרכזים חדשים לתנועה בעיירות שונות, בהן בידגוֹשְץ' (בצפון פולין) וסקרז'יסקו.[3]

בפעילות התנועה בגטו קראקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באוגוסט 1939 חזרה קופר עם דולק ליבסקינד לקראקוב. במהלך ספטמבר 1939 התקבלו בקרב חברי וחברות הנהגת התנועה ידיעות שלפיהן סוכנים גרמניים מחפשים את עורכי הידיעון "דבר עקיבא", ובעקבות כך ירד בעלה למחתרת. מחשש שמסמכי התנועה ייפלו בידי הגרמנים נסעה לדירת מזכירות התנועה בוורשה ובכאב רב העלתה באש את העלונים, ההתכתבויות והרשימות של החברים והחברות.[4] עד הקמת הגטו בקראקוב נסגרו כל מוסדות החינוך היהודיים בעיר, היהודים הוכרחו לענוד סרט סימון לבן ועליו מגן דוד, ובתיהם נבזזו.[5] קופר השתתפה בפעילות החינוכית של התנועה, ובה לימדו את החניכים עברית, תנ"ך ומתמטיקה וקיימו פעילויות כדי לשמור על מורל גבוה.[6] עם הקמת הגטו ב-20 במרץ 1941 פעלה להמשיך את פועלו של החוג לתנ"ך שעליו הייתה אחראית, אך חניכיה גורשו, נחטפו או נהרגו וחלקם חיפשו מקום מסתור. בעזרת תעודות מזויפות שארגן לה סימֶק (שמשון) דרֶנגֶר, חבר ועובד בבית הדפוס המשפחתי שהגרמנים השתמשו בו לצורך הנפקת תעודות בגטו, יצאה לגטאות בוורשה, ז'שוב, ראדום וטומשוב[7] למשימות בשליחות התנועה.[8] בחלוף הזמן החלו להתארגן להתנגדות בנשק.[9]

כקשרית במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבקה קופר (משמאל) ודולק ליבסקינד

ב-20 באוגוסט 1942 הוקמה המחתרת "החלוץ הלוחם" בפיקודו של דולק ליבסקינד, שכללה תנועות נוער ציוניות שונות,[10] וקופר נשבעה לה אמונים.[11] היא מילאה מילאה תפקידי קישור בגטו ומחוצה לו.[12] משימתה העיקרית הייתה לשכור דירות ברחבי העיר ובכפרים הסמוכים, כדי שישמשו מקומות מסתור לאנשי המחתרת ומקלט ליום בו יחוסל הגטו. על תפקידה זה סיפרה:

פעם אחת נקלעתי לסכנה, כאשר נסעתי לחפש דירה בכפר אחד על יד וישניץ. את הכתובת קיבלתי מחבר התנועה שהכיר את המקום. מצאתי שם בית קטן, חדר עם מטבח ועליית גג. זה התאים לי מאוד, הצלחתי לשכור אותו בלי בעיות מיוחדות [...] כבר למחרת נכנסו שני שוטרים פולנים במדים כחולים. [...] במצבים האלה חשוב היה לא להראות שום סימן של מבוכה או פחד. [...] כדי להצליח במשימות האלה צריך מידה לא קטנה של חוצפה.[13]

באחד הימים התבקשה להעביר אקדח לבחורים מהתנועה שהסתתרו ביערות. כשהגיעה לתחנת הרכבת בקראקוב ביצעו חיילים חיפוש. היא ניצלה את חזותה הארית ופנתה לאחד הקרונות השמורים לאנשי הצבא ושאלה בגרמנית: "זה ייקח עוד הרבה זמן? אני מאחרת"; והקצין הגרמני הזמין אותה לשבת בקרון. בנוסף, השתתפה בארגון פעולות חבלה.[14] היא נעצרה על ידי הגסטאפו, נחקרה ארוכות אך לא נשברה,[15] גם כאשר הוכתה.[16]
בשל מעצרה, לא השתתפה בפעולת המחתרת הגדולה שהתבצעה בערב חג המולד 1942[17] שעליה פיקד בעלה. פעולה זו הצליחה מעל המשוער והייתה האחרונה בסדרת פעילויות מחתרת זו.[18] לוחמי המחתרת השליכו רימונים על בית הקפה "ציגנריה" בו ישבו קצינים וחיילים גרמנים ועשרות מהם נהרגו ונפצעו, כאשר קבוצה אחרת הניחה במקביל זרים על קברו של החייל האלמוני, הניפו דגלי לבן אדום (פולין) והדביקו כרוזים ברחבי העיר. בעקבות הפעולה נתפסו רבים מהנהגת המחתרת,[19] בהם ליבסקינד, והוא נהרג.[20]

אסירה באושוויץ-בירקנאו וברייכנבאך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בינואר 1943 גורשה קופר לאושוויץ-בירקנאו והמספר 29757 קועקע על זרועה.[21] היא עבדה בפרך[22] ביחד עם חברותיה פעלה לשימור הרוח היהודית במחנה, כשהתארגנה עם קבוצת אסירות בבלוק להדליק נרות שבת. שמירה על המסורת בתוך המחנה לא הייתה דבר של מה בכך: עם הזמן הצטרפו אסירות אחרות שהפעילות המשותפת עזרה להן להתמודד עם מציאות החיים הקשה.[23] בעדותה במשפט אייכמן סיפרה: "לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות, אבל את הנרות השגנו איכשהו".[24] האחווה בין הנשים עזרה לה לשרוד גם כשחלתה בטיפוס ובדיזנטריה. לימים העידה: "יחד בקבוצה היה יותר קל. לאדם שהיה לו על מי להישען, היה סיכוי טוב יותר להמשיך ואולי גם לשרוד. [...] החזקנו מעמד הודות לתמיכה ההדדית".[25] באחד ממסדרי הבוקר השאירה את מנת הלחם שלה בתוך הבלוק, וכשחזרה לקחת אותה נשלחה לבלוק 25[דרושה הבהרה] אך הצליחה לעבור את הסלקציה של ד"ר יוזף מנגלה.[26] באושוויץ שמעה על גורלו של בעלה.[27]
בתחילת שנת 1944 הצטרפה להכנות להתקוממות במחנה.[28] לאחר שהבריחה מכתב ובו מסר ממחנה הגברים, נתפסה ונענשה.[29] בנובמבר 1944 גורשה לטרנספורט עבודה בגרמניה, משם הגיעה למחנה רייכנבאך ועבדה בבית חרושת לנורות חשמל "טלפונקן". בסוף ינואר 1945 השתתפה בצעדות המוות. בזכות עסקת ההצלה של הרוזן השוודי פולקה ברנדוט הועברה על ידי הצלב האדום לדנמרק.[30]

פעילות חינוכית בשוודיה ועלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבקה קופר עם בנה יוחי

מקופנהגן הועברה לעיר הלסינגבורג שבשוודיה, שם טופלה על ידי הצלב האדום וקיבלה מזון ותרופות. בקיץ 1945, בכנס תנועת החלוץ בשוודיה, פגשה את שלום קופר, ניצול השואה גם הוא. היא עבדה כמורה בבית הספר במסגרת עליית הנוער לכ-80 נערים ונערות ניצולי השואה שהגיעו לשוודיה: היא לימדה עברית והיסטוריה, והוא לימד תנ"ך.[31] בראשית 1946 קיבל קופר סרטיפיקט ועלתה לארץ ישראל בתפקיד מלווה קבוצת נוער משוודיה. חמישה חודשים לאחר מכן יצאה עם קבוצת נוער נוספת לבלגיה ומשם לצרפת והגיעה ארצה באוניית המעפילים "תאודור הרצל". כשהגיעו לחופי הארץ גורשו למחנה מעצר בקפריסין, שם עבדה כמזכירה של ארגון ההגנה ושותפה בסוד חפירת המנהרות בין המחנה לחוף. בליל ה-18 בינואר 1948 יצאה עם תשעה חברים לארץ ישראל.[32] היא הצטרפה לשלום קופר בקיבוץ דגניה ב' והם נישאו. בשנת 1950 עברו לגור בחיפה ועבדה כמזכירה בוועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה. תשע שנים לאחר מכן נולד בנם היחיד, יוחי.

עדותה במשפט אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבקה קופר זומנה להעיד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. היא העידה בבית המשפט ב-3 במאי 1961 והייתה אחת מארבע הנשים שהעידו על התנגדות חמושה. אחריה העידה הלה רופאייזן-שיפר, גם היא לוחמת בגטו קראקוב.[33] בעדותה סיפרה על חיי היהודים בקראקוב, הקמת הגטו, פעילות המחתרת, הפעולה בקפה "ציגנריה" ומותו של בעלה ליבסקינד. היא תיארה את גבורתה של לוחמת הגטו גוסטה דוידזון-דרנגר (יוסטינה), שכתבה יומן שתיעד את פעילות עקיבא בגטו קראקוב וסיפרה גם על פעילות להתנגדות רוחנית, בגטו קראקוב ובמחנה הנשים באושוויץ.[34] עדותה רוממה את רוחו של הציבור הישראלי והרושם שעוררה היה גדול.[35]

אחריתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 חזרה המשפחה לקיבוץ דגניה ב'. בשנים 19761978 שימשה כמזכירת הקיבוץ. ערכה את עלון הקיבוץ "דף השבוע" ולאחר שסיימה לימודי הספרנות ארגנה מחדש את הספרייה של הקיבוץ וניהלה אותה במשך שנים רבות. קופר נפטרה בשנת 2007, בגיל 86, ונטמנה בבית העלמין בדגניה ב'.

זיכרונותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבקה קופר (וושקה שפינר ליבסקינד), רסיסי זכרונות, דגניה: משואה, תשס"ד 2004. (תמצית קטעים מתוך ראיון שנערך עם רבקה קופר עבור משואה בקיץ 1992)[36]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "40 שנה למרד גטו ורשה: דיון של לוחמים והיסטוריונים", ילקוט מורשת לה (ניסן תשמ"ג, אפריל 1983).
  • החלוץ הלוחם: בטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קראקוב, אוגוסט-אוקטובר 1943; מערכת הספר: יהודה מיימון... [ואחרים]; תרגם מפולנית: צבי ארד; הביאה לדפוס: רנה קלינוב, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון והקיבוץ המאוחד, תשמ"ד 1984.
  • רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשמ"ז 1987.
  • ברוך יחיאלי, עקיבא – תנועת נוער ציונית-כללית: צמיחתה, התפתחותה ולחימתה בשנות השואה, תל אביב: מורשת וספרית פועלים, תשמ"ח 1988.
  • יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939–1943: עמידה, מחתרת, מאבק, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשנ"ג 1993.
  • שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רבקה קופר בוויקישיתוף

עדויות ומאמרים:

על דולק ליבסקינד:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבקה קופר (וושקה שפינר ליבסקינד), רסיסי זכרונות, דגניה: משואה, תשס"ד 2004 (להלן: קופר, רסיסי זכרונות), עמ' 4–5.
  2. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 6–9, 19.
  3. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 9–12.
  4. ^ ברוך יחיאלי, עקיבא – תנועת נוער ציונית-כללית: צמיחתה, התפתחותה ולחימתה בשנות השואה, תל אביב: מורשת וספרית פועלים, תשמ"ח 1988 (להלן: יחיאלי, עקיבא), עמ' 212.
  5. ^ קראקוב, ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם".
  6. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 17–19.
  7. ^ רבקה קופר-ליבסקינד על קבוצת "עקיבא" בקרקוב הכבושה
  8. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 23–26.
  9. ^ רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשמ"ז 1987 (להלן: פרליס, תנועות הנוער).
  10. ^ יחיאלי, עקיבא, עמ' 228.
  11. ^ רבקה קופר, "40 שנה למרד גטו ורשה: דיון של לוחמים והיסטוריונים", ילקוט מורשת (אפריל 1983), עמ' 30.
  12. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 49–50.
  13. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 52–53.
  14. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 55–58.
  15. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 53–61.
  16. ^ עדות רבקה קופר במשפט אייכמן, פרוטוקול ישיבה 26, אתר משרד המשפטים, עמ' 371.
  17. ^ יעל פלד מרגולין, רבקה קופר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  18. ^ פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, עמ' 230.
  19. ^ יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939–1943: עמידה, מחתרת, מאבק, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשנ"ג 1993, עמ' 218-219.
  20. ^ רבקה קופר ליבסקינד, "הערות לספרו של באומינגר על קראקוב",ארכיון משואה.
  21. ^ פרליס, תנועות הנוער, עמ' 64-65.
  22. ^ עדותה של רבקה קופר, ארכיון משואה.
  23. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 66–67.
  24. ^ עדות רבקה קופר במשפט אייכמן, פרוטוקול משפט אייכמן, עמ' 369–371.
  25. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 69–70.
  26. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 74–75
  27. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 83–84.
  28. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 86–87.
  29. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 88–90.
  30. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 91–102.
  31. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 103–106.
  32. ^ קופר, רסיסי זכרונות, עמ' 103–112.
  33. ^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 77.
  34. ^ גבע, אל האחות הלא ידועה, עמ' 176–175.
  35. ^ חיים גורי, מול תא הזכוכית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 47.
  36. ^ רסיסי זכרונות, באתר משואה.