רבקה קלארק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבקה קלארק
Rebecca Clarke
ClarkeViola.jpg
לידה 27 באוגוסט 1886
הארו, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 באוקטובר 1979 (בגיל 93)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחינה עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור, ויולה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רֶבֶּקה קלארקאנגלית: Rebecca Clarke27 באוגוסט 1886 - 13 באוקטובר 1979) הייתה מלחינה וויולנית בריטית, שנודעה בעיקר במוזיקה קאמרית לוויולה. היא נולדה בלונדון ולמדה באקדמיה המלכותית למוזיקה ובקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון. בהמשך הייתה לאחת מנגניות התזמורת המקצועיות הראשונות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצאה עצמה תקועה בארצות הברית; היא השתקעה בניו יורק ובשנת 1944 נישאה למלחין והפסנתרן ג'יימס פריסקין. קלארק מתה בביתה בניו יורק בגיל 93.

אף כי מיעטה להלחין, במידה מסוימת עקב מושגיה באשר למקומה כאישה מלחינה, זכתה יצירתה להכרה הודות למיומנות ההלחנה שגילתה. רוב יצירותיה לא יצאו עדיין לאור בדפוס (ואלה שפורסמו, יצאו לאור לאחרונה), ונשכחו ברובן אחרי שחדלה להלחין. מלגת מחקר ועניין ביצירותיה התחדשו ב-1976. אגודת רבקה קלארק נוסדה בשנת 2000 לקידום המחקר במוזיקה שלה וביצועה.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון, שם למדה קלארק מ-1907 עד 1910

קלארק נולדה ברובע הארו בלונדון, לג'וזף תאצ'ר קלארק, אמריקאי, ולאשתו הגרמניה אגנס פאולין מארי אמלי הלפריך. אביה התעניין במוזיקה ושכנע אותה להתחיל לנגן בכינור בגיל תשע. היא החלה את לימודיה באקדמיה המלכותית למוזיקה בשנת 1903, אך אביה הוציא אותה מן האקדמיה בשנת 1905, אחרי שהמורה פרסי הילדר מיילס הציע לה נישואים (לאחר זמן הוריש לה מיילס את כינור הסטרדיוואריוס שלו בצוואתו). הראשון לביקוריה הרבים בארצות הברית היה זמן קצר לאחר שעזבה את האקדמיה המלכותית. לאחר זאת למדה בקולג' המלכותי למוזיקה בשנים 1907 עד 1910, כאחת מתלמידות ההלחנה הראשונות של סר צ'ארלס ויליירס סטנפורד. בהמרצת סטנפורד עברה מכינור לוויולה, בדיוק בזמן שהוויולה החלה להתקבל ככלי סולו מוכר. היא למדה אצל ליונל טרטיס, שהיה לדעת רבים גדול הוויולנים בזמנו.[1] בשנת 1910 חיברה קלארק מוזיקה לשירה סינית בשם "דמעות", יחד עם קבוצה של חברים ללימודים בקולג' המלכותי למוזיקה. היא שרה בהדרכת ראלף ווהן-ויליאמס באנסמבל סטודנטים שארגנה לשם לימוד וביצוע המוזיקה של פלסטרינה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה לביקורת שמתחה קלארק על פרשיות שניהל אביה מחוץ לנישואים, סילק אותה האב מן הבית והפסיק את מימון הוצאותיה. היא נאלצה לעזוב את הקולג' המלכותי בשנת 1910 וקיימה את עצמה בנגינה בוויולה. קלארק הייתה לאחת מנגניות התזמורת המקצועיות הראשונות, כשסר הנרי ווד בחר בה לנגן בתזמורת קווינ'ס הול בשנת 1912.[2] ב-1916 נסעה לארצות הברית להמשיך בקריירת נגינה. יצירה קצרה, לירית לוויולה ופסנתר בשם "מורפיאוס", שחוברה בשם העט "אנתוני טרנט", בוצעה בהשמעת בכורה בשנת 1918, ברסיטל משותף שלה עם הצ'לנית מיי מוקלה בניו יורק. מבקרים היללו את היצירה המשויכת ל"טרנט", והתעלמו ברובם מן היצירות שהושמעו בשמה של קלארק באותו רסיטל. קריירת ההלחנה שלה נסקה לתקופה קצרה, החל בסונאטה לוויולה שהגישה ב-1919 לתחרות בחסות אליזבת ספראג קולידג', שכנתה של קלארק ופטרונית אמנויות. בין 72 משתתפים, התחרתה הסונאטה של קלארק על המקום הראשון עם יצירה מאת ארנסט בלוך. קולידג' הכריזה על בלוך כזוכה. כתבי עיתונות שיערו, ש"רבקה קלארק" הוא שם עט של בלוך עצמו, או שבכל מקרה, לא ייתכן שקלארק היא שכתבה את היצירה, משום שהרעיון שאישה יכולה לכתוב יצירה כזאת לא נתפס בחברה של אותם ימים. הסונאטה התקבלה בעין יפה וזכתה לביצוע ראשון בפסטיבל המוזיקה של ברקשייר ב-19. ב-1921 הרשימה קלארק בשנית בתחרות ההלחנה של קולידג', עם שלישיית פסנתר, אף כי גם הפעם לא הגיעה למקום הראשון. ב-1923 מימנה קולידג' רפסודיה לצ'לו ופסנתר של קלארק, ובכך הייתה קלארק לאישה היחידה שזכתה בחסותה של קולידג'.[3] שלוש יצירות אלה מייצגות את שיא קריירת ההלחנה של קלארק.

השנים הבאות ונישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1924 פתחה קלארק בקריירה של נגינה כסולנית וכחברה בהרכבי מוזיקה קאמרית בלונדון, אחרי שהשלימה מסע קונצרטים עולמי בשנים 1922–1923. ב-1927 עזרה להקים את האנסמבל האנגלי, רביעיית פסנתר שבה היו חברות היא עצמה, מרג'ורי הייוורד, קתלין לונג ומיי מוקלה. כמו כן השתתפה בכמה הקלטות בשנות ה-20' וה-30' של המאה ה-20 ובשידורי מוזיקה של הבי.בי.סי. תפוקתה היוצרת הצטמצמה מאוד בתקופה זו, אך היא המשיכה להופיע בנגינה, והשתתפה בתערוכה הקולוניאלית בפריז בשנת 1931, כחלק מן האנסמבל האנגלי. בין 1927 ל-1933 הייתה בקשר רומנטי עם זמר הבריטון הבריטי ג'ון גוס, שהיה צעיר ממנה בשמונה שנים ונשוי באותו זמן. הוא שר בביצוע בכורה כמה מן השירים שכתבה בבגרותה, ששניים מהם הוקדשו לו, "June Twilight" ו- "The Seal Man" השיר "Tiger, Tiger", שאותו סיימה בעת שהקשר בא לקצו, היה ליצירה האחרונה שהלחינה לקול סולו עד ראשית שנות ה-40'.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמצאה קלארק בארצות הברית, בביקור אצל שני אחיה, ולא יכלה להשיג ויזה לחזרה לבריטניה. היא חיה תקופת מה עם משפחותיהם של אחיה ואז, ב-1942, קיבלה עבודה כמחנכת אצל משפחה בקונטיקט. היא הלחינה 10 יצירות בין 1939 ל-1942, בהן ה"פסאקאליה על נעימה אנגלית נושנה". את ג'יימס פריסקין, (מלחין, פסנתרן קונצרטים וחבר מייסד בסגל המורים של ג'וליארד) מי שיהיה בהמשך לבעלה, הכירה כששניהם היו סטודנטים בקולג' המלכותי למוזיקה. הם חידשו את ידידותם לאחר פגישה מקרית ברחוב במנהטן בשנת 1944 ונישאו בספטמבר אותה שנה, כששניהם היו בשלהי שנות ה-50 לחייהם. לדברי המוזיקולוגית ליאן קרטיס, פריסקין היה "אדם שנתן ל[קלארק] תחושה של סיפוק עמוק ואיזון."

סטיבן באנפילד תיאר את קלארק כמלחינה הבריטית המעולה ביותר בדור שבין שתי מלחמות העולם.[4] עם זאת, תפוקתה המאוחרת הייתה דלילה. היא סבלה מדיסתימיה, צורה כרונית של דיכאון.[5] העובדה שלא עודדו את יצירתה - ולעיתים אף ריפו בפירוש את ידיה - הביאה אותה לכדי הסתייגות מהלחנה. קלארק לא חשה שהיא מסוגלת לאזן בין חייה האישיים לדרישות ההלחנה: " אינני יכולה לעשות זאת אלא אם זה הדבר הראשון שאני חושבת עליו בכל בוקר כשאני מתעוררת והדבר האחרון שאני חושבת עליו בכל לילה לפני שאני נרדמת." אחרי נישואיה הפסיקה להלחין, על אף העידוד שקיבלה מבעלה, אף כי המשיכה לעבוד על עיבודים עד סמוך למותה. היא הפסיקה גם להופיע בפומבי.

קלארק מכרה את הסטרדיוואריוס שקיבלה בירושה, וייסדה את פרס מיי מוקלה באקדמיה המלכותית. הפרס עדיין ניתן מדי שנה לצ'לן מצטיין.[6] לאחר מות בעלה ב-1967, החלה קלארק לכתוב את זכרונותיה, שאותם הכתירה בשם "גם לי היה אבא (או כף החרדל)" הספר הושלם בשנת 1973 אבל לא פורסם מעולם. היא תיארה בו את ילדותה, שהתאפיינה בהלקאות תדירות מצד אביה ובמתיחות בקשרי המשפחה, שהשפיעו על תפיסת עולמה באשר למקומה הנכון בחיים. קלארק מתה בשנת 1979 בביתה בניו יורק בגיל 93, וגופתה נשרפה.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנייה משנת 1918 המציגה את יצירתה של קלארק. כאן מיוחס הדואט שלה "מורפיאוס" לשם העט "אנתוני טרנט"

חלק גדול מן המוזיקה של קלארק כתוב לוויולה, שבה הייתה נגנית מקצועית במשך שנים רבות. הרבה מיצירתה נכתב בשבילה ובשביל הרכבי הנשים הקאמריים שבהם ניגנה, בהם "רביעיית נורה קלנץ'", "האנסמבל האנגלי" ו"האחיות ד'אראניי". היא יצאה לסיורי קונצרטים ברחבי העולם, בעיקר עם הצ'לנית מיי מוקלה. ביצירותיה ניכרת השפעה חזקה של כמה מגמות במוזיקה הקלאסית של המאה ה-20. קלארק גם הכירה מלחינים רבים מן השורה הראשונה בתקופתה, בהם בלוך וראוול, שליצירותיהם משווים את המוזיקה שלה.

האימפרסיוניזם של דביסי נקשר לא אחת ליצירתה של קלארק, בייחוד מרקמיו העשירים וההרמוניות בעלות האופי המודרני שלו. הסונאטה לוויולה של קלארק (שיצאה לאור באותה שנה עם הסונאטות לוויולה של בלוך ושל הינדמיתהיא דוגמה לכך, בנושא הפותח ההפנטטוני, בהרמוניות העמוסות, במתח הרגשי המאפיין אותה ובמרקם הדחוס, בעל המקצבים המורכבים. הסונאטה ממשיכה להוות פריט קבוע ברפרטואר לוויולה. "מורפיאוס", שחוברה שנה קודם לכן, הייתה היצירה רחבת-הממדים הראשונה שלה, לאחר יותר מעשור של שירים ומיניאטורות. ה"רפסודיה", שנכתבה בתמיכת קולידג', היא יצירתה השאפתנית ביותר של קלארק: אורכה כ-23 דקות והיא כוללת רעיונות מוזיקליים מורכבים וטונאליות דו-משמעית, התורמת להלכי הרוח המשתנים של היצירה. בניגוד לכך, "ירח קיצי", שנכתבה בשנה שלאחריה, היא מיניאטורה קלילה, עם קו רחפני בסולו לכינור.

בנוסף למוזיקה הקאמרית שלה לכלי מיתר, כתבה קלארק שירים רבים. כמעט על יצירותיה המוקדמות של קלארק נכתבו לקול סולו ופסנתר.Tiger" Tiger" שלה משנת 1933, לפואמה של ויליאם בלייק (en:The Tyger), אפלה ומהורהרת, כמעט אקספרסיוניסטית. היא עבדה עליה במשך חמש שנים, על חשבון יצירות אחרות, בתקופת יחסיה הסוערים עם ג'ון גוס, והכניסה בה שינויים ב-1972.[7]רוב שיריה, לעומת זאת, קלילים יותר באופיים. יצירותיה המוקדמות ביותר הן "שירי טרקלין", והיא המשיכה ובנתה מכלול יצירות, ששאבו בראש ובראשונה מטקסטים קלאסיים מאת ייטס, ג'ון מייספילד (en:John Masefield) והאוסמן.

בשנים 1939 עד 192, השנים הפוריות האחרונות סמוך לקץ קריירת ההלחנה שלה, נעשה סגנונה צלול וקונטרפונקטי יותר, בדגש על יסודות מוטיביים ומבנים טונאליים, סימני ההיכר של הנאו-קלאסיציזם. "דומקה" (1941), יצירה לכינור, ויולה ופסנתר שיצאה לאור לא מכבר, משקפת את סגנונות הפולקלור של מזרח אירופהכפי שבאו לביטוי במוזיקה של בארטוק ומרטינו.[7] ה"פסקליה על נעימת עם אנגלית עתיקה", גם היא מ-1941, שקלארק עצמה ניגנה בהשמעת בכורה, מבוססת על נושא המיוחס לתומאס טאליס, השזור כחוט השני לאורך היצירה. היצירה מודאלית באופיה, בעיקר במודוס הדורי אבל עוברת אל המודוס הפריגי, שכמעט אינו בשימוש. היצירה מוקדשת ל"BB", לכאורה אחייניתה של קלארק, מגדלן; חוקרים משערים, שיעד סביר יותר להקדשה הוא בנג'מין בריטן, שארגן קונצרט לזכר פרנק ברידג', ידיד של קלארק, שהשפעתו עליה הייתה רבה.[8] גם ב"פרלוד, אלגרו ופסטורלה", שנכתבה אף היא ב-1941, לקלרינט וויולה, מורגשת השפעה נאו-קלאסית. היצירה נכתבה במקור לאחיה וגיסתה.

קלארק לא חיברה יצירות רחבות-יריעה כגון סימפוניות. מכלול יצירתה כולל 52 שירים, 11 יצירות למקהלה, 21 יצירות למוזיקה קאמרית, שלישיית הפסנתר והסונאטה לוויולה.[7] המוזיקה שלה נשכחה כמעט כליל למשך תקופה ארוכה, אבל העניין בה התחדש בשנת 1976 בעקבות שידור רדיו לכבוד יום הולדתה התשעים. יותר ממחצית מיצירותיה של קלארק לא התפרסמו ומצויות בחזקתם האישית של יורשיה, יחד עם רוב כתביה. עם זאת, בראשית שנות ה-2000 יצאו לאור והוקלטו עוד מיצירותיה.[9] דוגמאות לפרסומים מן הזמן האחרון כוללות שתי רביעיות מיתרים ו|מורפיאוס", שיצאו לאור בשנת 2002.

בתקופה המודרנית מתקבלת יצירתה של קלארק בחיוב, בדרך כלל. ביקורת משנת 1981 לסונאטה שלה לוויולה הגדירה אותה "יצירה שקולה, בנויה היטב" מאת מלחינה אלמונית יחסית.[10] ביקורת משנת 1985 ציינה את עוצמתה הרגשית והשימוש בגוני צליל קודרים".[11] אנדרו אשנבאך, בביקורת להקלטה של כמה מיצירות קלארק בביצוע הלן קאלוז, התייחס ל"מורפיאוס" כ"מרשים" ו"נרפה".[12] לורנס ויטס ציין, ש"שיר ערש" של קלארק היה "מתוק ועדין להפליא".[13] ביקורת משנת 1987 סיכמה, כי "מדהים שמוזיקה נהדרת ומרגשת כל כך נשארה עלומה ונסתרת כל השנים האלה".[14]

רדיו BBC 3 המליץ בתוכנית "בניית ספרייה", ב-17 באוקטובר 2015, על הסונאטה לוויולה של קלארק בביצוע טביאה צימרמן (ויולה) וקיריל גרשטיין (פסנתר). בשנת 2017 הקדיש רדיו BBC 3 חמש שעות למוזיקה של קלארק כ"מלחינת השבוע".[15]

אגודת רבקה קלארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגודת רבקה קלארק" נוסדה בספטמבר 2000 לקידום ביצוע, מלגות מחקר ומודעות ליצירותיה של רבקה קלארק. מייסדות האגודה היו המוזיקולוגיות ליאן קרטיס ואן אוֹוֶנְס והיא שוכנת במרכז המחקר ללימודי נשים באוניברסיטת ברנדייס. בין פעולות האגודה כמה ביצועי בכורה עולמיים של יצירות קלארק, הקלטות של חומר שלא ראה אור, ומספר רב של פרסומים בכתבי עת.[16]

האגודה הנגישה יצירות שלא פורסמו קודם מתוך עזבונה של קלארק. "Binnorie"', שיר באורך 12 דקות, המבוסס על פולקלור קלטי, התגלה בשנת 1997, ורק ב-2001 הגיע לכלל ביצוע. יותר מפ-25 יצירות /לא נועדו קודם זכו לפרסום מאז ייסוד האגודה. כמה מיצירותיה הקאמריות של לקארק, לרבות ה"רפסודיה" המשתפכת לצ'לו ופסנתר, ו"Cortège", היצירה היחידה שלה לפסנתר, הוקלטו לראשונה בשנת 2000 בחברת דאטון, בשימוש בחומר מעזבונה של קלארק. ב-2002 ארגנה האגודה ומימנה את ביצועי הבכורה של הסונאטות לכינור מן השנים 1907 ו-1909.[17]

ליאן קרטיס, העומדת בראש אגודת רבקה קלארק, ערכה את "מקראת רבקה קלארק" (A Rebecca Clark Reader), שיצא במקור בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה בשנת 2004. הספר הוצא מן המחזור על ידי המו"ל בעקבות תלונות מן המנהל הנוכחי של עזבון רבקה קלארק על ציטוט של דוגמאות שלא פורסמו מכתבי קלארק.[18] מכל מקום, מאז חודשה הוצאת ה"מקראה", על ידי אגודת רבקה קלארק עצמה.[19]

מבחר יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(רשימה מלאה ב-en:List of compositions by Rebecca Clark)

מוזיקה קאמרית:

  • "קטעים: שיר ערש וגרוטסקה" לוויולה (או כינור) וצ'לו (בסביבות 1916)
  • "מורפיאוס", לכינור ופסנתר (1918-1917)
  • סונאטה לוויולה (או צ'לו) ופסנתר (1919)
  • שלישיית פסנתר (1921)
  • "רפסודיה" לצ'לו ופסנתר (1923)
  • "פסקליה על נעימה אנגלית עתיקה" לוויולה (או צ'לו) ופסנתר (1941-?1940)
  • "פרלוד, אלגרו ופסטורלה" לוויולה וקלרינט (1941)

מוזיקה ווקאלית:

  • "שיב והחרגול" לקול ופסנתר (1904); מילים מתוך ספר הג'ונגל מאת רודיארד קיפלינג
  • "Shy One" לקול ופסנתר (1912); מילים מאת ויליאם באטלר ייטס
  • "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (He That Dwelleth in the Secret Place) (תהילים צ"א) לסולנים ומקהלה מעורבת (1921)
  • "The Seal Man" לקול ופסנתר (1922); מילים מאת ג'ון מייספילד
  • "The Aspidistra" לקול ופסנתר (1929); מילים מאת קלוד פלייט
  • "The Tiger" לקול ופסנתר (1933-1929); מילים מאת ויליאם בלייק
  • "God Made a Tree" לקול ופסנתר (1954); מילים מאת קתרין קנדל

מוזיקה מקהלתית:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רבקה קלארק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [=http://www.oxforddnb.com/view/article/61135 מייקל פונדר, "קלארק, רבקה הלפריך" (1979-1886), מילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2004 (דרוש מינוי)
  2. ^ ליאן קרטיס, כתב העת מיוזיקל טיימס, "עניין של זיהות", עמ' 21-15 מאי 1996
  3. ^ ליאן קרטיס, "רבקה קלארק" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  4. ^ סטיבן בנפילד, "קלארק, רבקה (תאצ'ר)", אנציקלופדיה=מילון גרוב למלחינות, הוצאת ו. ו. נורטון ושות', 1995, עמ' 120
  5. ^ ליאן, קרטיס, "כשווירג'יניה וולף פגשה את רבקה קלארק", הביטאון של אגודת רבקה קלארק, סתיו 2003
  6. ^ מרתה שלייפר, דברים בתוכנייה לסונאטה לוויולה ופסנתר של קלארק, הוצאת הילדגארד.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 גרוב
  8. ^ ליאן קרטיס (1999), דברים בתוכנייה ל"פסקליה על נעימה אנגלית עתיקה", הוצאת הילדגארד
  9. ^ ליאן קרטיס, "מקראה לרבקה קלארק", בהוצאת אגודת רבקה קלארק, 2005, עמ' 5-3
  10. ^ ביקורת: בריטן, לאקרימה, אופוס 48, קלארק, סונאטה לוויולה, כתב העת גרמופון, יולי 1981, עמ' 48
  11. ^ ביקורת: קלארק, סונאטה לוויולה, כתב העת גרמופון, יולי 1985, עמ' 42
  12. ^ אנדרו אשנבאך, ביקורת: "דיוקן הוויולה", גרמופון, פברואר 2003, עמ' 65
  13. ^ לורנס ויטס, סקירת ויולה, גרמופון, נובמבר 2005, עמ' 49
  14. ^ ביקורת: קלארק, שלישיית פסנתר, גרמפון, מרץ 1987, עמ' 75
  15. ^ http://www.bbc.co.uk/programmes/b08rg35f "הסונאטה המפורסמת לוויולה, רבקה קלארק" (1886-1979), מלחינת השבוע - BBC רדיו3, אתר BBC
  16. ^ http://www.rebeccaclarke.org/aboutRCS.html "על אגודת רבקה קלארק"
  17. ^ http://www.rebeccaclarke.org/news.html "חדשות ואירועים", פרסום: אגודת רבקה קלארק
  18. ^ http://chronicle.com/article/Silent-Treatment/36247 ריצ'רד ביירן, "טיפול דומם", בעיתון "כרוניקה של השכלה גבוהה", 16 ביולי 2004
  19. ^ =http://www.rebeccaclarke.org/the-rebecca-clarke-reader-2/