רב יהודה בר שילא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב יהודה בר שילא הוא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי.

הוא מוסר מאמרותיו של רבי אסי, תלמידו של רבי יוחנן בשם רבו: "ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחים וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות".[1]

ההלכות שמסר רב יהודה בר שילא מועטות. כלל יסודי בהלכות שניות לעריות נמסר על ידו: "כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה", כלומר כל אדם שאם הוא היה נקבה הוא - היא הייתה אסורה מהתורה, גזרו על אשתו ואסרו אותה. ככלל זה זכה לתמיהה רבתי על ידי רבא, מכך שידוע שאשת חמיו מותרת למרות שחמותו אסורה מהתורה, ואשת בן חמיו (אשת גיסו) למרות שבת חמותו (אחות אשתו) אסורה מהתורה, כמו כן אשת בנו חורגו (בן אשתו) מותרת למרות שבת אשתו אסורה ("את אשה ובתה לא תקח"), ועל כן סייג רבא את הכלל וקבע שתקנה זו תוקנה רק על קרובות שהקשר המשפחתי בינו לבינה הוא על ידי קשר נישואין אחד, כמו אשת אחיו של אמו מצד אמה, שהדוד עצמו הוא קרוב משפחה אמיתי ואשתו הצטרפה למשפחה על ידי נישואין, ולא אסרו אשת חמיו, שהיא הצטרפלה למשפחת חמיו על ידי נישואין, וגם חמיו עצמו הצטרף למשפחת קרוביו על ידי נישואין.[2]

כלל נוסף בהלכות מקווה נמסר על ידו: הוא פירש את המשנה "מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר", כלומר מקוה שיש בה ארבעים סאה בדיוק, ואדם הוסיף לתוכה יין או מים (ראו להלן) בכמות של סאה ואחר כך נט מתוכה מים בכמות שסאה, המקווה כשר ואין בעיה בכך שכעת ישנם רק שלושים ותשעה סאה מי גשמים. על כך פירש רב יהודה בר שילא בשם רב אסי בשם רבי יוחנן, שדין זה אמור דווקא "עד רובו", מכיוון שרוב המקווה הוא מי גשמים נחשב הדבר כאילו כולו עשוי ממי גשמים. הפרשנות הרווחת היא שמדובר באדם שהוסיף למקווה יין או משקה אחר, אבל אם אדם הוסיף לתוך המקווה מים שאובים נהפכים המים להיות מים כשרים ודינם כמי גשמים, על ידי דין זריעה.[3] כלל נוסף שמסר בשם רב אסי שמסר משם הוא רבי יוחנן הוא בהלכות מוקצה.[4]

בסוף ימיו ירד רב יהודה בר שילא לבבל עם כל הנחותי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]