משקל (שירה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף רגל (שירה))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המשקל הוא ממאפייניה של השירה. בשירה העברית מבחינים בין שתי שיטות עיקריות של משקל: השיטה הסילבית והשיטה הסילבו-טונית.

השיטה הסילבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה הסילבית (הברתית) הגיעה מן השירה הערבית (שם נקראה "משקל תנועות ויתדות") אל שירת ספרד, דרך השירה העברית באיטליה ועד תקופת ההשכלה. השיטה הסילבית מקפידה רק על מספר שווה של הברות בשורות השיר. שירת ספרד הקפידה בנוסף לכך גם על רצף מסוים של תנועות וחצאי-תנועות (שוואים נעים). אופן ההטעמה הריתמית של השירה הספרדית, כפי שבוצע בזמנה, אינו ידוע בבירור כיום.

להלן דוגמה מובהקת, מתוך השיר "לבי במזרח" של רבי יהודה הלוי, לשיטה הסילבית בשירת ספרד (חצאי-ההברות מודגשים, וההברות השלמות מופרדות במקפים):

ל-בי במז-רח וא-נו-כי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר או-כל ואיך יערב?

אי-כה אש-לם נד-ריי ואס-ריי בעוד / צי-ון בח-בל אדום וא-ני בכ-בל ערב?

יי-קל בעי-ניי עזוב כל טוב ספ-רד כמו / יי-קר בעי-ניי ראות עפ-רות דביר נחרב!


השיטה הסילבית הטהורה היא השלטת בשירה הצרפתית, שכן בצרפתית קיים חופש רב בבחירת מקום ההטעמה במשפט. המשקל הרווח בשירה הצרפתית הוא החרוז האלכסנדרוני - משקל של תריסר הברות בכל שורה עם הפסק (צזורה) באמצע.

השיטה הסילבו-טונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה הסילבו-טונית (הברתית-קולית) התפתחה בשפות הגרמאניות והסלאביות בהן למילים יש הטעמה קבועה, ואומצה בשירה העברית החל מן המאה ה-19. בניגוד לשיטה הסילבית, המקפידה רק על שוויון במספר ההברות בכל שורה בשיר, שיטה זו מקפידה גם על סדר ההטעמות או ההדגשות, באופן שיוצר קצב אחיד. בכל שורה בשיר שכתוב לפי שיטה זו יש תבנית מסוימת של הטעמות (הקרויה רגל), החוזרת על עצמה מספר פעמים (לעתים בתוספת של הברה לא-מוטעמת בתחילת השורה, או בהשמטת הברה לא-מוטעמת אחת או יותר בסוף השורה); משקל השיר נקבע לפי סוג הרגל שבשימוש ולפי מספר הרגליים בשורה.

רגליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות הרגליים בשיטה הסילבו-טונית לקוחים מהשירה הקלאסית של יוון העתיקה, אך בניגוד לשירה זו בה המשקל התייחס לזמנים (תנועות קצרות וארוכות), בשירה ברוב שפות אירופה ובעברית מתייחס המשקל להטעמות או לטון הקריאה. כתוצאה מכך, כמה מהמשקלים שמוכרים בשירה הקלאסית אינם מתאימים לשיטה הסילבו-טונית ולא נעשה בהם שימוש.

רגליים דו-הברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טְרוֹכֵיאוּס (טרוכי) - הרגל הטרוכיאית מורכבת מהברה אחת מוטעמת והברה אחת לא-מוטעמת לאחריה, כמו המלה "כסף".
דוגמה לשימוש (מכאן והלאה ההברות המוטעמות מודגשות): "כי סערת עליי, לנצח אנגנך / שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתים" (נתן אלתרמן - "פגישה לאין קץ")
  • יַמְבּוּס (יאמב) - הרגל היאמבית מורכבת מהברה אחת לא-מוטעמת והברה אחת מוטעמת לאחריה, כמו המלה "זהב".
דוגמה לשימוש: "עוד יש מפרש לבן באופק / מול ענן שחור כבד" (נעמי שמר - "לו יהי")
  • סְפּוֹנְדֵיאוֹן (ספונדי) - הרגל הספונדיאית מורכבת משתי הברות מוטעמות - במקור, ביוונית עתיקה ובלטינית, שהיו נוהגות בהן תנועות קצרות וארוכות, ניתן היה להחליף הברה מוטעמת בהברה לא-מוטעמת עם תנועה ארוכה. כיוון שבעברית המדוברת כיום אין הבדל ממשי בין תנועות קצרות וארוכות, הספונדיאון הוא משקל שאינו פרגמטי לשפה. דוגמאות לספונדיאון הן קריאות עידוד דו-הברתיות, שבהן לרוב מודגשות שתי ההברות, כמו: "ד-ני!", "יו-סי!" או צירופים כפולים כמו "כן! כן!"

רגליים תלת-הברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אַמְפִיבְּרַכוּס (אמפיברך) - הרגל האמפיברכית מורכבת מהברה לא-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה לא-מוטעמת, כמו המלה "נחושת".
דוגמה לשימוש: לה ומופקרת, כשמש הזאת, / מי, מי המציאך לחרכני בחנק?.." (אלכסנדר פן - "ובכל זאת")
דוגמה נוספת היא הפואמה "המתמיד" שכתובה בהגייה אשכנזית, בה רוב המלים נהגות במלעיל: "עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה / בהן יעשן במסתר נרנו הישן" (חיים נחמן ביאליק)
  • אַנַפֶּסְטוּס (אנאפסט) - הרגל האנאפסטית מורכבת משתי הברות לא-מוטעמות ואחריהן הברה מוטעמת, כמו המלה "יהלום".
דוגמה לשימוש: "כמה טוב שישנם מאמרי חקירות / הטורחים להסביר ליהודים / מה גרם למפא"י להפסיד בבחירות - / לולא הם, לא היינו יודעים" (נתן אלתרמן)
  • דַּקְטִילוּס (דקטיל) - הרגל הדקטילית מורכבת מהברה מוטעמת אחת ושתיים לא-מוטעמות לאחריה, כמו המלה "אינטרנט". כיוון שהדקטיל הוא משקל פרה-מלעילי, הוא אינו מתאים לעברית, אך משוררים שכתבו במשקל אשכנזי השתמשו בו לעתים.
דוגמה לשימוש: "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" (רחל - "עקרה")

רגליים נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירה היוונית קיימות הגדרות של רגליים נוספות שהשימוש בהן אינו מקובל בשיטה הסילבו-טונית: דִּיבְּרַכוּס (שתי תנועות קצרות); טְרִיבְּרַכוּס (שלוש תנועות קצרות); פֵּיאוֹן (ארבע תנועות, אחת מהן ארוכה והשאר קצרות; לפי מיקום התנועה הארוכה נקראת הרגל פיאון ראשון, שני, שלישי או רביעי) ועוד. שורה הכתובה ברגליים אלה ניתן כמעט תמיד לחלק בדרך אחרת ולקבל רגליים מוכרות יותר.

הגדרת המשקל השירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר שקול מוגדר הן לפי המשקל המשמש בכל אחת מהרגליים, והן לפי מספר הרגליים בשורה, המצוין באמצעות תחילית יוונית בתוספת המילה 'מטר'. כך שיר שיש בו שתי רגליים בשורה הוא דימטר, שלוש רגליים - טרימטר, וכך (לפי הסדר) טטרמטר, פנטמטר, הקסמטר וכן הלאה. כך למשל בפנטמטר יאמבי (משקל קלאסי הנקרא 'חרוז לבן' ובו נכתבו רבים ממחזות שייקספיר) יש בכל שורה חמש רגליים, שכל אחת מהן שקולה כיאמבוס; בהקסמטר אנאפסטי (משקל נפוץ בשירה היוונית) יש בכל שורה שש רגליים, שכל אחת מהן במשקל אנאפסט.

חריגות מהשיטה הסילבו-טונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה הסילבו-טונית מתייחסת במקור למספר וסוג רגליים שווה בכל שורה, כאשר לעתים מוחלפת רגל ארוכה ברגל קצרה יותר (המושלמת על ידי הפסקה בקריאה). החלוקה לרגליים אינה זהה בהכרח לחלוקה למילים, כפי שניתן לראות בדוגמאות לעיל. יצירות רבות נכתבו במשקל קבוע ללא חריגות.

עם הזמן והתפתחות השירה נפוץ השימוש בשורות בעלות מספר רגליים לא אחיד לאורך השיר, לעתים בתבנית חוזרת אשר שומרת על משקל בקבוצות של שורות. את הרגליים החסרות ניתן לפרש כהפסקה ברצף הקריאה. כך, למשל, אלתרמן בדוגמה המצוטטת לעיל חורז שורות בתבנית א-ב-א-ב, כאשר שורות א הן ארבע-רגליות ושורות ב הן תלת-רגליות; הפסקה בקריאה בסוף כל שורה תלת רגלית מאפשרת שמירה על קצב אחיד.

דוגמה מוכרת נוספת לחריגה ממשקל אחיד היא החמשיר, שבו השורות 1, 2, ו-5 הן ארוכות (למשל, טרימטר אנאפסטי) ונחרזות אלה באלה, בעוד השורות 3 ו-4 קצרות (דימטר אנאפסטי) ובעלות חרוז אחר. כאשר שתי השורות הקצרות נקראות ללא הפסקה, נשמר הקצב של השורות הארוכות.

היו גם כאלה שחרגו עוד יותר ממסגרת זו ואף בשורות חורזות השתמשו במספר רגליים שונה, אם כי רצף ההטעמות נשאר זהה - כגון מחבר המשלים הרוסי איוון קרילוב והמשורר הרוסי אלכסנדר גריבויידוב במחזהו "חכם ורע לו".

השיטה הטונית הטהורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו אין מספר קבוע של הברות לשורה, אך נשמר מספר קבוע של הטעמות. שיטה זו נדירה יחסית בימינו, אך רווחה בשירת המקרא ובשירת המזרח הקדום. אפשר למצוא דוגמאות של שיטה זו גם בשירי ערש אנגליים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רונית שושני, "משקל כמותי ומבנה פרוזודי בשיר מתקופת רב אשי (353–427/8 לספה"נ)", בקורת ופרשנות 31 (תשנ"ה), עמ' 5–23.