רדיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רדיפה היא התייחסות מפלה באופן שיטתי כלפי אדם או קבוצה על ידי אדם או קבוצה אחרת. הצורות הנפוצות ביותר הן רדיפות דתיות, גזענות ורדיפות פוליטיות, אם כי באופן טבעי יש חפיפה מסוימת בין מונחים אלה. הטלת סבל, הטרדה, מאסר, מאסר, פחד או כאב הם כולם גורמים הנכללים בהגדרת הרדיפה, אך לא כל סבל מוגדר בהכרח כרדיפה. הסבל שחווה הקורבן חייב להיות חמור במידה מסוימת. קיימת מחלוקת לגבי מידת חומרתו של הסבל, חומרה שמגדירה רדיפה.[1]

חוק בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מעקרונות נירנברג, פשעים נגד האנושות הם חלק מהמשפט הבינלאומי. עקרון VI של עקרונות נירנברג קובע כי

הפשעים המפורטים להלן דינם כעבירות לפי החוק הבינלאומי: ...

(ג) פשעים נגד האנושות:

רצח, השמדה, שעבוד, גירוש ומעשים לא אנושיים אחרים שנעשו נגד אוכלוסייה אזרחית כלשהי, או רדיפות מטעמים פוליטיים, גזעיים או דתיים, כאשר מעשים אלה או רדיפות כאלה מבוצעות בקשר לפשע כלשהו נגד השלום או כל פשע מלחמה.

טלפורד טיילור, שהיה יועץ התביעה במשפטי נירנברג כתב "במשפט פשעי המלחמה נירנברג, שללו בתי המשפט את ההגדרה שביקשה התביעה לאמץ עבור מעשי זוועה "פנים-מדינתיים" כ"פשעים נגד האנושות" במסגרת המשפט הבינלאומי.[2] בכמה אמנות בינלאומיות מאוחרות יותר משולב עיקרון זה, אך בחלקן מושמטת ההגדרה "בקשר לפשע כלשהו נגד השלום או פשע מלחמה כלשהו", הגדרה שנמצאת בעקרונות נירנברג.

אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, המחייבת 111 מדינות, מגדירה פשעים נגד האנושות בסעיף 7.1. הסעיף מגדיר כמעשי פשע מעשים מסוימים "שנעשו במסגרת מתקפה רחבה או שיטתית המופנית נגד כל אוכלוסייה אזרחית, מתוך מודעות לפגיעה". אלו כוללים:

(ח) רדיפה כנגד כל קבוצה או קולקטיב שניתן לזהותם על רקע פוליטי, גזעי, לאומי, אתני, תרבותי, דתי, מגדרי.[3] או מטעמים אחרים המוכרים באופן אוניברסלי כבלתי מותרים על פי החוק הבינלאומי, בקשר לכל מעשה המוזכר בפסקה זו (למשל רצח, השמדה, שעבוד, גירוש, מאסר, עינויים, אלימות מינית, אפרטהייד ומעשים לא אנושיים אחרים) או כל פשע בסמכות בית המשפט.

רדיפה על רקע דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיפה דתית היא התייחסות שלילית שיטתית לאדם או קבוצה עקב השתייכותם הדתית. תאורטיקני החילון (המניחים ירידת דתיות באופן כללי) סברו בתקופות שונות שראשיתן בעידן הנאורות, שהרדיפה הדתית היא נחלת העבר. [דרוש מקור] עם זאת, עם עליית הפונדמנטליזם והטרור הקשור באדיקות הדתית, הנחה זו הפכה לשנויה יותר במחלוקת [דרוש מקור] במדינות רבות בעולם כיום רדיפה דתית היא בעיה של זכויות אדם.

אתאיסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתאיסטים חוו רדיפות לאורך ההיסטוריה: מעצר, כליאה, הכאה, עינויים או הוצאה להורג שלא כדין, וכן החרמת רכוש או השמדתו.

בהאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיפת הבהאים מתייחסת לרדיפה דתית של בהאים במדינות שונות, במיוחד באיראן,[4] בה אחת האוכלוסיות הבהאיות הגדולות בעולם. האמונה הבהאית מקורה באיראן והמיעוט הדתי הגדול ביותר במדינה זו הוא בהאי.

נוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דירקה הנוצרית" (אנ'), מאת הנריק סימיראדזקי. נוצריה הופכת לקדושה מעונה תחת שלטונו של נירון בשחזור של מיתוס דירקה מהמיתולוגיה היוונית (1897, המוזיאון הלאומי, ורשה ).

רדיפת הנוצרים היא רדיפה דתית שנוצרים עשויים לעבור כתוצאה מהצהרת אמונתם, הן מבחינה היסטורית והן בעידן הנוכחי. נוצרים מוקדמים נרדפו בגלל אמונתם בידי יהודים-נוצרים וגם בידי האימפריה הרומית ששלטה בחלק ניכר מאזורי תפוצתה של הנצרות הקדומה. בתחילת המאה הרביעית אושרה זכות קיומה של הנצרות באימפריה הרומית על ידי צו מילאנו, והיא הפכה לדת המדינה של האימפריה הרומית.

מיסיונרים נוצרים, כמו גם האנשים שהמיסיונרים המירו את דתם לנצרות, היו מטרה לרדיפה, פעמים רבות עד כדי עינוי ורצח על מזבח אמונתם .

היו עדות נוצריות בודדות שסבלו מרדיפה בידי נוצרים אחרים המופקדים על טיפול בכופרים, במיוחד במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית של המאה ה-16 וכן לאורך ימי הביניים כאשר קבוצות נוצריות שונות שנחשבו כופרות נרדפו על ידי האפיפיור.

במאה ה-20 נרדפו נוצרים על ידי קבוצות שונות ועל ידי מדינות אתאיסטיות וטוטליטריות כמו ברית המועצות וצפון קוריאה. במהלך מלחמת העולם השנייה נרדפו חברי כנסיות נוצריות רבות בגרמניה עקב התנגדותם לאידאולוגיה הנאצית, בהם קתולים גרמנים.

בסוף המאה ה-20 להערכת ארגון המיסיונרים הנוצרי הבריטי "דלתות פתוחות" (Oped Doors), התמודדו 100 מיליון נוצרים עם רדיפות, במיוחד במדינות הנשלטות על ידי מוסלמים כמו פקיסטן וערב הסעודית. על פי האגודה הבינלאומית לזכויות אדם, עד 80% מכלל פעולות הרדיפה הדתית מופנות כנגד מאמיני הדת הנוצרית.[5]

כנסיית ישוע המשיח של אחרית הימים (מורמוניזם)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם צו ההשמדה במיזורי (אנ') ב-1838 הפכו המורמונים לקבוצה הדתית היחידה שארצות הברית הכשירה את השמדת דתם. זה היה לאחר נאום שנשא סידני ריגדון ב-4 ביולי (יום העצמאות בארצות הברית), שבו קבע כי המורמונים יגנו על חייהם ורכושם. נאום זה נחשב למתסיס וממריד. גירושם של המורמונים בכוח מהמדינה גרם למותם של למעלה ממאה עקב חשיפה, רעב ומחלות כתוצאה מכך. המורמונים סבלו מזיפות ונוצות, אדמותיהם ורכושם נלקחו מהם שוב ושוב, התקפות אספסוף, מאסרי שווא, וארצות הברית שלחה צבא ליוטה כדי לטפל ב"בעיית המורמונים " במלחמת יוטה שהביאה לקבוצה של מורמונים בהנהגת ג'ון ד 'לי טבחים במתנחלים בטבח בהר מדוז. מיליציה ממשלתית שחטה במורמונים במה שמכונה כיום טבח טחנת האון. מייסד הכנסייה, ג'וזף סמית ', נהרג בקרתגו, אילינוי על ידי אספסוף של כ־200 איש, שכמעט כולם היו חברים במיליציית מדינת אילינוי כולל כמה מחברי המיליציה שהוטלו לשמור עליו.

עדי יהוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדי יהוה, אמונותיהם, תורתם והפרקטיקות שלהם הולידו מחלוקת והתנגדות מצד ממשלות מקומיות, קהילות וקבוצות נוצריות מהזרמים המרכזיים. עדי יהוה נרדפו בעיקר בגרמניה הנאצית.

פאלון גונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רדיפת הפאלון גונג

פאלון גונג הוצג בפומבי לי הונגז'י בצ'אנגצ'ון, סין, בשנת 1992. בשנים שלאחר מכן היה הפאלון גונג התרגול הצומח ביותר בצ'י קונג" בהיסטוריה הסינית, ובשנת 1999 היו מיליוני מתרגלים בשיטה זו. בעקבות שנות הפופולריות הנרחבת, ב-20 ביולי 1999, החלה ממשלת סין במסע רדיפה ארצי נגד מתרגלי פאלון גונג, למעט באזורים המינהליים המיוחדים של הונג קונג ומקאו.[6][7] בסוף 1999 נחקקה חקיקה שנועדה להוציא אל מחוץ לחוק "דתות הטרודוקסיות" וחקיקה זו הוחלה רטרואקטיבית על הפאלון גונג.[8] ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הצהיר כי הרדיפה "מונעת ממניעים פוליטיים" באמצעות "חקיקה שמשמשת רטרואקטיבית לאנשים בהאשמות המונעות ממניעים פוליטיים, ובאמצעות תקנות חדשות שהותקנו לשם הגבלת החירויות הבסיסיות".[9]

הינדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיפת הינדים מתייחסת לרדיפה הדתית שעלולים הינדים לעבור עקב אמונתם, הן מבחינה היסטורית והן בעידן הנוכחי. הינדים נרדפו באכזריות בתקופת השלטון האסלאמי של תת היבשת ההודית[10] ובמהלך השלטון הפורטוגלי בגואה.

גם בימינו, הינדים בפקיסטן ובבנגלדש סובלים מרדיפות. אלפי הינדים ממחוז סינדה בפקיסטן נמלטו להודו והביעו חשש לשלומם. לאחר חלוקת הודו בשנת 1947, היו בפקיסטן 8.8 מיליון הינדים (למעט בנגלדש) בשנת 1951 - 22% מאוכלוסיית פקיסטן (כולל בנגלדש של ימינו שהייתה חלק מפקיסטן).[11][12] כיום המיעוט ההינדי מסתכם בכ-1.7 אחוזים מאוכלוסיית פקיסטן.

מלחמת השחרור בבנגלדש (1971) הביאה לאחד מרציחות העם הגדולות במאה ה-20. מספר הנפגעים נאמד ב-3,000,000, אך סביר להניח שההינדים נפגעו באופן בלתי פרופורציונלי בהתקפה של צבא פקיסטן נגד האוכלוסייה הבנגלית של מזרח פקיסטן. במאמר "במגזין|טיים| מיום 2 באוגוסט 1971 נאמר "ההינדים, המהווים שלושה רבעים מהפליטים ורוב ההרוגים, היו עיקר הנפגעים על ידי השנאה הצבאית המוסלמית."[13] הסנאטור אדוארד קנדי כתב בדו"ח מ-1 בנובמבר 1971, מטעם ועדת הסנאט של ארצות הברית ליחסי חוץ, "את המכות הקשות ביותר ספגו חברי הקהילה ההינדית שנשדדו מהם אדמותיהם וחנויותיהם, נשחטו באופן שיטתי, עברו אונס המוני במקומות מסוימים, וסומנו בטלאים צהובים המסומנים באות "H". כל אלה אושרו באופן רשמי, הוזמנו מאסלאמאבאד והופעלו על פי חוק צבאי. קנדי דיווח כי 80% מהפליטים בהודו היו הינדים ולפי סוכנויות סיוע בינלאומיות כמו אונסק"ו וארגון הבריאות העולמי מספר הפליטים ממזרח פקיסטן בשיא מספרם בהודו היה קרוב ל-10 מיליון. בטור "השחיטה הפקיסטנית שניקסון התעלם ממנה", כתב העיתונאי זוכה פרס פוליצר, סידני שנברג, על חזרתו לבנגלדש המשוחררת בשנת 1972. "תזכורות אחרות היו האותיות "H" הצהובות שציירו הפקיסטנים על בתיהם של ההינדים, יעדים מסוימים של הצבא המוסלמי (כלומר צבא פקיסטן, שפעל גם נגד מוסלמים בנגאליים), (ניוזדיי, 29 באפריל 1994).

ב-28 בפברואר 2013 דן בית הדין לפשעי מלחמה את סגן הנשיא דלוואר חוסיין סעידי למוות על פשעי מלחמה שבוצעו במהלך 1971 במלחמת העצמאות של בנגלדש. לאחר גזר הדין, פעילי תנועת ג'מעת-אי-איסלאמי ואגף הסטודנטים שלה תקפו הינדים באזורים שונים במדינה. נכסים הינדים נבזזו, בתים הינדים נשרפו לאפר ומקדשים הינדים חוללו והוצתו.[14][15] האלימות כללה ביזת נכסים ועסקים הינדים, שריפת בתים הינדים, אונס נשים הינדיות,[דרוש מקור] חילולמבני קודש והרס. לדברי מנהיגי הקהילה יותר מ-50 מקדשים הינדים ו-1,500 בתים הינדים נהרסו ב-20 מחוזות.[16][17] הממשלה טענה שהאחריות על התקפות על המיעוטים היא של ג'מעת-אי-איסלאמי, אך הנהגת ג'מעת-אי-אסלאמי הכחישה כל מעורבות. ראשי המיעוטים מחו על ההתקפות. בית המשפט העליון של בנגלדש הורה לרשויות החוק להתחיל בחקירת הפיגועים. שגריר ארצות הברית בבנגלדש הביע דאגה מהתקפת ג'מעת על הקהילה ההינדית הבנגלית.[18][19]

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוגרום קובנה בליטא הכבושה על ידי גרמניה, יוני 1941

רדיפת יהודים היא תופעה חוזרת לאורך ההיסטוריה היהודית. היא התרחשה בהזדמנויות רבות ובמיקומים גאוגרפיים שונים בתכלית. היא כללה פוגרומים, ביזה והריסת רכוש יהודי פרטי וציבורי (למשל ליל הבדולח), גירושים (כמו גירוש אנגליה, גירוש ספרד, הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי ועוד) מעצר לא מוצדק, מאסר, עינויים, הריגה, או אפילו הוצאה להורג המונית (רק במלחמת העולם השנייה נרצחו כ-6 מיליון איש רק בגלל היותם יהודים). הם גורשו מעיירותיהם וממדינותיהם בתקווה למצוא מקלט במדינות אחרות. במאה ה-20 ואילך אנטישמיות באה לידי ביטוי לעיתים קרובות כאנטי-ציונות,[20][21][22] למרות העובדה שישנן קבוצות יהודיות שונות שחבריהן מתנגדים לרעיון הציונות.[23]

מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר אחים של קרבונת הטבח בסרברניצה במוסלמים בוסניאקים

רדיפת המוסלמים הייתה תופעה חוזרת לאורך ההיסטוריה של האסלאם: מעצר לא מוצדק, מאסר, מכות, עינויים או הוצאה להורג וכן החרמה, השמדת רכוש, או הסתה לשנאת מוסלמים.

לעיתים התרחבה הרדיפה מעבר לאלה שתפסו את עצמם כמוסלמים וכללה את מי שנתפס בעיני אחרים כמוסלמים, או מוסלמים שנחשבו לא מוסלמים בעיני המוסלמים האחרים. אחמדים הם מוסלמים ביעני עצמם, אך בעיני מוסלמים רבים אחרים הם לא מוסלמים אלא "כופרים". בשנת 1984, ממשלת פקיסטן, בפיקודו של הגנרל זיא-אל-חאק, העבירה את פקודה XX,[24] אשר אסרה על אחמדים להמיר דתם של אחרים לדתם-שלהם וכן אסרה על אחמדים להתייחס לעצמם כמוסלמים. על פי פקודה זו, כל אחמדי המתייחס לעצמו כמוסלמי בכתב או על ידי ביטוי גלוי, במישרין או בעקיפין, או עושה את הקריאה לתפילה כפי שעושים מוסלמים אחרים, דינו מאסר של עד 3 שנים. בגלל הקשיים הללו, מירזה טהיר אחמד נדד ללונדון.[דרוש מקור] [ <span title="This claim needs references to reliable sources. (November 2018)">צורך בציטוט</span> ]

סיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות האנטי-סיקיות ב-1984 (טבח הסיקים) היו סדרת פוגרומים[25][26][27][28] נגד סיקים בהודו, על ידי אספסוף אנטי-סיקי, בתגובה להתנקשות בחייה של אינדירה גנדי, ב-31 באוקטובר 1984, על ידי שניים משומרי ראשה הסיקים בתגובה למעשיה המאשרים את המבצע הצבאי מבצע הכוכב הכחול. יותר מ-8,000[29] סיקים נהרגו, כולל 3,000 בדלהי. ביוני 1984, במהלך מבצע הכוכב הכחול, הורתה אינדירה גנדי לצבא הודו לתקוף את מקדש הזהב ולחסל את המתקוממים, סיקים בדלנים שאגרו נשק. מאוחר יותר הופעלו כוחות צבאיים הודים לפינוי הבדלנים מהאזור הכפרי של מדינת פנג'אב.[30]

ממשלת הודו דיווחה על 2,700 הרוגים בתוהו ובוהו שלאחר מכן. בעקבות המהומות דיווחה ממשלת הודו כי 20,000 ברחו מהעיר. האיחוד העממי לחירויות אזרחיות דיווח על לפחות 1000 עקורים.[31] האזורים המושפעים ביותר היו שכונות הסיקים בדלהי. הלשכה המרכזית לחקירה, סוכנות החקירות ההודית הראשית, סברה כי מעשי האלימות התקיימו בתמיכתם של אנשי משטרת דלהי דאז והממשלה המרכזית בראשות בנה של אינדירה גנדי, רג'יב גנדי.[32] רג'יב גנדי הושבע לכהן כראש ממשלה לאחר מות אמו, וכשנשאל על הפרות סדר, אמר "כאשר עץ גדול נופל האדמה רועדת" ובכך ניסה להצדיק את הסכסוך הקהילתי.[33]

יש טענות שהממשלה השמידה ראיות והגנה על האשמים ברדיפה. עיתון מרכזי כינה את פעולות הממשלה "אם כל הטיוחים".[34][35] נטען שהאלימות הובלה ולעיתים קרובות בוצעה על ידי פעילי הקונגרס הלאומי ההודי ואוהדים במהלך ההתפרעויות.[36] הנשק הראשי ששימש את ההמונים, נפט, סופק על ידי קבוצה של מנהיגי מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, שהיו בבעלות תחנות דלק.[37]

רדיפות אתניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיפה אתנית היא רדיפה המבוססת על מוצא אתני. זוהי רדיפה דומה לרדיפה על רקע גזעני (על בסיס גזע). רצח העם ברואנדה של הטוטסי על ידי הוטו נמצא בקטגוריה זו. הכיבוש היפני בסין גרם למותם של מיליוני אנשים, בעיקר איכרים שנרצחו לאחר פשיטת דוליטל בתחילת מלחמת העולם השנייה.

גרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיפת גרמנים אתניים מתייחסת לפעילות שיטתית נגד קבוצות של גרמנים אתניים על סמך מוצאם האתני.

מבחינה היסטורית, רדיפה זו נבעה משתי סיבות: האוכלוסייה הגרמנית נחשבה, בין אם בצדק או לא, קשורה למשטרים לאומניים גרמנים כמו הנאצים או הקיסר וילהלם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נרדפו גרמנים בארצות הברית, כך קרה גם במזרח ומרכז אירופה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. לרוב הקורבנות של רדיפות אלה לא היה קשר לאותם משטרים, אך היה שיתוף פעולה בין ארגוני המיעוטים הגרמנים והמשטר הנאצי, כפי שמראה הדוגמה של זלבסטשוץ (אנ'), המשמש עדיין כתירוץ לפעולות איבה גם נגד אלה שלא השתתפו בארגונים אלה. לאחר מלחמת העולם השנייה, רבים מפולקסדויטשה אלה נהרגו או גורשו מבתיהם במעשי נקם, ואחרים - בטיהור אתני של שטחים לפני אכלוסם באזרחי המדינה המספחת. ] במקרים אחרים (למשל במקרה של האוכלוסיות הגדולות לשעבר שהיו דוברות גרמנית ברוסיה או אסטוניה, או המיעוט הגרמני הטרנסילווני (זיבנבורגן) ברומניה ובבלקן), הייתה רדיפה של קהילות חפות מפשע שלא היו חלק מהרייך השלישי .

אנשי הזארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הזארה במרכז אפגניסטן נרדפו על ידי שליטי אפגניסטן בתקופות שונות בהיסטוריה. מאז פיגועי 11 בספטמבר 2001, מחבלים מוסלמים סונים תוקפים את קהילת הזארה בדרום מערב העיר כוויתה בפקיסטן, ביתם של כ-500,000 בני הזארה שנמלטו מרדיפות באפגניסטן השכנה. כ-2,400 גברים, נשים וילדים נהרגו או נפצעו כאשר לשקר-אה-ג'נגווי (אנ') לקח אחריות על מרבית ההתקפות נגד הקהילה. כתוצאה מכך, אלפים רבים ברחו מהמדינה וביקשו מקלט באוסטרליה.

רומה (צוענים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה

אנטי-צועניות היא עוינות, דעות קדומות, אפליה או גזענות המופנית כלפי הצוענים כקבוצה אתנית, או אנשים הנתפסים כבני המורשת הצוענית.

במהלך מלחמת העולם השנייה ניסו ממשלת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה להשמיד את העם הצועני באירופה, במאמץ מתוכנן ובניסיון, שתואר לעיתים קרובות כג'נוסייד. תחת שלטונו של אדולף היטלר, הוצא צו משלים לחוקי נירנברג ב־26 בנובמבר 1935, והגדיר את הצוענים כ"אויבי מדינת הגזע", אותה קטגוריה כמו היהודים. לפיכך, גורלם של הצוענים באירופה אמור היה להקביל במובן מסוים לזה של היהודים. היסטוריונים מעריכים כי 220,000 עד 500,000 צוענים נרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה עמם, או יותר מ-25% מכלל פחות ממיליון צוענים שחיו באירופה באותה תקופה. איאן הנקוק טוען שמספר ההרוגים מקרבם היה 1.5 מיליון.

רוהינגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רדיפת הרוהינגיה במיאנמר (2016-היום)

ראש המחלקה לזכויות האדם של האו"ם גינה את "המתקפה השיטתית" לכאורה של מיאנמר על מיעוט הרוהינגיה, והזהיר כי נראה כי "טיהור אתני" מתנהל. מוסלמים בני הרוהינגיה שנמלטו מכוחות הביטחון במדינת ראחין של מיאנמר תיארו הריגות, הפגזות והצתה בכפריהם, הכוללים את כל הסממנים של מסע "טיהור אתני", אמר ארגון Human Rights Watch. "לפליטי רוהינגיה יש תיאורים מחרידים של בריחה מהתקפות צבא בורמזי וצפייה בכפריהם נהרסים", אמר מינאקשי גאנגולי, מנהל דרום אסיה של הארגון. "פעולות חוקיות נגד קבוצות חמושות אינן כרוכות בהברחת האוכלוסייה המקומית מבתיה."[38]

טמילים מסרי לנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפות נרחבות על טמילים בסרי לנקה לבשו צורה של פרעות אתניות רחבות באי, כולל הפוגרום האנטי טמילי בשנת 1958 ופרעות יולי השחור שכללו רדיפות נוספות בעקבות מעשי רצח, אונס וחטיפה. קודם לכן, רוב הטמילים דרשו להקים מדינה נפרדת, אך ב-1983 החלו מאבקים מזוינים נגד קיצונים סינהלים (הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסרי לנקה), שהגיעו לשיאם בהקמת ארגון טיגריסי השחרור של טאמיל אילם.

רדיפה המבוססת על גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיפה על בסיס לבקנות מבוססת לעיתים קרובות על האמונה כי לבקנים נחותים מאנשים עם ריכוז גבוה יותר של מלנין בעורם. כתוצאה מכך נרדפו, נהרגו ובותרו לבקנים, וקברים של לבקנים נחפרו וחוללו. לבקנים הושמדו בטענה שהם מביאים מזל רע באזורים מסוימים. באפריקה התופעה רווחת יותר מאשר באזורים אחרים בעולם. בהאיטי יש גם מסורת של התייחסות כזו ללבקנים, בשכיחות גבוהה בהשפעתו של פרנסואה דובליה.

רדיפת אוטיסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים על הספקטרום האוטיסטי היו בדרך כלל קורבנות לרדיפה, לאורך ההיסטוריה וגם בעידן הנוכחי. בקמרון מאשימים ילדים עם אוטיזם בכישוף ועונשים אותם בעינויים ואף במוות.[39][40]

בנוסף, משערים שרבים מהילדים הנכים שנרצחו במהלך מבצע T4 בגרמניה הנאצית היו אוטיסטים,[41] והפכו אנשים אוטיסטים לקורבנות הראשונים של השואה.

להט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומוסקסואלים נרדפו בגרמניה הנאצית. בתחילת המאה ה-21 נרדפו ועדיין נרדפים הומוסקסואלים בצ'צ'ניה ובמדינה האסלאמית. מספר מדינות, במיוחד מדינות בעולם המערבי, נקטו אמצעים נגד אפליה של מיעוטים מיניים, כולל חוקים נגד פשעי שנאה כלפי הומוסקסואלים ואפליה במקום העבודה. חלקם אישרו נישואין חד-מיניים או איחודים אזרחיים במטרה להעניק לזוגות חד מיניים את אותן הגנות והטבות כמו לזוגות דו מיניים. בשנת 2011 קיבלו האומות המאוחדות את החלטתן הראשונה להכרה בזכויות להט"ב, ובשנת 2015 הפכו נישואים חד מיניים לחוקיים בכל מדינות ארצות הברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רדיפה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ S. Rempell, Defining Persecution, http://ssrn.com/abstract=1941006
  2. ^ Telford Taylor "When people kill a people", The New York Times, March 28, 1982.
  3. ^ סעיף 7.3 בחוק רומא, המהווה "טקסט פשרה" קובע כי "לעניין חוק זה, מובן כי המונח 'מגדר' מתייחס לשני המינים, זכר ונקבה, בהקשר של החברה. המונח 'מגדר' אינו מציין שום משמעות שונה מהאמור לעיל. " בעוד שלפי החוק הפלילי הבינלאומי אסורה גם רדיפה על בסיס זהות מגדרית, במהלך הוועידה הדיפלומטית ברומא שאימצה את חוק כאל, הוחלט להגדיר מגדר בצורה צרה כדי להתגבר על התנגדות הכס הקדוש ומדינות אחרות שדואגות מכך. באופן תאורטי יכול היה לבדוק גם פרקטיקות מפלה של מוסדות דת. הוראה זו איזנה עם זו של סעיף 10, הקובע כי "שום דבר בחלק זה לא יתפרש כמגביל או פוגע בשום צורה קיימת או מפתחת כללים של משפט בינלאומי למטרות שאינן חוק זה."
  4. ^ International Federation for Human Rights (1 באוגוסט 2003). "Discrimination against religious minorities in Iran". fdih.org. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2006. 
  5. ^ Philpott, Daniel, Pope Francis and Religious Freedom, Washington, DC: Berkley Center for Religion, Peace & World Affairs 
  6. ^ Faison, Seth (April 27, 1999) "In Beijing: A Roar of Silent Protesters" New York Times, retrieved June 10, 2006
  7. ^ Kahn, Joseph (April 27, 1999) "Notoriety Now for Exiled Leader of Chinese Movement" New York Times, retrieved June 14, 2006
  8. ^ Leung, Beatrice (2002) 'China and Falun Gong: Party and society relations in the modern era', Journal of Contemporary China, 11:33, 761 – 784
  9. ^ The crackdown on Falun Gong and other so-called heretical organizations, The Amnesty International
  10. ^ Durant, Will. The Story of Civilization: Our Oriental Heritage. עמ' 459. The Mohammedan Conquest of India is probably the bloodiest story in history. It is a discouraging tale, for its evident moral is that civilization is a precarious thing, whose delicate complex of order and liberty, culture and peace may at any time be overthrown by barbarians invading from without or multiplying within. The Hindus had allowed their strength to be wasted in internal division and war; they had adopted religions like Buddhism and Jainism, which unnerved them for the tasks of life; they had failed to organize their forces for the protection of their frontiers and their capitals, their wealth and their freedom, from the hordes of Scythians, Huns, Afghans and Turks hovering about India's boundaries and waiting for national weakness to let them in. For four hundred years (600–1000 AD) India invited conquest; and at last it came. 
  11. ^ Census of Pakistan, 1951
  12. ^ Hindu Masjids by Prafull Goradia, 2002 "In 1951, Muslims were 77 percent and Hindus were 22 percent."
  13. ^ "World: Pakistan: The Ravaging of Golden Bengal - Printout". TIME. 2 באוגוסט 1971. בדיקה אחרונה ב-25 באוקטובר 2013. 
  14. ^ "Hindus Under Attack in Bangladesh". News Bharati. 3 במרץ 2013. אורכב מ-המקור ב-March 17, 2013. בדיקה אחרונה ב-26 במרץ 2013. 
  15. ^ "Bagerhat Hindu Temple Set on Fire". bdnews24.com. 2 במרץ 2013. אורכב מ-המקור ב-April 7, 2013. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2013. 
  16. ^ "Bangladesh: Wave of violent attacks against Hindu minority". Press releases. Amnesty International. אורכב מ-המקור ב-2013-03-09. בדיקה אחרונה ב-8 במרץ 2013. 
  17. ^ Ethirajan, Anbarasan (9 במרץ 2013). "Bangladesh minorities 'terrorised' after mob violence". BBC News (London). בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2013. 
  18. ^ "US worried at violence". The Daily Star (Bangladesh). 12 במרץ 2013. בדיקה אחרונה ב-12 במרץ 2013. 
  19. ^ "Mozena: Violence is not the way to resolution". The Daily Ittefaq. 11 במרץ 2013. אורכב מ-המקור ב-16 November 2014. בדיקה אחרונה ב-12 במרץ 2013. 
  20. ^ New antisemitism
  21. ^ "New Anti-Semitism: Disguised As "Anti-Zionism" - Discover the Networks". www.discoverthenetworks.org. אורכב מ-המקור ב-2017-10-19. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2017. 
  22. ^ "Anti-zionism as an expression of anti-Semitism in recent years". huji.ac.il. אורכב מ-המקור ב-12 May 2017. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2017. 
  23. ^ Anti-Zionism#Jewish anti-Zionism
  24. ^ "Government of Pakistan – Law for Ahmadis". www.thepersecution.org. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2017. 
  25. ^ State pogroms glossed over. The Times of India. 31 December 2005.
  26. ^ "Anti-Sikh riots a pogrom: Khushwant". Rediff.com. בדיקה אחרונה ב-23 בספטמבר 2009. 
  27. ^ Bedi, Rahul (1 בנובמבר 2009). "Indira Gandhi's death remembered". BBC. אורכב מ-המקור ב-2 November 2009. בדיקה אחרונה ב-2 בנובמבר 2009. The 25th anniversary of Indira Gandhi's assassination revives stark memories of some 3,000 Sikhs killed brutally in the orderly pogrom that followed her killing 
  28. ^ Nugus, Phillip (Spring 2007). "The Assassinations of Indira & Rajiv Gandhi". BBC Active. אורכב מ-המקור ב-13 April 2020. בדיקה אחרונה ב-23 ביולי 2010. 
  29. ^ "Delhi court to give verdict on re-opening 1984 riots case against Congress leader Jagdish Tytler". ndtv.com. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2017. 
  30. ^ Charny, Israel W. (1999). Encyclopaedia of genocide. ABC-CLIO. עמ' 516–517. ISBN 978-0-87436-928-1. בדיקה אחרונה ב-21 בפברואר 2011. 
  31. ^ Mukhoty, Gobinda; Kothari, Rajni (1984), Who are the Guilty ?, People's Union for Civil Liberties, בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2010 
  32. ^ "1984 anti-Sikh riots backed by Govt, police: CBI". IBN Live. 23 באפריל 2012. בדיקה אחרונה ב-27 באפריל 2012. 
  33. ^ "1984 anti-Sikh riots 'wrong', says Rahul Gandhi". Hindustan Times. 18 בנובמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-12 October 2013. בדיקה אחרונה ב-5 במאי 2012. 
  34. ^ Mustafa, Seema (9 באוגוסט 2005). "1984 Sikhs Massacres: Mother of All Cover-ups". The Asian Age. עמ' 1. 
  35. ^ Agal, Renu (11 באוגוסט 2005). "Justice delayed, justice denied". BBC News. 
  36. ^ "Leaders 'incited' anti-Sikh riots". BBC News. 8 באוגוסט 2005. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2012. 
  37. ^ Kaur, Jaskaran; Crossette, Barbara (2006). Twenty years of impunity: the November 1984 pogroms of Sikhs in India (מהדורה שנייה). Portland, OR: Ensaaf. עמ' 29. ISBN 978-0-9787073-0-9. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2010. 
  38. ^ http://www.thedailystar.net/world/south-asia/atrocities-rohingyas-myanmar-have-hallmarks-ethnic-cleansing-hrw-1459276
  39. ^ "The Thin Line Between Autism and Witchcraft in Cameroon". africaontheblog.com. 11 באפריל 2014. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2017. 
  40. ^ "Autism Services - New York - ICare4Autism". Autism Services - New York - ICare4Autism. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2017. 
  41. ^ "NeuroTribes, Steve Silberman on a haunting history and new hope for autistic people - Your Say". Your Say. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2017.