רובה פילים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט, לצד פיל אפריקני שנורה באמצעות רובה פילים.

רובה פילים (באנגלית: Elephant gun), הוא רובה או אקדח בעל קליבר גדול שנקרא כך משום שהוא פותח במקור לשימוש על ידי ציידי בעלי חיים גדולים באפריקה ובמיוחד עבור ציד פיל אפריקני. בתחילה נהגו להשתמש ברובה זה בכדורים עם אבק שריפה שחור, אך לאחר מכן החלו להשתמש בו גם באבק שריפה נטול עשן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של פיל רודף אחרי ציידים באפריקה, 1890.

לאחר גילוי יבשת אפריקה על ידי האירופאים בסביבות 1700, החל תהליך מואץ של קולוניאליזם מצד המעצמות האירופאיות להשתלטות על שטחים באפריקה לצורך אוצרותיה. תהליך זה היה בשיאו במהלך המאה ה-19 ומלבד מתיישבים וחיילים אירופאים, היבשת החלה להתמלאה בהרפתקנים וציידים ששו לגלות את עולם החי הלא מוכר שבו. הציידים נתקלו מהר מאוד בפיליים שאיתם היה קושי להתמודד עם כלי הנשק באותה תקופה. בהתאם לכך החלו לפתח רובים שיוכלו להתמודד עם בעלי החיים הגדולים. הצורך ברובים הללו היה בתחילה בתור אמצעי להגנה עצמית מחיות הטרף במהלך שוטטות בסוואנות וביערות, לאחר מכן לצורך ציד בעלי חיים למזון, ומאוחר יותר לצורך ספורט הציד. הרובים הראשונים היו מעוצבים עם לוע טעינה פשוט שדרכו היו מכניסים כדור עופרת והיו יעילים לציד עופות. בשל חוסר היעילות שלהם עבור ציד בעלי חיים גדולים (כ-35 יריות נצרכו על מנת לצוד פיל גדול) נכנסו עד מהרה לשימוש רובים בעלי קוטר גדול וללא חריצי סליל בקדח הקנה (רובה shotgun) כדי שיוכלו להכיל קליעים גדולים עם כמות רבה יותר של אבק שריפה. בהתאם לכך, מד קוטר הקנה (gauge) באותה תקופה הגיע ל-10, 8, 6, 4 ואפילו 2 קדח.[1] הקליעים היו כדורים עגולי עופרת או שבלולים-חרוטים קצרים שצופו לפעמים באנטימון כדי להגביר את הקשיחות שלהם.

הרובים הגדולים והכבדים הללו היו הראשונים שכונו רובי הפיל בעידן האבקה השחורה (1890-1850), אם כי השימוש בהם היה גם לציד שאר בעלי חיים מסוכנים וגדולים בעלי עור עבה כמו קרנף, היפופוטם, תאו אפריקני או כאלו מחמשת הגדולים. בשל מגבלות המהירות של האבקה השחורה (460 מטר לשנייה), הדרך היחידה להגדיל את החדירה הייתה לייצר רובה גדול שיוכל לקבל לתוכו כמות גדולה יותר של אבק שריפה. הרובים הנישאים הגדולים שהיו בשימוש נפוץ באותה תקופה כללו קוטר קנה של 4 קדח שהוטען בשבלול של 2,000 גרגירי אבק שריפה (130 גרם) והפיק ירייה במהירות של 430 מטר לשנייה. למרות הכוח העצום שלהם, השבלולים הקצרים בעלי מהירות נמוכה עדיין סבלו מבעיית חדירה שאפיינה רובים רבים בתקופה הזאת, ובמיוחד על מנת לחדור לדבר הקשה מכל: מסת העצם של קופסת מוח הפיל באמצעות ירייה חזיתית. בשל כך, חלק מציד בעלי החיים המסוכנים במאה ה-19 כלל מבחן יכולת של הרובה, ולמידת אמנות ההתחמקות כדי להרוויח מספיק זמן לטעינת הרובה מחדש בעת פספוס הירייה הראשונה. רק לאחר התפתחות הקליע והמצאת אבק שריפה נטול עשן ציד בעלי חיים אלו הגיע ל-100% הצלחה.

תחמושת אקספרס ניטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה פילים מסוג CZ 550, בו נעשה שימוש בקליברים של .585 גהרינגר.

כדורי "האקספרס ניטרו" שנקראו על שם מהירותם והרכב אבק השריפה נטול העשן שלהם שכלל ניטרוגליצרין, היו הראשונים להיכלל בתחמושת החדשה של רובי הפילים. עם קליעי מתכת קטנים בגודל 400–620 מ"מ המגיעים למהירות לוע של 610 מטר לשנייה, הדיוק ויכולת החדירה השתפרה לאין ערוך מתחמושת האב - אבק השריפה השחור. בתוך מספר שנים, תחמושת כבדה מאבק שריפה שחור של העידן הקודם נעלמה במידה רבה מארסנל התחמושת לציד בעלי חיים. שיא התחמושת של ציד הספארי במאה ה-20 שכונה "עידן הניטרו" כלל קליעים כדוגמת .577 ניטרו אקספרס, .375 H&H מגנום, .416 ריג'בי, .404 ג'פרי, .505 גיבס, .450 ניטרו אקספרס, .470 ניטרו אקספרס, ורבים אחרים.[2] התחמושת הכבדה הזאת שימשה רובים המפיקים ירייה בודדת, רובים בריחיים, ורובה כפול, והשימוש בה ירד בהדרגה עד אמצע המאה ה-20 בעקבות הפסקת ציד הפילים לצורך השנהב. לאחר מכן התחמושת החלה להיות בשימוש דווקא על ידי פקחי ציד, ולעתים כנשק גיבוי אצל ציידים מקצועיים שמנחים ציידים חובבנים הבאים לצוד באפריקה.

תחמושת מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוק הנשק האמריקאי יצר כמה סוגי כדורים חזקים עבור ציד בעלי חיים גדולים, כגון .458 מגנום וינצ'סטר, .378 מגנום וות'רבי ו.460 מגנום וות'רבי, ורבים מהם היו כדורי חתול בר - סוג כדור המאפשר החלפה של התחמושת שלו לכזאת המתאימה לקליבר שונה. בעקבות כך, מרבית תחמושת הניטרו הישנה דעכה כמעט לאלמוניות עד לתחייה מחודשת בציד ספארי בעשור 19701980. דבר זה הניע לפריחה מחודשת בהתפתחות תחמושת רובי הפילים ונוצרו קליברים חדשים כמו .416 מגנום וות'רבי ו-.416 רמינגטון מגנום.

בין 1980 ל-1990, פיתוח הקליבר .700 אקספרס ניטרו והתחלת השימוש בפליז חיזקו עוד יותר את עוצמת התחמושת של רובי הפילים כדוגמת .585 ניאטי על ידי רוס סייפריד, .577 טירנוזאור על ידי קולונל ארט אלפין, וכדור חתול הבר .585 גהרינגר שנוצר על ידי קרל גהרינגר. הקליבר .600 אוורקיל שנוצר על ידי רוב גארניק מייצג נכון להיום את עוצמת הירי הגדולה ביותר בציד הסטנדרטי. קליברים של חתולי בר אחרים המבוססים על קליבר .50 BMG שמשמש מקלעים כבדים ורובים נגד חומרים (דוגמת הבארט M82A1) הם הרבה יותר חזקים מהקליברים הנזכרים, אולם הם לא נחשבים לישימים בציד כלל בשל המשקל הגבוה של הנשק שעולה על 11 ק"ג.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין אם סוג הרובה הוא רובה כפול, רובה בודדות או רובה בריחי, העיקרון של רובה הפילים זהה: חזק מספיק כדי לספק עוצמת ירייה שתעצור את החיה כדי למנוע פגיעה של הצייד בעת הטעינה. הרובה דורש לא רק כוח קיצוני השווה בעוצמתו לכוח של קליבר 0.50 BMG (תחמושת של M2 בראונינג) או קליבר 20 מ"מ (תחמושת של M61 וולקן), אלא גם עמידות לתקופה ארוכה, אפשרות לירייה מכל עמדה או זווית אפשרית, ואיזון מספיק כדי לעקוב אחר חיות שנעות במהירות. בעיקרו של דבר רובה הפילים הוא לא יותר מאשר רובה ציד גדול עם אותם פונקציות של רובה ציד רגיל.

שימוש במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה פילים גרמני מדגם גאוור מאוזר 1918.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הן הבריטים והן הגרמנים השתמשו ברובי פילים שהגיעו מהמושבות באפריקה בניסיון לשבור את הקיפאון בתעלות. הבריטים השתמשו ברובי הפילים כאמצעי להתמודדות עם הטקטיקה הגרמנית שבה הצלפים מתקדמים לעבר קווי בעלות הברית בחיפוי של מטריית פלדה עבה של כדורים. אף על פי שגם הנק"ל הרגיל היה יעיל נגד המטרייה, רובי הפיל היו קטלניים יותר ובעלי יכולת חדירה גבוהה. הגרמנים במקביל פיתחו רובה פילים במיוחד נגד טנקים ביצור המוני (מדגם TUF גאוור מאוזר 1918), ובעזרתו הם היו מוציאים משימוש טנקים בריטים בעלי מיגון קל על ידי חדירה של הכדורים לתוכם.

במהלך המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה בשנת 1941, האיטלקים נלחמו נגד הבריטים בניסיון לכבוש מהם את סומליה הבריטית, ולמרות הצלחות בתחילת המערכה בסופו של דבר הבריטים דחקו את האיטלקים לתוך אתיופיה ולבסוף הביסו אותם באמבה אלגי. המפקד האיטלקי - הנסיך אמדאו, הדוכס השלישי מאאוסטה, נתן לחייליו רובי פילים מהאוסף האישי שלו כדי לסייע להם לחדור את השריון של המשוריינים הבריטים, וזאת בשל המחסור האיטלקי באמצעי לחימה נגד טנקים.

הרובה נ"ט הפיני Lahti L-39 זכה במהלך מלחמת ההמשך לכינוי הפיני "Norsupyssy" שפירושו "רובה פיל" בגלל עוצמתו נגד בונקרים, כלי רכב ומטרות רכות אחרות. בפועל, הוא לא היה רוב פילים אמיתי שכן הוא יודע לשימוש צבאי בלבד. כנ"ל לגבי בויס (רובה נגד טנקים) שכונה רובה פילים על ידי חיל הנחתים האמריקני בשל משקלו הרב והרתע החזק שלו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסבר: יחידת ה-gauge מודדת את קוטר הקדח (החלק הפנימי של הקנה) לפי המשקל של כדור עופרת שקוטרו כקוטר הקנה. כדור עופרת של 2 gauge למשל שוקל חצי פאונד, וכדור של 10 gauge שוקל עשירית פאונד, ולכן קטן יותר. רובה שהקליבר שלו הוא 2 gauge הוא כזה שכדור עופרת שקוטרה כקוטר קנהו הוא חצי פאונד, ואילו רובה שהקליבר שלו הוא 10 gauge הוא כזה שכדור עופרת שקוטרה כקוטר קנהו הוא עשירית פאונד. לכן, הרובה בקליבר 2 gauge בעל קנה עבה ורחב יותר מאשר רובה בקליבר 10 gauge. ההמרה מ-gauge למילימטרים היא מהצורה כאשר c הוא קבוע מספרי שכולל יחידות, הוא קוטר הרובה במילימטרים ו-n הוא מספר ה-gauge. בדרך כלל, ככל שהקליבר גדול יותר, עוצמת הירייה גדולה יותר.
  2. ^ בקליעים אלה, המספר מציין את קוטר קנה הרובה והקליע באינצ'ים והנקודה היא הנקודה העשרונית. כך למשל .50 BMG הוא 0.5 אינץ' השווה ל-12.7 מילימטר.