רוברטו בורלה מרקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברטו בורלה מרקס
Roberto Burle Marx
Roberto Burle Marx 1981.jpg
לידה 4 באוגוסט 1909
סאו פאולו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 ביוני 1994 (בגיל 84)
ריו דה ז'ניירו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע אדריכל נוף עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר ההצטיינות בתרבות של ברזיל (2009) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רוברטו בורלה מרקספורטוגזית: Roberto Burle Marx; ‏4 באוגוסט 1909 - 4 ביוני 1994) היה אדריכל נוף, צייר, אמן הדפס, אקולוג, חוקר טבע ומוזיקאי ברזילאי ממוצא יהודי, שתכנון הפארקים והגנים שלו הפכו אותו למפורסם בעולם כולו. הוא נחשב למי שהביא את ארכיטקטורת הנוף המודרניסטית לברזיל, ונודע כאמן טבע מודרני וכמעצב עירוני של מרחבים ציבוריים. עבודותיו השפיעו רבות על עיצוב הגנים הטרופיים במאה העשרים. גני מים היו נושא פופולרי בעבודתו. הייתה לו את היכולת לשלב ביטויים אמנותיים מסורתיים כמו עיצוב גרפי, שטיח קיר ואמנות עממית בעיצובי הנוף שלו. בנוסף, הוא עיצב בדים, תכשיטים ותפאורות במה.

בורלה מרקס הוא אחד האנשים הראשונים שקראו לשימור יערות הגשם של ברזיל. יותר מ־50 צמחים נושאים את שמו. הוא צבר אוסף משמעותי של צמחים בביתו, כולל יותר מ־500 סוגי פילודנדרונים.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברטו בורלה מרקס נולד בסאו פאולו. הוא היה בנם הרביעי של רבקה ססיליה בורלה, בת למשפחת בורלה דבו[1] הוותיקה ממוצא צרפתי שהתגוררה במדינת פרנמבוקו, ווילהלם מרקס, יהודי גרמני יליד שטוטגרט שגדל בטריר. המשפחה עברה לריו דה ז'ניירו בשנת 1913.[2]

בורלה מרקס קיבל את השראתו הראשונית באדריכלות נוף בעת שלמד ציור בגרמניה שם נהג לבקר לעיתים קרובות בגן הבוטני בברלין ולמד לראשונה על הצמחייה המקומית של ברזיל. כשחזר לברזיל בשנת 1930 החל לאסוף צמחים בביתו ובסביבתו. באותה שנה החל ללמוד בבית הספר הלאומי לאמנויות יפות בריו, שם התמקד באמנויות חזותיות בהנחייתם של ליאו פוץ וקנדידו פורטינרי. במהלך לימודיו הוא חבר לכמה ממנהיגי העתיד של ברזיל באכיטקטורה ולבוטניקאים שהמשיכו להשפיע משמעותית על חייו האישיים והמקצועיים. אחד מאלה היה הפרופסור שלו, המודרניסט הברזילאי לוסיו קוסטה, האדריכל והמתכנן שהתגורר במורד אותו רחוב בו גר בורלה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון איטמרטי, מטה משרד החוץ בברזיליה

בשנת 1932 עיצב בורלה מרקס את הנוף הראשון שלו לבית מגורים פרטי שתוכנן על ידי האדריכלים לוסיו קוסטה וגרגורי וורצ'בצ'יק. פרויקט זה, בית שוורץ, היה תחילתו של שיתוף פעולה עם קוסטה שהועשר מאוחר יותר על ידי אוסקר נימאייר מי שתכנן את הביתן הברזילאי ביריד העולמי של ניו יורק ב־1939. נימאייר עיצב גם את מתחם פמפוליה ב־1942 שעבורו תכנן מרקס את הגנים. עיצוב הגנים הראשון שלו הושלם בשנת 1933. בשנת 1937 זכה בורלה מרקס להכרה ולהערכה בינלאומית בשל עיצוב מופשט של גינת גג שתכנן עבור בניין משרד החינוך הברזילאי. העיצוב הדגיש אלמנטים של מתח ודרמה.

בשנת 1949 הוא רכש את אתר סנטו אנטוניו דה ביקה, אחוזה בת 365,000 מ"ר בשכונת בארה דה גוארטיבה בפרברי ריו דה ז'ניירו. בורלה מרקס החל לארגן משלחות ליער הגשם הברזילאי עם בוטנאים, אדריכלי נוף, אדריכלים וחוקרים אחרים כדי לאסוף דגימות צמחים. הוא למד לתרגל חקר צמחים באתרם בסיועו של הבוטנאי אנריקה להמאייר דה מלו ברטו, והקים באחוזה בגוארטיבה גינה, משתלה ואוסף צמחים טרופיים. נכס זה נתרם לממשלת ברזיל בשנת 1985 והפך לאתר מורשת לאומי. כיום נקרא המקום אתר רוברטו בורלה מרקס, המנוהל על ידי המכון הלאומי למורשת היסטורית ואמנותית של משרד התרבות (IPHAN) והוא מכיל למעלה מ־3,500 מיני צמחים.[3] הבית נבנה מחדש בעמק אשר באתר בית הגן השייך לאחוזת המטעים המקורית.

רוברטו בורלה מרקס הקים סטודיו עיצוב נוף בשנת 1955 ובאותה שנה הקים חברת עיצוב נוף, שנקראה בורלה מרקס ושות' בע"מ. הוא פתח משרד בקראקס, בוונצואלה בשנת 1956 והחל לעבוד עם האדריכלים חוסה טבקוב והרויושי אונו בשנת 1968. מרקס עבד באופן נרחב בברזיל, ארגנטינה, צ'ילה ובמדינות רבות נוספות בדרום אמריקה, צרפת, דרום אפריקה, וושינגטון די.סי ולוס אנג'לס. בנוסף ניתן למצוא יצירות אמנות שלו המוצגות ברחבי העיר ריו דה ז'ניירו "זהו מוזיאון פתוח של יצירות המציג את סגנונו המובהק, שלא ניתן לטעות בו, כזה שהוא כולו שלו" (מונטרו 2001 עמ' 29). הקריירה של רוברטו בורלה מרקס בת 62 שנה הסתיימה במותו ב-4 ביוני 1994 חודשיים לפני יום הולדתו ה-85.

הוא ביקר רבות ביערות הברזילאים היכן שיכול היה ללמוד ולחקור. בורלה מארקס היה אחד הברזילאים הראשונים שהביעו קולם כנגד כריתת יערות.[4] זה אפשר לו לתרום באופן משמעותי למדעי הבוטניקה, למשל על ידי גילוי סלעים וצמחים חדשים. לפחות 50 צמחים נושאים את שמו.[3] מרקס היה מעורב גם במאמצים להגן ולשמר את יערות הגשם מפני פעילות מסחרית הרסנית של כריתת יערות לטובת גידול בננות וגידולים נוספים.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גני בית חווה וקפלה בבארה דה גוארטיבה ( Barra de Guaratiba) שם נפטר בורלה מרקס בשנת 1994

הסגנון האמנותי של בורלה מרקס היה אוונגרדי ומודרני. בחלק גדול מעבודותיו יש תחושה של נצחיות ושלמות. הוא בחן אסתטיקה סקפטית מדמת-חיים שהתפתחה ממודרניזם בשילוב עם סגנון ברזילאי מובהק.[2] העיצובים שלו הושפעו גם על ידי קוביזם ותורת המופשט abstractionism.[3] השפעה חזקה נוספת הייתה אמנות עממית ברזילאית.

האסתטיקה שלו התבססה לרוב על הטבע, לדוגמה, אי ערבוב של צבעי פרחים, שימוש בקבוצות זנים גדולות מאותה הדגימה, שימוש בצמחים מקומיים והפיכת שדה בור סלעי לגינה מרגיעה. הוא התעניין מאוד באופי של כל צמח וכיצד זה משפיע על הגן כולו. הוא חיפש עומק בעיצובים שלו על ידי הבנת האינטראקציה שבין בעלי חיים לצמחים וכיצד הם פרחו, בין שאר מאפייני הצומח. [דרוש מקור] לבורלה מרקס הייתה מיומנות רבה בשימוש בצורה הפיסולית של הצמחים. בורלה מרקס נתן דעתו גם על הדינמיקה של צעידה בגן. תחושת הניידות היא מרכיב חשוב בחוויית נופיו.[5] הוא עשה שימוש חכם גם בקנה מידה עצום, בתאורה ובהשתקפות, ובמיוחד בשימוש במים. בורלה מרקס הצליח להרחיב את האדריכלות של המבנה אל הגן. הוא העדיף לעבוד על מרחבים ציבוריים מכיוון שלדבריו הם מסוגלים לספק כבוד להמונים.

"ניתן לסכם את יצירתו של מרקס בארבעה מושגי עיצוב כלליים - השימוש בצמחייה טרופית מקומית כמרכיב מבני בעיצוב, שבירת תבניות סימטריות בתפיסת שטחים פתוחים, טיפול צבעוני במדרכות ושימוש בצורות חופשיות בתכונות מים" (וואקרינו 2000, עמ' 17). גישה זו מודגמת בטיילת של חוף קופקבנה, שם מוצבים מקבצי עצים ודקלים עמידים בפני רוח מהים לאורך שדרות אטלנטיקה. מקבצים אלה מנקדים פסיפסי אבן פורטוגזים המהווים ציור מופשט ענקי בו אף קטע לאורך הטיילת אינו זהה. "ציור" זה נצפה ממרפסות המלונות, ומציע נוף משתנה ללא הרף עבור הנוסעים לאורך החוף. הפסיפס מתפרס לאורך כל שניים וחצי המייל של החוף. תכונת המים, במקרה זה, היא האוקיינוס והחוף, הגובלים במסלול הליכה של פסיפס מעוצב בדגם צדפות ברוחב של 30 רגל (אליאובסון 1991; מונטרו 2001). חוף קופקבנה הוא "המפורסם ביותר בברזיל" (אליאובסון 1991עמ' 103).

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברטו בורלה מרקס קיבל את הפרסים הבאים: תעודות הצטיינות וחברות כבוד: פרס אדריכלות הנוף בתערוכה הבינלאומית השנייה של ארכיטקטורה (1953), תואר אביר מסדר הכתר מבלגיה (1959), דיפלומת כבוד בפריס (1959), מדליית סנטוס דומונט מטעם ממשלת ברזיל (1963), מדליית האמנויות היפות של המכון האמריקני לאדריכלים בוושינגטון (1965), דוקטור למכללה המלכותית לאמנות, לונדון (1982) ודוקטורט כבוד מטעם מלכת הולנד. הגן הבוטני של מיזורי העניק לו את פרס גרינספלדר והגן הבוטני של קנטקי הכריז על 14 באוקטובר 1985 לכבודו (אליאובסון 1991).

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארק המזרח, קראקס
טיילת חוף קופקבנה
  • משרד הצבא - גן מים ושימוש מצוין בצורות בטון.
  • בניין משרד החוץ
  • משרד החינוך
  • ארמון איטמרטי - מטה משרד החוץ

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • William Howard Adams (1991). Roberto Burle Marx: The Unnatural Art of the Garden. Museum of Modern Art, New York. ISBN 0-8109-6096-6. 
  • Anita Berrizbeitia (2005). Roberto Burle Marx in Caracas: Parque del Este, 1956–1961. Penn Studies in Landscape Architecture, University of Pennsylvania Press. 
  • S. Eliovson; R. Burle Marx (1991). The Gardens of Roberto Burle Marx. Timber Press. ISBN 0-88192-160-2. 
  • M. Schwartz; M. I. Montero; R. Burle Marx (2001). Roberto Burle Marx. University of California Press. ISBN 0-520-23290-9. 
  • Roberto Burle Marx (1982). A Garden is Like a Poem. World Microfilms. ISBN 1-85035-075-2. 
  • Giulio G. Rizzo (1992). Roberto Burle Marx. Il giardino del Novecento (באיטלקית). Florence: Cantini editore. 
  • Giulio G. Rizzo (2009). Il giardino privato di Roberto Burle Marx: Il Sìtio. Sessant'anni dalla fondazione. Cent'anni dalla nascita di Roberto Burle Marx (באיטלקית). Roma: Gangemi Editore. ISBN 978-88-492-1987-6. 
  • Vaccarino, R (2000), Roberto Burle Marx: Landscapes Reflected, Princeton Architectural Press with the Harvard University Graduate School of Design 
  • Roberto Burle Marx, Lauro Cavalcanti (Editor) (2011). Roberto Burle Marx: The Modernity of Landscape. Actar, Barcelona. ISBN 978-84-92861-67-5.  First English Language Edition.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברטו בורלה מרקס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Eliovson, Sima (1991). The gardens of Roberto Burle Marx. Harry N. Abrams. עמ' 21. ISBN 0810933578. בדיקה אחרונה ב-6 בספטמבר 2013. 
  2. ^ 1 2 Stepan, Nancy Leys (2006). Picturing Tropical Nature. Reaktion Books. עמ' 220–221. ISBN 1861891466. בדיקה אחרונה ב-6 בספטמבר 2013. 
  3. ^ 1 2 3 Rohter, Larry. (January 20, 2009.) A New Look at the Multitalented Man Who Made Tropical Landscaping An Art. New York Times. Retrieved March 19, 2019.
  4. ^ Diarmuid Gavin (16 באפריל 2011). "Ten of the greatest landscape designers". Mail Online (Associated Newspapers Ltd). בדיקה אחרונה ב-10 בינואר 2014. 
  5. ^ Birksted, Jan (2004). Relating Architecture to Landscape. Taylor & Francis. עמ' 92. ISBN 0203352602. בדיקה אחרונה ב-6 בספטמבר 2013. 
  6. ^ (c. 2019). Roberto Burle Marx. Design for a garden, (1948). artdesigncafe. Retrieved March 17, 2019.
  7. ^ From Le Corbusier to Niemeyer: Savoye House - Tremaine House 1949 exhibition webpage. Museum of Modern Art, New York. Retrieved March 17, 2019.
  8. ^ Roberto Burle Marx: The unnatural art of the garden exhibition webpage. Museum of Modern Art, New York. Retrieved March 17, 2019.
  9. ^ Adams, William Howard (1991). Roberto Burle Marx: The Unnatural Art of the Garden. New York: Museum of Modern Art. ISBN 978-0-87070-197-9. 
  10. ^ Roberto Burle Marx: Brazilian Modernist exhibition webpage. Jewish Museum, New York. Retrieved March 17, 2019.
  11. ^ Hoffmann, Jens; Nahson, Claudia J. (2016). Roberto Burle Marx: Brazilian Modernist. New York: The Jewish Museum. ISBN 978-0-300-21215-0. 
  12. ^ Farago, Jason (20 ביוני 2019). "Roberto Burle Marx and His Leafy Vision of the Tropics". The New York Times. 
  13. ^ Sullivan, Edward J.; Groarke, Joanna L., eds. (2019). Brazilian Modern: The Living Art of Roberto Burle Marx. New York: New York Botanical Garden. ISBN 978-0-89327-956-1.