רוברט אמט
 | |
| דיוקן בצבעי מים של אמט שנעשה במהלך משפטו. | |
| לידה |
4 במרץ 1778 דבלין, אירלנד |
|---|---|
| הוצאה להורג |
20 בספטמבר 1803 (בגיל 25) דבלין, אירלנד |
| מקום קבורה | לא ידוע, ככל הנראה, ב-Bully's Acre, דבלין, או ב-St. Peter's Church, Aungier Street, דבלין |
| מדינה | אירלנד |
| השכלה |
טריניטי קולג'  |
| תקופת פעילות | 1793–1803 (כ־10 שנים) |
רוברט אמט (באנגלית: Robert Emmet; 4 במרץ 1778 – 20 בספטמבר 1803) היה מנהיג מורדים רפובליקניים איריים. לאחר דיכוי המרד האירי של 1798, הוא ביקש לארגן ניסיון מחודש להפיל את הכתר הבריטי (אנג') ואת העלייה הפרוטסטנטית (אנג') באירלנד, ולהקים ממשלה ייצוגית לאומית. אמט קיווה לסיוע צרפתי מיידי ולתיאום עם מיליטנטים קיצוניים בבריטניה. באירלנד, רבים מהוותיקים ששרדו ב-1798 היססו להעניק את תמיכתם, והתקוממותו בדבלין ב-1803 (אנג') הוכחה ככישלון.
הכרזתו של אמט על הממשלה הזמנית לעם האירי, נאומו מתא הנאשם ו"הקרבתו" על הגרדום נתנו השראה לדורות מאוחרים יותר של רפובליקנים אירים. פטריק פירס העלה את זכרו והכריז ב-1916 שוב על הקמת ממשלה זמנית בדבלין.
ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמט נולד בדבלין ב-4 במרץ 1778.[1] הוא היה בנם הצעיר של ד"ר רוברט אמט (1729–1802), רופאו של הלורד לוטננט, ואשתו אליזבת מייסון (1739–1803). בני הזוג אמט היו מסודרים מבחינה כלכלית, חברי העלייה הפרוטסטנטית עם בית בסנט סטפן גרין ובית מגורים כפרי ליד מילטאון.
ד"ר אמט תמך במטרה לעצמאות ארצות הברית והיה דמות ידועה בשולי התנועה הפטריוטית האירית. תאובלד וולף טון, ידידו של אחיו הבכור של אמט, תומאס אדיס אמט (אנג'), ותומך ברפורמות רדיקליות יותר, כולל האמנציפציה הקתולית (אנג'), היה מבקר בבית.[2] כך גם, ידיד של אביו, ד"ר ויליאם דרנן (אנג'), המציע המקורי של "הקונספירציה הנדיבה - מזימה למען העם"[3] שהייתה אמורה לקרוא לעצמה, לפי הצעתו של טון, "אגודת האירים המאוחדים" (אנג').
רוברט אמט התחנך תחילה בבית הספר של אוסוולד בדאפינג קורט, ליד גולדן ליין, ולאחר מכן ב"בית הספר לדקדוק האנגלי" של סמואל וייט ברחוב גרפטון 75, בית ספר נודע בו למדו ילדיהם של נכבדי דבלין, שם הוא למד נאום, סייף, אסטרונומיה, מוזיקה וכו'.[4] אחד מחבריו לספסל הלימודים היה המשורר הלאומי תומאס מור (אנג'); ארתור ולסלי היה תלמיד כמה שנים קודם לכן. לאחר מכן הוא קיבל הדרכה על ידי הכומר מר לואיס מרחוב קמדן.[5]
אמט נכנס לטריניטי קולג' בדבלין באוקטובר 1793 בגיל 15 והצטיין כסטודנט להיסטוריה וכימיה. בדצמבר 1797 הוא הצטרף לחברה ההיסטורית של המכללה. אחיו תומאס ו-וולף טון, שקדמו לו בחברה, שמרו על המסורת התוססת שלה (שהחלה עוד בימי אדמונד ברק) של קריאת תיגר על צו המניעה של הקולג' שלא לדון בשאלות של "פוליטיקה מודרנית".[6]
חבר האגודה תומאס מור סיפר ש-"אנשים בעלי מעמד מתקדם ומוניטין של נאומים, באו להשתתף בדיונים שלנו, במפורש כדי לענות ל[רוברט] אמט. הרהיטות שלו הייתה ללא תחרות."[7] בהקדמה לספרו "מנגינות איריות" (1837), הוא מספר על אמט שהתייצב "בלהט" לצד הדמוקרטיה בוויכוח "האם אריסטוקרטיה או דמוקרטיה היא החיובית ביותר לקידום המדע והספרות?" וב"נאום יוצא דופן אחר שלו", הוא אומר, "כאשר עם, המתקדם במהירות בידע ובעוצמה, מבין סוף סוף עד כמה ממשלתו מפגרת אחריו, מה אם כן, אני שואל, יש לעשות במקרה כזה? מה, חוץ מלמשוך את 'הממשלה' אל העם?"[8] רוברט אמט מתואר על ידי בני דורו כבעל אישיות קלה; תווי פניו היו רגילים, מצחו גבוה, עיניו בהירות ומלאות הבעה, אפו חד, דק וישר, החלק התחתון של פניו מנוקד מעט, גוון עורו חיוור.[2]
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שליח להנהלה האירית המאוחדת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1798 נחשף אמט כמזכיר של ועדה סודית של קולג' לתמיכה באגודת האירים המאוחדים (שאחיו וטון היו חברי הנהלה מובילים בה). במקום להיכנע לחקירה תחת שבועה שעלולה להאשים אחרים, הוא פרש מטריניטי.[9]
אמט לא השתתף בהתקוממות האירית המאוחדת כאשר פרצה במחוזות מדרום ומצפון לדבלין במאי 1798, אך לאחר דיכוי המרד בקיץ, ובקשר עם אסירי המדינה שהוחזקו בפורט ג'ורג' בסקוטלנד (כולל אחיו), הצטרף אמט לוויליאם פטנאם מקייב בהקמה מחדש של ארגון אירי מאוחד. הם ביקשו לבנות מחדש את האגודה על בסיס צבאי קפדני, כאשר חבריה ייבחרו באופן אישי על ידי ישיבת המנהלים שלה. בעקבות הדוגמה לא רק של טון אלא גם של ג'יימס קויגלי (אנג'), מטרתם הייתה לבקש שוב פלישה צרפתית על סמך הכוח הצפוי הן של התקוממות באירלנד והן של קונספירציה קיצונית בבריטניה. לשם כך יצא מקייב לצרפת בדצמבר 1798, ועצר תחילה בלונדון כדי לחדש את הקשר עם רשת היעקובינים האנגלים, הבריטים המאוחדים.[10] בהנהלה האירית המאוחדת החדשה בדבלין, סייע אמט ליוצאי צבא תומאס רייט (מאפריל 1799, מודיע)[11] ולמלאכי דילייני (קצין לשעבר בצבא האוסטרי)[12] עם מדריך על טקטיקות המורדים. בקיץ 1800, כמזכירו של דילייני, הוא יצא למשימה סודית לתמוך במאמציו של מקייב בפריז. באמצעות שר החוץ שלו, טליראן, העניקו אמט ודלייני לנפוליאון מצבת זיכרון שטענה כי האיחוד הפרלמנטרי עם בריטניה, שנכפה בעקבות המרד, "לא הקל בשום אופן על חוסר שביעות הרצון של אירלנד", ועם לקחים מהכישלון של 1798, האירים המאוחדים היו מוכנים שוב לפעול על פי החדשות הראשונות על עלייה צרפתית לשטח.[13]
בקשתם לכוח פלישה כמעט כפולה מזו שפיקד עליה לואי לזאר הוש (אנג') במשלחת בנטרי הצרפתית שבוטלה ב-1796.[13] לקונסול הראשון היו סדרי עדיפויות אחרים: הבטחת הפוגה זמנית מהמלחמה (הסכמי לונוויל ב-1801 ואמיין במרץ 1802) ושעבוד האיטי מחדש.[14]
קשר עם אנגליים קיצוניים ועם צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1802 הגעתו של ויליאם דאודל לדבלין, לאחר שחרורו מפורט ג'ורג', הפיחה חיים חדשים ב"אירים המאוחדים", ובמרץ חודש הקשר עם הרשת הבריטית המאוחדת באנגליה. ביולי, כשחזר מקייב לפריז מביקור בדבלין, הביא למנצ'סטר חדשות שהאירים המאוחדים מוכנים להתקומם מחדש ברגע שהמלחמה היבשתית תחודש. בציפייה זו הוגברו ההכנות באנגליה, כולל בלונדון, שם ביקש אדוארד דספרד לגייס לקונספירציה הרפובליקנית חיילי גדוד המשמר שהוצב בווינדזור ובמצודת לונדון. באוקטובר נשלח אמט (אחד הבודדים בגלות שנגדם לא היו תלויים ועומדים כתבי אישום באירלנד מפריז כדי לסייע לדאודל בהכנות לדבלין.[15]
בנובמבר 1802 החליטה הממשלה לתקוף את הקושרים בלונדון. היא לא גילתה את מלוא היקף המזימה, אך ייתכן שמעצרו של דספאר והוצאתו להורג בפברואר 1803 החלישו את התמיכה האנגלית. שליחיו של אמט מדבלין מצאו בלונדון ובעיירות הטחנה לנקשייר ויורקשייר קבלת פנים צוננת יותר מכפי שציפו.[15]
במאי 1803 חודשה המלחמה עם צרפת. נראה כי מקייב נהנה מחסדו של נפוליאון והיו לו הבטחות על כוונתו לסייע לאירלנד להבטיח את עצמאותה. מראיונות שלו עם נפוליאון ועם טאליראן בסתיו 1802, אמט לא השתכנע. הוא השתכנע שהקונסול הראשון שוקל לחצות את התעלה באוגוסט 1803, אך בתחרות עם אנגליה לא תהיה התחשבות באינטרסים של אירלנד. מתוך אהדה למטרה, דניס טאפ הציע שאם אי פעם צרפת תשתלט על אירלנד, היא תחליף אותה באי סוכר במערב הודו.[16]
בוויכוח עם ארתור או'קונור, שהתעקש בפריז על ערבות לנחיתה צרפתית,[17] כאשר המלחמה התחדשה, שלח אמט את שליחו שלו, פטריק גלאגר, לפריז, כדי לבקש "כסף, נשק, תחמושת וקצינים", אך לא מספר גדול של חיילים. לאחר שההתקוממות בדבלין נכשלה, וללא סיכויים נוספים בבית, באוגוסט שלח אמט את מיילס ביירן לפריז כדי לעשות כל שביכולתו כדי לעודד פלישה. אך במשפטו, אף על פי שהוא הודה כי "קשר עם צרפת אכן נועד", הוא היה אמור להיות "רק ככל שהאינטרס ההדדי ידרוש": אסור לאדם "להשמיץ" את זכרו על ידי האמונה שהוא "קיווה לחופש מממשלת צרפת".[18]
מייקל פיין, קושר קשר מקילדייר, העיד מאוחר יותר כי אמט השתמש בדיבורים על סיוע צרפתי רק כדי "לעודד את המעמדות הנמוכים של העם", שכן הוא שמע אותו לעיתים קרובות אומר שעד כמה שממשלה אנגלית גרועה, היא טובה יותר מצרפתית", וכי מטרתו הייתה "מדינה עצמאית שהוקמה על ידי אירים בלבד".[19]
ההחלטה להמשיך בהתקוממות בדבלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שובו לאירלנד באוקטובר 1802, בסיוע אן דוולין (לכאורה עוזרת הבית שלו), ועם ירושה של 2,000 לירות שטרלינג שהותיר לו אביו, הכין אמט את ההכנות להתקוממות. על פי זיכרונותיו המאוחרים יותר של מיילס ביירן, ביום פטריק הקדוש, ב-17 במרץ 1803, נשא אמט נאום מרגש בפני בני בריתו בו הצדיק את השימוש המחודש בנשק. אם לאירלנד הייתה סיבה ב-1798, הוא טען שהיא רק הוחמרה על ידי האיחוד המחוקק עם בריטניה. כל עוד אירלנד שמרה בפרלמנט שלה על "שריד של ממשל עצמי", אזרחיה יכלו להשתעשע בתקווה לייצוג ולרפורמה. אבל עכשיו "כתוצאה מהאיחוד הארור": לשבע שמיניות מהאוכלוסייה אין זכות לשלוח חבר מגופם לייצג אותם, אפילו בפרלמנט זר, והחלקים האחרים של האוכלוסייה הם הכלים ובעלי המשימות, הפועלים למען הממשלה האנגלית האכזרית ועליונותם האירית – מפלצת גרועה עוד יותר, אם אפשר מעריצות זרה.[20]
בדבלין, אמט האמין שידו נכפתה ב-16 ביולי כאשר אבק שריפה במחסן הנשק של המורדים ברחוב פטריק התפוצץ בטעות, ועורר את חשדם של הרשויות. הוא שכנע את רוב ההנהגה להקדים את מועד ההתקוממות לערב שבת, 23 ביולי, יום חג, שיספק כיסוי לאיסוף כוחותיהם. התוכנית, ללא כל התחשבות נוספת בסיוע הצרפתי, הייתה להסתער על טירת דבלין, להפוך את המועצה המלכותית לבת ערובה ולאותת למדינה להתקומם.
הכרזת הממשלה הזמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמט פרסם הצהרה בשם "הממשלה הזמנית". הוא קרא לעם האירי "להראות לעולם שאתה כשיר לתפוס את מקומך בין האומות... כמדינה עצמאית", הבהיר אמט בהצהרה שהם יצטרכו לעשות זאת "ללא סיוע זר": "האמון הזה שאבד בעבר על ידי האמון בתמיכה חיצונית... שוחזר שוב. התחייבנו הדדית זה לזה להסתכל רק על הכוח שלנו".[21]
ההצהרה הכילה גם "רמיזות להרחבת האג'נדה הפוליטית של אמט והאירים המאוחדים לאחר הכישלון של 1798".[21] בנוסף לרפורמה הפרלמנטרית הדמוקרטית, ההכרזה הכריזה על ביטול המעשר והלאמת אדמות הכנסייה הממוסדת של אירלנד. זה, כך נטען, סימן את השפעתו של תומאס ראסל על אמט על אמט אם כי כפעיל רדיקלי למען רפורמה כלכלית וחברתית, ייתכן שראסל היה רוצה ללכת רחוק יותר. אמט נשאר נחוש להעניק להתקוממות משיכה אוניברסלית על פני חלוקות מעמדיות ועדתיות כאחד: "אנחנו לא נגד רכוש – אנחנו לא נלחמים נגד שום כת דתית – אנחנו לא נלחמים נגד דעות או דעות קדומות מהעבר – אנחנו נלחמים נגד השליטה האנגלית".
המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-11 בבוקר ב-23 ביולי 1803 הראה אמט לאנשי קילדייר ארסנל של כידונים, רימונים, רקטות וקורות חלולות עמוסות אבק שריפה (אלה היו אמורים להיגרר לרחובות כדי למנוע הסתערות פרשים). הם ציינו רק את היעדרם של כלי נשק מוכרים ולא התרשמו מאמט, "צעיר" שחוסר ניסיונו יניח "את החבל סביב צווארם של אנשים הגונים".[22] הם עזבו כדי להחזיר מורדים אחרים של קילדייר בדרך לדבלין. התוכנית להפתיע את טירת דבלין ולתפוס את המשנה למלך נכשלה כאשר התוקפים חשפו את עצמם בטרם עת.[23] בערב אמט, מלאכי דילייני ומיילס ביירן (שהגיעו לאירוע במדים ירוקים מעוטרים בזהב) היו מחוץ לארסנל שלהם ברחוב תומאס - עם 80 איש בלבד. ר.ר. מאדן מתאר "אוסף מגוון של אנשים חמושים, שרבים מהם היו, אם לא שיכורים, תחת ההתרגשות הברורה של השתייה".[24] מבלי לדעת שג'ון אלן מתקרב עם חבורה של 300 איש, על פי אחד העדים ומזועזע למראה דרגון בודד שנשלף מסוסו ודוקר למוות, אמר אמט לאנשים להתפזר. הוא כבר הצליח לדכא קבוצות מורדים גדולות שהשתרעו על הכבישים הראשיים בפרברים באמצעות איתות שנקבע מראש, טיל בודד. אמט נמלט מהעיר והגיע לרת'פרנהאם עם קבוצה של 16 איש. כששמע שוויקלומן עדיין מתכננים להתקומם, הוא הוציא צו נגדי כדי למנוע אלימות מיותרת. במקום זאת הוא הורה לביירן לנסוע לפריז כדי לשדל שוב את הצרפתים.[18][19]
לכידה, משפט, והוצאה להורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן שאמט הסתתר בראת'פרנהאם, יומן ביקש לחלץ מידע מאן דוולין, דחף אותה בכידונים ותלה אותה למחצה עד שהתעלפה.[23] למלא התעקש להיפרד מארוסתו שרה קורן (בתו של ג'ון פילפוט קורן) היה מצליח להצטרף לדאודל ולביירן בצרפת. אמט נתפס ב-25 באוגוסט ונלקח לטירה, ולאחר מכן הועבר לקילמיניהם. נעשו מאמצים נמרצים אך חסרי תועלת להשיג את בריחתו.
אמט נשפט והורשע בבגידה חמורה ב-19 בספטמבר. הראיות נגדו היו מוחצות, אך הכתר נקט באמצעי זהירות נוסף ותבע את עורך דינו, לאונרד מקנלי, תמורת 200 ליש"ט ופנסיה. לא ניתן היה לקנות את עוזרו של מקנלי, פיטר בורוז, והוא ייצג את אמט כמיטב יכולתו.[19]
עם זאת, הוראתו של אמט לא הייתה להציע הגנה: הוא לא יזמן עדים, "או יגזול את זמנו של בית המשפט". כאשר הודיע על כך, הציע מקנלי שהמשפט יסתיים, התובע ויליאם פלונקט קם על רגליו. במה שנחשב בעיני רבים כהתקפה מיותרת על אדם שנגזר עליו גורל, פלונקט, שעתיד היה לראות את עצמו מונה ליועץ המשפטי לממשלה, לעג לאמט כמנהיג ההזוי של קונספירציה הכוללת את "הבנאי, איש הבגדים הזקן, הודמן והמארח".[25]
נאומו של אמט מתא הנאשם זכור במיוחד בזכות דברי הסיום שלו. ההיסטוריון פטריק גאוגן זיהה למעלה משבעים גרסאות שונות של הטקסט אך בהדפסה מוקדמת (1818) המבוססת על הערות שנרשמו על ידי בורוז, אמט מסכם:
אני כאן מוכן למות. אסור לי להצדיק את האופי שלי; איש לא יעז להצדיק את אופיי; וכאשר נמנע ממני להצדיק את עצמי, אל יעז איש להשמיץ אותי. תן לאופיי ולמניעיי לנוח בערפל ובשלווה, עד שזמנים אחרים ואנשים אחרים יוכלו לעשות איתם צדק. אז האופי שלי יצדק; אז מי ייתן ותיכתב הכתובת שלי.
נשיא בית המשפט העליון, לורד נורברי, גזר על אמט עונש של תלייה, גרירה וביתור, כפי שהיה נהוג בהרשעה בבגידה. למחרת, ב-20 בספטמבר, אמט הוצא להורג ברחוב תומאס מול כנסיית סנט קתרין. מילותיו האחרונות של אמט היו מיועדות לתיין שלו, בבקשה לחכות מעט עם התלייה באמירת המשפט: עוד לא...; בפעם השלישית שעמד להגיד זאת, נקטע באמצע על ידי התליין בכך שתלה אותו עם הגרדום. הוא נתלה ואז ראשו נערף לאחר מותו.[26] מכיוון שבני משפחה וחברים של רוברט נעצרו גם הם, כולל כאלה שלא היה להם כל קשר למרד, איש לא ניגש לתבוע את שרידיו מחשש למעצר.[26] ערב הוצאתו להורג, כתב אמט מקילמיניהם למזכיר הראשי של אירלנד, ויליאם ויקהאם, שהכיר ב"הגינותו". נראה שהוא עשה רושם עמוק.[27]
בדצמבר התפטר ויקהאם מתפקידו, והודה בפני חבריו ש"שום התחשבות עלי אדמות" לא תוכל לגרום לו "להישאר לאחר שהרהר בבגרות" בתוכן הפתק שקיבל. הוא לא יכול היה לאכוף חוקים "לא צודקים, מדכאים ולא נוצריים" ובלתי נסבלים לזכרו של אדם שהוא "נאלץ לרדוף אחריו עד מוות". ויקהאם היה משוכנע שאמט ניסה להציל את אירלנד מ"מצב של דיכאון והשפלה", וכי אילו הוא עצמו היה אירי, הוא "ללא ספק היה צריך להצטרף אליו".[27]
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד של אמט עורר את זעמו של לורד קסלרי מכיוון שהוא "לא יכול היה לראות את השינוי שהמהלך הגדול שלו עצמו חולל האיחוד באירלנד".[28] למרות הכישלון הקשה כל כך, ההתקוממות של 1803 רמזה שחוק האיחוד לא הולך להיות המקל של קסלריי וראש הממשלה ויליאם פיט. קסלרי יעץ כי "הדבר הטוב ביותר יהיה לא להיכנס לפרטים כלשהם על המקרה, כדי לשמור על הנושא עומד בבירור על הבסיס הצר שלו של התקוממות בזויה ללא אמצעים או מנהיגים מכובדים הוראה שנראה כי פלונקט מילא בתביעתו של אמט. זו הייתה אמורה להיות עמדה שננקטה לא רק על ידי פעילי האיגודים.
דניאל או'קנל, שהיה אמור להוביל את המאבק למען האמנציפציה הקתולית ולמען ביטול האיחוד בעשורים שלאחר מותו של אמט, גינה בתוקף את השימוש ב"כוח פיזי". תוכניתו של או'קונל עצמו לגיוס דעת הקהל, המונעת על ידי רטוריקה אלימה לפעמים והוצגה ב"פגישות מפלצתיות", עשויה לרמוז שחוקתיות וכוח פיזי משלימים זה את זה ולא מנוגדים. אך או'קונל נותר מרוצה מפיטוריו של אמט ב-1803 כמסית לשפיכות דמים שוויתר על כל טענה ל"חמלה".
השיקום הפוליטי של אמט מתחיל בשנות הרעב של שנות ה-40 של המאה ה-19 עם האירים הצעירים. ב-1846 הם נפרדו סופית מאו'קונל והכריז שאם הביטול לא יוכל להתבצע באמצעות שכנוע מוסרי ואמצעים לא אלימים, פנייה לנשק תהיה "מהלך מכובד לא פחות". המו"ל האירי הצעיר, צ'ארלס גוואן דאפי, הדפיס שוב ושוב את ספרו הפופולרי של מייקל ג'יימס ויטי "החיים, המשפט והשיחות של רוברט אמט" (1836), וקידם את "חייו וזמנו של רוברט אמט" (1847) של ר.ר. מאדן, שלמרות התיאור ההרסני של הפיאסקו ברחוב תומאס, היה הגיוגרפי.
בהמשך המסורת של רפובליקניזם בכוח פיזי מהתבוסה של "מרד הרעב" של האירים הצעירים ב-1848, האחווה הרפובליקנית האירית (הפניאנים) המשיכה גם היא את ההערצה לאמט. על איגרות החוב של 20 דולר שהם הנפיקו ב-1866 בארצות הברית בשם הרפובליקה האירית, הפרופיל שלו מופיע הפוך לזה של טון.
אחיו הבכור של רוברט אמט, תומאס אדיס אמט, היגר לארצות הברית זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של רוברט. בסופו של דבר הוא שימש כתובע הכללי של מדינת ניו יורק. צאצאיו (שכללו את ציירי הדיוקנאות האמריקאים הבולטים לידיה פילד אמט, רוזינה אמט שרווד, אלן אמט ראנד וג'יין אמט דה גלן) עזרו לקדם את מעמדו בקרב הפזורה האירית, מה שבתורו היה אולי אחד הגורמים להבטחת היותו אחד מ"רוחות הרפאים" שהוזכרו לקראת התקוממות חג הפסחא של 1916.
בנאום הזיכרון לאמט שנשא בניו יורק במרץ 1914, פירס תיאר כיצד רוח הפטריוטיות האירית קראה לאמט "לחולם" ו"העירה איש פעולה"; נקרא ל"תלמיד ומתבודד" והביא "מנהיג של אנשים"; "נקרא למי שאהב את דרכי השלום" ומצא "מהפכן". אמט היה אדם שלא היה מוכן "לוותר על שמץ או שמץ של תביעתנו לחופש אפילו בתמורה לכל ברכות השלום הבריטי". ניסיונו ב-1803 לא נתפס ככישלון אלא כ"ניצחון לדבר הנצחי שאנו מכנים הלאומיות האירית".
כשפירס ניהל משא ומתן עם הבריטים על תנאים בסוף שבוע הפסחא של 1916, נזכר מפקדו בדבלין, ג'יימס קונולי, שוכב פצוע בבית ברחוב מור עם דיוקן של אמט תלוי על מיטתו.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Siobhán Marie Kilfeather, Dublin: a cultural history, Oxford University Press, 2005, עמ' 108
- 1 2 "Webb, Alfred. A Compendium of Irish Biography, M.H. Gill & Son, Dublin, 1878"
- ↑ William Drennan – Irish Philosophy, www.irishphilosophy.com
- ↑ Samuel Whyt's English Grammer School, 1759 - 1811, Research Gate
- ↑ הביוגרפיה האירית
- ↑ Sir Charles Gavan Duffy, Cassell, Petter, Galpin & Co, Young Ireland, 1880, עמ' 34
- ↑ Webb, Alfred, "Robert Emmet - Irish Biography", www.libraryireland.com
- ↑ Moore, Thomas, Irish Melodies, אירלנד, 1837, עמ' Preface to Irish Melodies
- ↑ Helen, Landreth, The Pursuit of Robert Emmet, 1948, עמ' 73
- ↑ Elliott, Marianne, "The 'Despard Plot' Reconsidered". Past & Present (75(, 1977, עמ' 46-61
- ↑ https://www.dib.ie/biography/wright-thomas-a9136
- ↑ https://www.dib.ie/biography/delaney-malachy-a2508
- 1 2 "French Connection II: Robert Emmet and Malachy Delaney's memorial to Napoleon Buonaparte, September 1800"
- ↑ Homepage, Oxford University Press (באנגלית בריטית)
- 1 2 https://doi.org/10.1093%2Fpast%2F75.1.46
- ↑ Ceretta, Manuela, "Taaffe, Denis | Dictionary of Irish Biography", 2009
- ↑ Patrick M. Geoghegan, Robert Emmet: a life, Dublin: Gill & Macmillan, 2002
- 1 2 Elliott, Marianne, Partners in Revolution: the United Irishmen and France. New Haven, עמ' 314
- 1 2 3 Geoghegan, Patrick, Robert Emmet, a Life, עמ' 112
- ↑ Geoghegan, pp. 120–121
- 1 2 Robert Emmet, the 1803 Proclamation of Independence and the ghost of 1798, The Irish Story, 27 February, 2014
- ↑ Geoghegan, עמ' 166
- 1 2 ברדון, ג'ונתן, היסטוריה של אירלנד ב-250 פרקים, עמ' 334-336
- ↑ Guy Beiner, The Legendary Robert Emmet and His Bicentennial Biographers, The Irish Review (1986-), 2004, עמ' 98–104 doi: 10.2307/29736249
- ↑ helan, Fergus, May Tyrants Tremble: The Life of William Drennan, 1754–1820, 2020, עמ' 255-256
- 1 2 Irish Historical Mysteries: The Grave of Robert Emmet, homepage.eircom.net
- 1 2 Whelan, Kevin, "Robert Emmet: between history and memory"
- ↑ Whelan, Kevin, Robbert emmet: Between history to memory
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |