רוברט בורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט בורק
Robert Bork
Robert Bork.jpg
לידה 1 במרץ 1927
פיטסבורג, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בדצמבר 2012 (בגיל 85)
מחוז ארלינגטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • בית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו
  • בית ספר הוטצ'קיס עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בולטים פרקליט המדינה של ארצות הברית, התובע הכללי של ארצות הברית, שופט בית המשפט לערעורים בוושינגטון הבירה, שופט בית המשפט הפדרלי לערעורים של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס פרנסיס בויאר (1984) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רוברט ארון בורקאנגלית: Robert Heron Bork;‏ 1 במרץ 192719 בדצמבר 2012) היה שופט, משפטן וסופר אמריקני. הוא כיהן כפרקליט המדינה ה35 של ארצות הברית מ-1973 ועד 1977, ולאחר מכן כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה. היה חבר המפלגה הרפובליקנית. ב-1987 ניסה הנשיא רונלד רייגן למנותו לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. סירוב הסנאט לאשר את המינוי בתום מאבק מר ונוקב, הפך את המילה "Bork" למטבע לשון בפוליטיקה האמריקאית, שפירושו לסכל את מינויו של שופט עליון.

קריירה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק רכש השכלה משפטית באוניברסיטת שיקגו. אחרי שירות במארינס פנה לעריכת דין פרטית. מ-1962 ועד 1975 היה פרופסור למשפט באוניברסיטת ייל.

מ-1972 עד 1977 שירת כפרקליט המדינה של ארצות הברית. מ-1973 עד 1974 שירת כתובע הכללי של ארצות הברית בפועל. בעקבות רצף הפיטורים הסדרתי שערך הנשיא ריצ'רד ניקסון לפרקליטיו ב"טבח מוצאי שבת" לאחר שסירבו להדיח מתפקידו את ארצ'יבלד קוקס, התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, הגיע תורו של בורק לעמוד בפני ההוראה, הוא בחר לציית לה ולא להתפטר.

ב-1982 מינה רונלד רייגן את בורק לשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה.

השקפה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק גיבש לעצמו מוניטין של שופט שמרן במיוחד, המפרש את החוקה בצמצום[1][2][3]. הוא נחשב לתומך נלהב של אוריגינליזם (אנ') וקרא לפרש את החוקה באופן שבו התפרשה בעת כתיבתה. תפיסה מרחיבה, דהיינו, אקטיביזם שיפוטי, על פי בורק, אינו אלא ביזיון שלטון החוק וכפיית דעותיו של השופט על הציבור.

בורק טען בין השאר שחופש הביטוי המובטח בתיקון הראשון לחוקה מתייחס אך ורק לביטוי פוליטי. לא למדעי, אומנותי או אחר. בורק סבר שאין זכויות נוספות שנגזרות מהזכות לפרטיות מעבר לאלו הקיימים בתיקונים ספציפיים בחוקה. לטענתו החוקה לא שוללת אך גם לא מבטיחה[4] אפילו את הזכות להשתמש באמצעי מניעה עבור זוג נשוי (אנ'), בוודאי שלא את הזכות להפלות (פסק דין רו נגד וויד) או לנישואים חד-מיניים (פסק דין לורנס נגד טקסס). הוא טען שהעדפה מתקנת אסורה וביטול ההפרדה הגזעית (חוק זכויות האזרח 1964) היה לא חוקתי. מאוחר יותר, ב-1987, חזר בדבריו[5].

בורק נודע בהתנגדותו לאופן שבו יושמו חוקים להגבלים עסקיים, אשר לטענתו היו מוגזמים ופגעו בצרכנים. הוא הצטייר כמי שתומך ללא סייג בתאגידים הגדולים.

למרות שרוב הביקורת כלפי בורק הגיעה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, היו לו גם מבקרים ימנים. בעיקר בסוגיית נשיאת נשק. בורק עצמו תמך בתיקון השני לחוקה, המגן על הזכות של תושבי ארצות הברית לשאת נשק, אך התנגד, לפי דבריו, לפרשנות המתירנית של איגוד הרובאים הלאומי. בורק האמין שהמטרה האמיתית של התיקון השני הייתה להגן על הזכות של כל האזרחים לשאת נשק במסגרת מיליציות ממשלתיות[6].

לבורק הייתה השפעה על הפלג השמרני ביותר של בית המשפט, בו נמנו השופטים ויליאם רנקוויסט, אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס.

המועמדות לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק והנשיא רונלד רייגן (1987)

ביולי 1987 הודיע הנשיא רייגן כי הוא מביא בפני הסנאט את מינויו של בורק לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בתוך פחות משעה מהודעת הנשיא נשא הסנאטור טד קנדי את נאומו המפורסם: "אמריקה של רוברט בורק", שפתח את המסע למניעת אישור המינוי בסנאט.

"אמריקה של רוברט בורק", אמר קנדי, "היא ארץ שבה נשים ייאלצו לערוך הפלות בחצר האחורית, שחורים יישבו בדלפקי מסעדות מופרדים, משטרה חסרת מעצורים תפרוץ דלתות אזרחים בפשיטות ליליות, וילדים לא יילמדו על אבולוציה". בתגובה לנאום השיב בורק כי "לא הייתה בו שורה אחת מדויקת".

הקבוצות שהתנגדו לבורק השתמשו בפרסומות טלוויזיה לגיוס דעת הקהל. כך למשל, בשל התנגדותו של בורק להגנה על הזכות לפרטיות מעבר למקרים המפורטים בחוקה, מתנגדיו חשפו את רשימת הסרטים ששאל מספריית הווידאו אליה היה מנוי (אם כי אלו התבררו כלא שערורייתיים).

במהלך השימוע שערכה ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית נשאל בורק לגבי עמדות שנויות במחלוקת שהביע בעבר, קרי; טענתו שחוק זכויות האזרח אינו חוקתי, תמיכתו במס קלפי ובוחן קריאה לבוחרים, חובת תפילה בבתי ספר ועוד. בורק ענה בהרחבה ותיאר התמתנות בחלק מהשקפותיו[7]. הסנאט, שהיה בעל רוב דמוקרטי, דחה את מינויו ברוב 42–58. שני דמוקרטים הצביעו בעדו, שישה רפובליקנים הצביעו נגדו.

בהמשך מועמד אחר של רייגן נפסל גם הוא לאחר שהתברר כי נהג לעשן מריחואנה. בסופו של דבר מונה אנתוני קנדי, שנתפס כבעל עמדות מתונות.

לאחר דחיית מינויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא הצליח להפוך לאחד מהשופטים העליונים ביכר בורק לפרוש מבית המשפט לערעורים והצטרף למכון היוזמה האמריקני, גוף חשיבה שמרני. הוא שב לאקדמיה והוציא שלל ספרים ומאמרים בהם פרש את השקפותיו. בספרו "צעידה לקראת עמורה" תקף בחריפות את תנועת שוויון הזכויות, עליית הפמיניזם, המהפכה המתירנית בשנות השישים והתנועה ההומוסקסואלית. על פי השקפתו, הערכים הליברליים שהשתלטו על ארצות הברית חותרים תחת ערכיה של תרבות המערב. ההחלטה המשפטית הליברלית-אקטיביסטית היחידה שבה הביע תמיכה הייתה פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.

כדי למנוע מבית המשפט לכפות את השקפותיו על הציבור הציע בורק תיקון חוקתי שיאפשר לקונגרס לבטל את החלטותיו. בשנת 2003 המיר בורק את דתו לקתוליות.

על בית המשפט העליון של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק לא צמצם את התעניינותיו למשפט האמריקני בלבד. אחת מהתקפותיו החריפות ביותר הופנתה כלפי בית המשפט העליון של ישראל ונשיאו, אהרן ברק, שאותם הוא ראה כמופת וכסמל ל"השחתה המשפטית הבינלאומית" ואף כינה את גישתו של ברק "אימפריאליזם שיפוטי"[8]

כותב בורק:

דמיין, אם יש ביכולתך, בית משפט עליון שקנה לעצמו את היכולת לבחור את חבריו, הוציא כוח מידי היועץ המשפטי והזרוע המבצעת, ביטל חקיקה ופעולות ממשלה כאשר לא הסכים עם המדיניות, שינה את משמעותו של דבר חקיקה, אסר על פעולות ממשלתיות בזמן אחד וציווה עליהן בזמן אחר, תבע לעצמו זכות לבטל אמצעים שננקטו לביטחון לאומי ומימש אותה. דמיין בית משפט עליון שיצר משפט חוקתי בהיעדרה של חוקה ממשית... בית המשפט העליון של ישראל עשה את כל אלו.

Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges

ולסיכום:

ישראל הציבה רף של אימפריאליזם שיפוטי שייתכן שלא ניתן לחצותו, ובשום מקום, יש לקוות מכל הלב, לא ישתוו לו. האירוניה העצובה היא שבית המשפט העליון פועל תחת חוק יסוד שמגדיר את ערכיה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ובהדרגה מעצב ישראל שאינה יהודית ואף לא דמוקרטית.

Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט בורק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Conservative U.S. jurist Robert Bork dies at 85". Reuters (באנגלית). 19 בדצמבר 2012. בדיקה אחרונה ב-5 ביולי 2020. 
  2. ^ Robert Bork's Second Amendment, Law & Liberty, ‏2017-10-23 (באנגלית)
  3. ^ Bronner, Ethan (19 בדצמבר 2012). "A Conservative Whose Supreme Court Bid Set the Senate Afire". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-5 ביולי 2020. 
  4. ^ קובץ וידאו ROBERT'S RULES OF ORDER: A Conversation with Robert Bork, סרטון באתר יוטיוב
  5. ^ Kamen, Al; Walsh, Edward (16 בספטמבר 1987). "BORK LAYS OUT PHILOSOPHY". Washington Post (באנגלית). ISSN 0190-8286. בדיקה אחרונה ב-5 ביולי 2020. 
  6. ^ Joseph Blocher, Darrell A. H. Miller, The Positive Second Amendment: Rights, Regulation, and the Future of Heller, Cambridge University Press, 2018-09-13, ISBN 978-1-107-15869-6. (באנגלית)
  7. ^ "BORK LAYS OUT PHILOSOPHY". Washington Post (באנגלית). 16 בספטמבר 1987. ISSN 0190-8286. בדיקה אחרונה ב-29 באוקטובר 2018. 
  8. ^ רוברט בורק, השופט, החרב והארנק, ארכיון תכלת, ‏אביב 2007