רוברט בורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט בורק
Robert Bork.jpg
לידה 1 במרץ 1927
פיטסבורג, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בדצמבר 2012 (בגיל 85)
מחוז ארלינגטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת שיקגו, בית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע משפטן, שופט, איש חינוך עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד פרקליט המדינה של ארצות הברית, התובע הכללי של ארצות הברית, שופט בית המשפט לערעורים בוושינגטון הבירה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוברט ארון בורקאנגלית: Robert Heron Bork;‏ 1 במרץ 192719 בדצמבר 2012) היה משפטן אמריקני שנודע בהשקפותיו השמרניות הרדיקליות. ב-1987 ניסה הנשיא רונלד רייגן למנותו לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. סירוב הסנאט לאשר את המינוי בתום מאבק מר ונוקב, הפך את המילה "Bork" למטבע לשון בפוליטיקה האמריקאית, שפירושו לסכל את מינויו של שופט עליון.

קריירה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק רכש השכלה משפטית באוניברסיטת שיקגו. אחרי שירות במארינס פנה לעריכת דין פרטית. מ-1962 ועד 1975 היה פרופסור למשפט באוניברסיטת ייל. באותה תקופה הפך לתומך בולט באוריגינליזם וקרא לפרש את החוקה באופן שבו התפרשה בעת כתיבתה. נודע בהתנגדותו לאופן שבו יושמו חוקים להגבלים עסקיים, שלדעתו היה מוגזם ופגע בצרכנים.

מ-1972 עד 1977 שירת כפרקליט המדינה של ארצות הברית. מ-1973 עד 1974 שירת כתובע הכללי של ארצות הברית בפועל. בעקבות רצף הפיטורים הסדרתי שערך הנשיא ריצ'רד ניקסון לפרקליטיו ב"טבח מוצאי שבת" לאחר שסירבו להדיח מתפקידו את ארצ'יבלד קוקס, התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, הגיע תורו של בורק לעמוד בפני ההוראה, הוא בחר לציית לה ולא להתפטר.

ב-1982 מינה רונלד רייגן את בורק לשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה.

השקפה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק גיבש לעצמו מוניטין של שמרן קיצוני, המפרש את החוקה בצמצום, אך ורק על פי האופן המקורי שבו הובנה בעת חקיקתה. אקטיביזם שיפוטי, דהיינו תפיסה מרחיבה שלה, על פי בורק, אינו אלא בזיון שלטון החוק וכפיית דעותיו של השופט על הציבור. בורק טען בין השאר שחופש הביטוי המובטח בתיקון הראשון לחוקה מתייחס אך ורק לביטוי פוליטי ולא אומנותי או אחר, סבר שאין כל זכות משתמעת לפרטיות בחוקה, אפילו לא זכות לזוג נשוי להשתמש באמצעי מניעה, בוודאי שלא זכות להפלות, סבר שהעדפה מתקנת אסורה וביטול ההפרדה הגזעית היה לא חוקתי. הוא הצטייר כמי שתומך ללא סייג בתאגידים הגדולים.

המועמדות לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק והנשיא רונלד רייגן (1987)

ביולי 1987 הודיע הנשיא רייגן כי הוא מביא בפני הסנאט את מינויו של בורק לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בתוך פחות משעה מהודעת הנשיא נשא הסנאטור טד קנדי את נאומו המפורסם: "אמריקה של רוברט בורק", שפתח את המסע למניעת אישור המינוי בסנאט.

"אמריקה של רוברט בורק", אמר קנדי, "היא ארץ שבה נשים ייאלצו לערוך הפלות בחצר האחורית, שחורים יישבו בדלפקי מסעדות מופרדים, משטרה חסרת מעצורים תפרוץ דלתות אזרחים בפשיטות ליליות, וילדים לא יילמדו על אבולוציה". בתגובה לנאום טען בורק כי "לא הייתה בו שורה אחת מדויקת". הקבוצות שהתנגדו לבורק השתמשו אפילו בפרסומות טלוויזיה כדי לגייס דעת קהל. מתנגדיו אף פרסמו את רשימת הסרטים ששאל מספריית הווידאו עליה היה מנוי (אם כי אלו התבררו כלא שערורייתיים כלל וכלל).

בניגוד למועמדים אחרים המשתדלים להותיר את השקפותיהם בעלטה במהלך שימועי הסנאט, לבורק, שנחשב לשמרן קיצוני לא הייתה ברירה אלא לתאר בהרחבה התמתנות בהשקפותיו. הדבר לא הועיל לו. הסנאט, שהיה בעל רוב דמוקרטי, דחה את מינויו ברוב 42–58. מינוי נוסף של רייגן נכשל לאחר שהתברר כי המועמד נהג לעשן מריחואנה. בסופו של דבר מונה אנתוני קנדי, שנתפס כבעל עמדות מתונות. לבורק הייתה השפעה על הפלג השמרני ביותר של בית המשפט, בו נמנו השופטים ויליאם רנקוויסט, אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס.

לאחר דחיית מינויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא הצליח להפוך לאחד מהשופטים העליונים ביכר בורק לפרוש מבית המשפט לערעורים והצטרף למכון היוזמה האמריקני, גוף חשיבה שמרני. הוא שב לאקדמיה והוציא שלל ספרים ומאמרים בהם פרש את השקפותיו. בספרו "צעידה לקראת עמורה" תקף בחריפות את תנועת שוויון הזכויות, עליית הפמיניזם, המהפכה המתירנית בשנות השישים והתנועה ההומוסקסואלית. על פי השקפתו, הערכים הליברליים שהשתלטו על ארצות הברית חותרים תחת ערכיה של תרבות המערב. ההחלטה המשפטית הליברלית-אקטיביסטית היחידה שבה הביע תמיכה הייתה פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.

כדי למנוע מבית המשפט לכפות את השקפותיו על הציבור הציע בורק תיקון חוקתי שיאפשר לקונגרס לבטל את החלטותיו. בשנת 2003 המיר בורק את דתו לקתוליות.

על בית המשפט העליון של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק לא צמצם את התעניינותיו למשפט האמריקני בלבד. אחת מהתקפותיו החריפות ביותר הופנתה כלפי בית המשפט העליון של ישראל ונשיאו, אהרן ברק, שאותם הוא ראה כמופת וכסמל ל"השחתה המשפטית הבינלאומית" ואף כינה את גישתו של ברק "השופט, החרב והארנק"

כותב בורק:

דמיין, אם יש ביכולתך, בית משפט עליון שקנה לעצמו את היכולת לבחור את חבריו, הוציא כוח מידי היועץ המשפטי והזרוע המבצעת, ביטל חקיקה ופעולות ממשלה כאשר לא הסכים עם המדיניות, שינה את משמעותו של דבר חקיקה, אסר על פעולות ממשלתיות בזמן אחד וציווה עליהן בזמן אחר, תבע לעצמו זכות לבטל אמצעים שננקטו לביטחון לאומי ומימש אותה. דמיין בית משפט עליון שיצר משפט חוקתי בהיעדרה של חוקה ממשית... בית המשפט העליון של ישראל עשה את כל אלו.

Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges

ולסיכום:

ישראל הציבה רף של אימפריאליזם שיפוטי שייתכן שלא ניתן לחצותו, ובשום מקום, יש לקוות מכל הלב, לא ישתוו לו. האירוניה העצובה היא שבית המשפט העליון פועל תחת חוק יסוד שמגדיר את ערכיה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ובהדרגה מעצב ישראל שאינה יהודית ואף לא דמוקרטית.

Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט בורק בוויקישיתוף