רוברט בזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט בזה
דיות: עמוס אריכא, 1988
דיות: עמוס אריכא, 1988
לידה 15 באפריל 1908
אתונה, ממלכת יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 ביולי 1998 (בגיל 90)
גבעתיים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 9 ביולי 1998 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול, ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רוברט בזה (יש כותבים, בזר; 19081998) היה צייר ופסל ישראלי.

עמוס קינן, סופר, אמן ומבקר, כתב עליו לאחר מותו והגדירו: "אקווארליסט בחסד".[1]

ראשית חייו ועלייתו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזה נולד באתונה, בירת יוון, שם חייתה משפחתו. מקטנותו ניכר בו כישרון לציור שהבשיל בגיל צעיר והוערך מאוד כבר בעת לימודיו באקדמיה לאמנויות יפות באתונה.

כאמן הייתה דרכו רצופה בפרסים מגיל צעיר. בשנת 1929 הוענק לו הפרס הלאומי של יוון לציור, והוא אז בן 21, צעיר האמנים שאי פעם זכו בפרס זה.[2] המומחים היוונים ציינו את סגולותיו המיוחדות, בעיקר בציורי המים שלו, שנתנו ביטוי קולע לאור הבהיר הים-תיכוני; כאילו עלה בידו ליצור פרטיטורות של צלילים. לאחר שהתפרסם כחתן הפרס היווני הלאומי לציור החל לתכנן, כאמנים רבים, להגיע לפריז, בירת האמנויות ולהתבשם מבשורות העידן המודרני. אלא שבדרכו לשם, בשל סקרנות שנבעה מיהדותו, רצה לראות את ארץ ישראל והגיע אליה בשנת 1934, בהיותו בן 26.

זמן קצר לאחר בואו מצא לעצמו עבודות מזדמנות לקיומו והתקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים. בתקופה הראשונה בארץ עדיין ניתן היה להגדירו כצייר פיגורטיבי, אבל כבר אז נעשה קשוב להדי הציור המודרני, והתחיל לאמץ את הנטייה להפשיט דברים, להתרחק במתינות מהמובן מאליו ולהניח למרחב דמיונו היצירתי להסתייע בשטחי צבע שבקטעי חפיפתם נוצרו כמו בהיסח מכחול צורות מרתקות, שכמו ניתן לזהותן עם כאלו הקיימות בטבע. מכאן והלאה התגבש לאמן הכובש לעצמו מחוז משלו ומעמד משל עצמו. כעבור שנים הקדיש לו המשורר אלעזר בניועץ שיר הוקרה ושמו "מכתם לבזה", ובשורת הסיום התייחס לגישתו הציורית של בזה: "כשמגיע אמן לשיאו, הוא מכסה בכתמיו ונבלע במכוסה ממנו".

מצייר יווני לצייר ארצישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביב בארץ - צבעי מים - ר. בזה

עוד לפני שקנה לעצמו שליטה סבירה בעברית, כבר היה ברור כי בזה הוא אחד הציירים היותר ארצישראלים, למרות שנמצא אז בארץ רק שנים ספורות. מתחילת בואו הוכיח כי שליטתו באור הים-תיכוני הייתה טבעית מבחינתו.

פרופ' גילה בלס כתבה על בזה:

"אם הטיל מישהו ספק בקיומו של ציור ים-תיכוני, יצירתו של רוברט בזה ובמיוחד ציוריו בצבעי מים, מסירים כל ספק. מאתונה עיר הולדתו, שבה עברו עליו נעוריו ובחרותו, הגיע בזה הצעיר לארץ ישראל - אל חופו האחר של הים התיכון. וכך, בעוד חבריו הציירים ילידי מרכז אירופה וצפונה המומים מאורה המסנוור של שמש המזרח, מתהלך כאן בזה כמו על אדמתו, והשמש שמשו".

בזה זכה בהכרה מיוחדת בקרב אלה שנודעו אף הם כבעלי יכולת מרשימה בתחום ציור זה, כמו שמשון הולצמן ונחום גוטמן. אך בעוד שהולצמן מתקשה להיפטר מנטייתו לקשר הדוק עם עצמים ודמויות, וההומור הדק של גוטמן הוא סיפורי, כמעט עלילתי, הרי ציורו של בזה הוא ציור נטו; המכחול, הצבע, הנייר, ואין צורך ביותר מזה אלא לדעת איך להניח את כתמי הצבע. דומה ואיש לא היטיב ממנו לבטא את הים ומזג האוויר הנספח אליו. ידו הייתה קלה כשל וירטואוז אמיתי. שירת הטבע והאור הייתה שירתו והקשר ההדוק הזה השתקף היטב בריקודי המכחולים שלו על הניירות, יהיו אלה קטנים או גדולים[3].

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בזה בין ראשוני המתנדבים לקריאת המוסדות הלאומיים, והתגייס לצבא הבריטי. שם קיבל בשנת 1940 קיבל את פרס הצבא הבריטי במזרח התיכון על הישגיו האמנותיים.

בין מייסדי אופקים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיים כחולים- צבעי מים - ר. בזה

בשנת בואו של בזה לארץ ישראל התחילה תסיסה גדולה בין אמניה. במקביל למלחמה שניהלה בשירה קבוצת "המודרנה" בהנהגתם של המשורר אברהם שלונסקי והסופר אליעזר שטיינמן בקבוצת המשוררים שהנהיג המשורר יצחק למדן וייצגה את הזרמים האחרים בשירה. ייתכן שלשני המאבקים האלה היה יותר ממכנה משותף מקרי - היה להם שורש משותף שנמצא במערב אירופה, שבה התגלגלה כבר שנים רבות מהפכה של ממש באמנות. אמנם בזה הגיע לארץ שנופיה ואורה מוכרים לו טוב מאחרים, אבל רוחות מלחמת אמנות כבר הורגשו בה וגם בה מצא טעם.

ציירים מקומיים נחשבים, חברי אגודת הציירים שהיו מעמודי התווך שלה כמו יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי, משה קסטל ויחזקאל שטרייכמן כבר נעשו קשובים להשפעתם של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק והבינו משמעות את הקו המנחה: להתרחק מהציור הקלאסי, קרי "הציור המובן". לשבור את הכלים. במשך שנים התבשלו להם ציירים שחיפשו לעצמם דרכי ביטוי חדשות.

למרות העיכוב בהתפצלות חדה וברורה בין הזרמים השונים, נוצרה כבר קבוצת אמנים שהמכנה המשותף שלה התבסס על דחיית המצב שבו נחשבה האמנות הממסדית למייצגת מטעם ההנהגה הלאומית את צורכי השעה. ציירים אלה, בעלי נקודת מוצא של השקפה מודרנית ברורה ומשותפת להם, גרסו כי לציור משמעות שונה לגמרי ותפקידה אחר; ראשית לכל היא באה לבטא את האדם העושה אותה ועליה להתמקד בנושאים שהם מעניינו כאדם פרטי. גישה זו היא שפתחה לרווחה את הדלת לקלוט את בשורת היצירה המודרנית, שחזרה והתפרצה בעוצמה בשוך מלחמת העולם השנייה, שהותירה את אירופה הרוסה, בוערת ודוויה.

בזה נמנה עם האמנים האלה שפרשו בעת מלחמת העצמאות מאגודת הציירים והפסלים בהנהגתו של יוסף זריצקי, זקן האמנים ועד אז יו"ר האגודה, שגילם בעבודותיו את הנטייה הברורה לאמנות מופשטת, כשהדגש הוא על ערכים ברורים של מופשט לירי. אמנים אלה שכונו אז "הפורשים", מצאו במהלך ליל פרישתם את השם שמאותו רגע ייחשב בהיסטוריית תולדות האמנות הקצרה בישראל, למהפכה האמנותית החשובה ביותר שאי פעם התקיימה בה - "אופקים חדשים".

האירוע המכונן הזה בחייהם של חברי "אופקים חדשים" היה כה מהפכני שכבר באותם הימים היה ברור כי משהו דרמטי אירע, ורוברט בזה היה שותף למעשה החשוב הזה, שבבת אחת הזניק את אמני ישראל לחזית הגילויים החדשים והמרגשים של האמנות המודרנית. מבחינה אישית המצע הבסיסי שיקף היטב את השקפת עולמו של בזה שמכבר חלם ומעולם לא ויתר על חלומו להגיע לפריז, היכן שלדבריו "מתרחשת המהפכה הגדולה". הוא האמין שבהצטרפותו ל"אופקים חדשים" הוא מתקרב לעיר שבה רצה להימצא באותה שעה. גם אלה שסקרו בארץ את תהליך התגבשות הקבוצה כבר נתנו ביטוי לכך. בכתבה שהתפרסמה ב"דבר השבוע" ב-1947, נאמר: "לקבוצה זו מגמה ברורה לאמנות המודרנית, בהשפעת הציור הצרפתי, ואולם יחד עם זה היא חותרת לסגנון מקורי, ששורשיו במציאות שלנו."

אמירה זו ביטאה היטב גם את מצב רוחו של בזה באותה תקופה סוערת ואת שלב התפתחותו; הוא מכבר התחיל את תהליך התנתקותו מהציור הפיגורטיבי, וכעת הוכיח יכולת מרשימה בפרשנותו את עקרונות המופשט הלירי, שבמרוצת השנים היה לאחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר שלו. דומה כי המדינה שזכתה בעצמאות באותה שנה הייתה גם היא בשלה לקלוט אמנות אוונגרדית, הודות לצעירותה, וקבוצת "אופקים חדשים" זכתה בחיבוק חם של הממסד, שראה בחבריה את המייצגים הנאותים של המדינה הצעירה באירועי אמנות בינלאומיים. אמנים אלה ביססו איש בדרכו את עולמם על האלמנטים הטהורים של הציור: קו, מרקם, צבע, קומפוזיציה. מבחינה זו עלה בידי חברי הקבוצה לבנות מסגרת אמיצה המשייכת אותה לסגנון הציור המופשט שכבר שלט באירופה ובארצות הברית. הקבוצה גם עיכלה בהצלחה מוטיבים של אמנים חשובים שנמנו עמה, כמרסל ינקו שבסגנונו עדיין שמר על קשר עם הביטוי הפיגורטיבי, ואחרים כאהרון כהנא ומשה קסטל שהושפעו מהאמנות הכנענית באמצעות חבורת "הכנענים" ותרמו ל"אופקים חדשים" מפרשנותם זו.

בזה תרם את תרומתו הגדולה לקבוצה באמצעות הבהירות הנפלאה של ציוריו. עד אז כבר היה בזה לאמן מגובש ושלם, והישגיו הרבים זיכו אותו בשנת 1946 ב"פרס דיזנגוף" לציור. כעבור שנתיים זכה גם ב"פרס הים".

לפריז ובחזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מופשט - ברונזה - רוברט בזה
ראש - יציקת נחושת מגזר עץ

לקראת מחצית שנות ה-50 התפרקה חבורת "אופקים חדשים" וכל אחד פנה לדרכו, למרות שקשריהם של המייסדים זה עם זה מעולם לא חדלו מלהתקיים. רק בשנת 1954 הצליח בזה להגשים את חלומו ולנסוע לפריז ביחד עם רעייתו רבקה, מעצבת תכשיטים נודעת. בהגשמת הנסיעה ראה מילוי חובה לעצמו.

בהיותו בפריז, שאותה חרש רכוב על אופניו, ראה יום אחר יום יצירות אמנות ממחוזות שונים ומתקופות שונות במוזיאונים ובגלריות, אך גם בבתי יוצר של אמנים בעלי תפישה מודרנית כשלו, שעצם הקשר איתם היה מאתגר והשחיז עוד יותר את חושי היוצר החדים שלו. מעורבות עמוקה זו בחיי היצירה של אמני פריז סייעה לו לזהות את כישרונו בפיסול.

בפריז עיכל בזה את שלמד על עצמו; תמיד חש בצורך להתבטא באמצעות חומרים קשים שלהם צדדים רבים. אך לשם כך זקוק אמן למקום מרווח ולכסף, שני יסודות שעד אז חסרו לו. בזה מצא את דרכו לפיסול למרות הכל. הוא אלתר ומצא לצורכי הפיסול שלו חומרים מוצקים ושונים באופיים מהשקיפות ומהרכות הנלוות לצבעי המים שלו; חומרים שהתאימו לפסלים שהרגיש בהם ואותם ראה בעיני רוחו. הוא איתר שברי רהיטים שיצאו מכלל שימוש, כלי-בית שהושלכו כחפצים מיותרים, חלקי מכונות שנזרקו להחליד במקום קבורתם, ועד לענפי עצים שבורים ופריטים ביזאריים. מכל אלה יצר את פסליו שגרעינם נמצא לעיתים גם בצורות שזיהה את מתוויהן בפריטים הדחויים עצמם, ובעזרת דמיונו השלימן לצורות חדשות; לפעמים כאלו שהן על גבול ההפשטה, בדומה לאותן שאפשר היה לאתר באקוורלים שלו, כמשטחים וכתמים שיצרו את האלף-בית של שפתו המיוחדת.

בכל שפנה חזר ויצר את עולם פיסולו שמתחילתו היה חתום בתבנית תפישתו האמנותית-חברתית. בין פסליו היו פסלי מחאה נוקבת כנגד העוולות החברתיות. פסלים ששיקפו את טיבו של בזה האמן, כהומניסט מובהק שמצבו מעורר החמלה של האדם בחברה המודרנית לא חדל מלהטרידו. הפיסול, לעיתים יותר מהציור, איפשר לו לבטא את השקפת עולמו החברתית, לחדד את מחאותיו, לתבוע את עלבונו באמצעות החזרת הכבוד האבוד למושג שהלך ונשחק, "צדק חברתי ואנושי".

פריז קיבלה אותו במאור פנים וראתה בו "אחד משלנו", מה גם שידע צרפתית שהייתה לו כשפת אם. אמני צרפת הכירו מיד בכך שאינו נופל מהם, שהוא "אמן של אמנים". גם שם זכה בפרסים אחדים. ההכרה בערכו קיבלה ביטוי כשעבודותיו הוצגו במסגרת תערוכות הסלונים החשובים ביותר עם הנודעים באמני הבירה הצרפתית באותה עת. ב-1957 זכה בזה ב"פרס קֶארְמס" ושנה לאחר מכן בפרס "יד להתנגדות". ואילו בשנת 1966 הוענק לו "פרס מונקו" הבינלאומי לאמנות מודרנית.

אלא שהגעגועים לישראל גברו עליו וכבר חזר וחשב על חלוקת השנה לשתי עונות יצירה, החורפית במרכז הארץ והקיצית בתחום רובע האמנים בצפת העתיקה.

לאחר שובו כתבה פרופ' גילה בלס בהקדמתה לספר אותו ערך משה בר-יודא והציג את עבודותיו: "רוברט בזה - צבעי מים":

"הים-תיכוניות טבועה בנפשו של בזה ונתונה לו מאליה, שלא מדעת, לכן אין לה זיקה לסממנים הרומנטיים הטיפוסיים לתיאורי ה"אוריינט" ולתפישה המבקשת לבטא ערכים "מקומיים" בעלי מטען אידאיי לאומי, והיא בעלת אופי אוניברסלי ונובעת במישרין מן התרבות הקלאסית העתיקה. וכשהוא נוסע לפאריס ושוהה בה שנים אחדות, לא זו בלבד שאין הוא מתרחק ממקורותיו, אלא מחזקם ומעדנם, בהשראת המסורת האפולינית המהוללת של הציור הצרפתי".

מאז שובו זכה בהכרה מחודשת כאחד מבכירי היוצרים בישראל, ועבודותיו הוצגו במסגרות שונות במוזיאונים נודעים כמוזיאון ישראל בירושלים. הוא גם חזר להציג כמעט מדי שנה בשנה באתונה, עיר לידתו. מבחינת היוונים היה ונשאר אמן יווני בעל שיעור קומה. תערוכות יחיד שלו נחשבו שם לאירוע אמנותי שאין להחמיצו. אבל תמיד, לאחר הביקור העונתי ביוון היה בזה חוזר "הביתה", ליצור בישראל. מבין שני בתיו בארץ, הסטודיו שלו בגבעתיים, היכן שהתגורר, והבית שלו בצפת, העדיף תמיד את מרחבי בית היוצר שלו בגליל. שם היה הסטודיו האמיתי שלו, שאיפשר לו ליצור בהיותו מוקף בנופים קדומים המזכירים את ארץ לידתו, כשהוא מתמקד בלי הפרעה כלשהי בשני התחומים שלו, ציור ופיסול.

בשנת 1966 זכה בזה שנית ב"פרס דיזנגוף", הפעם בתחום הפיסול. בשנים שלאחר מכן הוענקו לו פרסים נוספים. עבודותיו נמצאות באוספי מוזיאונים בכירים ובאוספים פרטיים רבים בארץ ומחוצה לה. הוא קיים תערוכות יחיד בירושלים, בתל אביב, בפריז, במינכן, באתונה ומקומות אחרים, והשתתף בתערוכות קבוצתיות חשובות.

ברשימה שהתפרסמה אודותיו כשמלאו לו שמונים שנה נאמר כי: "שיא יצירתו מתבטא באקוורלים המעוררים התרגשות... הציורים נראים לעין כפי שמנגינה טובה נשמעת לאוזן; הם גורמים למתבונן בהם להאמין כי העין באמת מסוגלת לקלוט צלילים"[4].

רטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במרץ 2010, נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות רטרוספקטיבה המביאה לעין הציבור מבחר עשיר של עבודות מיצירתו של רוברט בזה כפסל וצייר בעל ייחוד. הפתיחה התקיימה בנוכחות אלמנתו ובני משפחתו. נשאו דברים אוצרת התערוכה פרופ' גילה בלס ופרופ' מרדכי עומר מנהל המוזיאון. שני הדוברים התמקדו בשיעור קומתו כאמן בעל שם שעם השנים שחלפו מאז מותו מתבררת יותר ויותר חשיבות היותו דמות מרכזית ב"אופקים חדשים". פרופ' עומר התמקד בערך התערוכה המוקפדת והמרתקת שמדגישה עד כמה היה האמן מראשוני האמנים שקלטו בארץ את משמעות הרוחות המנשבות בעולם האמנות מתחילת המאה העשרים. פרופ' גילה בלס, מומחית בעלת-שם באמנות ארצישראלית בכלל ובעיקר בנושא "אופקים חדשים", הקבוצה המהפכנית שבראשה עמד הצייר יוסף זריצקי ובזה נמנה עם ראשוניה, הרחיבה בהישגיו גם כפסל שבמשך שש שנים רצופות חי בשנות החמישים בפריז ושם הציג בעיקר את פסליו שזכו בהוקרה של גדולי הפיסול והציור.

במקביל לתערוכה הופיע ספר קטלוגי מקיף העוסק ביצירתו של בזה לאורך חייו. המחקר הזה נכתב ונערך בידי פרופ' בלס הסוקרת ומנתחת את עולם יצירתו של בזה על רקע תקופתו. היא הדגישה את חשיבותו של האמן הרבה מעבר לאותה תקופה. בין היתר ציינה החוקרת את הקשר ההדוק הקיים בין ציוריו לפסליו, באמצעותם מצא דרך לבטא גם את השקפת עולמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה בר-יודא (עורך), רוברט בזה - צבעי מים, בהוצאת "ספריה קטנה לאמנות", 1987.
  • גילה בלס: חקרה, ערכה ואצרה: רוברט בזה - צייר ופסל - קטלוג בחסות מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • דורית קדר, הגות ויזואלית אצל אקוארליסט נחבא אל הכלים, בתוך עתון 77 מרץ-מאי 1982, גל' 32-33, עמ' 59-60.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט בזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוס קינן, "אחרון המוהיקנים", ידיעות אחרונות, 13.7.98
  2. ^ משה בר-יודא (עורך), רוברט בזה - צבעי מים, בהוצאת "ספריה קטנה לאמנות", 1987
  3. ^ דברים שהשמיע הסופר, הצייר והמבקר עמוס אריכא בבית אריאלה, במסגרת יום השנה לפטירתו של בזה
  4. ^ מתוך "זורבה מאופקים חדשים" - צומת השרון- רשת שוקן 263 מ-6.5.88