רוברט מורס
 | |
| לידה |
18 במאי 1931 ניוטון, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
20 באפריל 2022 (בגיל 90) לוס אנג'לס, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
בית ספר ניוטון הצפוני |
| תקופת פעילות |
1949–2021 (כ־72 שנים) |
| מספר ילדים |
5 |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
רוברט אלן מורס (באנגלית: Robert Alan Morse; 18 במאי 1931 – 20 באפריל 2022) היה שחקן אמריקאי. הקריירה שלו השתרעה על פני תחומי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, והוא זכה בשני פרסי טוני, שני פרסי דרמה דסק, פרס אמי בפריים טיים ופרס גילדת שחקני המסך. פריצתו המשמעותית התרחשה במחזמר איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ (1961), ובעשורים המאוחרים לחייו זכה לעדנה מחודשת בזכות תפקידו בסדרת הדרמה מד מן (2007–2015).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוברט מורס נולד ב-18 במאי 1931 בעיר ניוטון, שבמסצ'וסטס, כילדם השני של מאי (לבית סילבר), פסנתרנית, ושל צ'ארלס מורס, שעבד בחנות תקליטים וניהל רשת בתי קולנוע.[1][2] הוא היה ממוצא יהודי.[3]
במהלך ילדותו למד בכמה בתי ספר, עד שהושפע רבות מהמורה למוזיקה, הנרי לסקר, בתיכון ניוטון צפון, שהבחין, לפי דבריו, ב"להט הפנימי שבי וברצוני לבטא אותו".[4][5]
עם סיום לימודיו בתיכון עבר לניו יורק כדי להגשים את חלומו להפוך לשחקן. הוא הצטרף לאחיו הבכור, ריצ'רד, שכבר למד משחק בבית הספר לתיאטרון של השכונה. מורס הופיע בתפקיד קטן ולא מזוכה בסרט הגאים והחוטאים (1956), בו כיכבו ויליאם הולדן ודברה קר.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1954–1967: פריצה והכרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך חמישה עשורים, זכה רוברט מורס למועמדויות ולפרסים רבים, בהם פרס טוני, פרס דרמה דסק ופרס אמי. הוא הופיע במחזות ובמחזות זמר בברודוויי, וכן בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה הייתה בשנת 1954, באופרת הסבון של CBS, "The Secret Storm". תפקידו הקולנועי הראשון, ללא קרדיט, היה בדרמה הרומנטית "The Proud and Profane" (1956).
בשנת 1955, הופיע לראשונה בברודוויי בתפקיד ברנבי טאקר במחזה "השדכנית" מאת תורנטון ויילדר, תפקיד אותו גילם גם בעיבוד הקולנועי משנת 1958 בבימויו של ג'וזף אנתוני. בשנת 1963 שיחק בסרט "הקרדינל" בבימויו של אוטו פרמינגר. בתקופה זו הופיע בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה, בהן "The Alcoa Hour", "אלפרד היצ'קוק מגיש", "Naked City", "The Play of the Week" ו־"The Jonathan Winters Show".
מורס חזר לברודוויי בתפקיד טד סנו בהצגה "Say, Darling". על משחקו קיבל ביקורת חיובית מהמבקר ג'ון צ'פמן מהניו יורק דיילי ניוז, וזכה בפרס עולם התיאטרון ובמועמדות לפרס טוני לשחקן משנה מצטיין במחזה, אך הפסיד לצ'ארלי רגלס על הופעתו ב־The Pleasure of His Company.[6]
בשנת 1959 גילם את ריצ'רד מילר במחזמר "Take Me Along", המבוסס על מחזהו של יוג'ין או'ניל, "Ah, Wilderness!", לצד ג'קי גליסון ווולטר פידג'ן. על תפקידו זה היה מועמד לפרס טוני לשחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר.[7][8]
בשנת 1961 זכה להכרה רחבה על תפקידו כג'יי. פיירפונט פינץ' במחזמר "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" מאת פרנק לוסר ואבה בורוז. ההפקה זכתה להצלחה, וזכתה בפרס פוליצר לדרמה ובשבעה פרסי טוני. מורס זכה בפרס טוני לשחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר.[9][10] אלבום ההקלטה של ההפקה, בו השתתף, זכה בפרס גראמי לאלבום התיאטרון המוזיקלי הטוב ביותר.[11]
בשנת 1967 גילם שוב את פינץ' בעיבוד הקולנועי של המחזמר.[12] הביקורת בעיתון הניו יורק טיימס שיבחה את העיבוד ואת משחקו של מורס.[13]
במקביל, מורס הופיע בקומדיות "Quick Before It Melts" (1964), "The Loved One" (1965), המבוססת על ספרו של אוולין וו, "A Guide for the Married Man" (1967) בבימויו של ג'ין קלי, ו־"Oh Dad, Poor Dad, Mamma's Hung You in the Closet and I'm Feelin' So Sad (סרט)", שצולם בשנת 1965.[14][15]
1968–2006: שחקן מבוסס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1968 הופיע רוברט מורס בקומדיה "Where Were You When the Lights Went Out?" לצד דוריס דיי. באותה שנה כיכב בסדרת הטלוויזיה "That's Life", ששילבה ז'אנר מוזיקלי עם קומדיית מצבים, וגילם את רוברט, לצד E. J. Peaker שגילמה את גלוריה.[16] הסדרה הייתה מועמדת לפרס אמי לסדרת תוכניות מגוונות. באותה תקופה הופיע גם בתור אורח בתוכנית "The Smothers Brothers Comedy Hour", ובסדרות נוספות כגון "Night Gallery", "Love, American Style" ו"Alias Smith and Jones".[17]
בשנת 1972 השתתף מורס בקאסט המקורי של המחזמר "Sugar", עיבוד בימתי לסרט "חמים וטעים". מבקר במגזין טיים כתב כי מורס "לוכד את הרעד, הרכות, הקוקטיות והפגיעות של אהבה ראשונה ... הוא נוכחות בימתית כריזמטית להפליא".[18] על תפקידו קיבל את פרס דרמה דסק והיה מועמד לפרס טוני לשחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר.
בשנה זו השתתף גם באלבום הילדים "Free to Be... You and Me" לצד מרלו תומאס ואחרים.[12]
בתחום האנימציה דיבב מורס את הדמות "האולר" בסדרת "Pound Puppies" של האנה-ברברה, את "ג'ק" בספיישל "Jack Frost" (1979), ואת "סטאפי" ב־"The First Easter Rabbit".[19][20]
במהלך הקריירה שלו הופיע מורס בעשרות סדרות טלוויזיה, בהן אלפרד היצ'קוק מגיש ואזור הדמדומים.
בשנת 1976 כיכב במחזמר "So Long, 174th Street", המבוסס על "Enter Laughing". ההפקה ירדה מהבמה לאחר זמן קצר, והייתה הופעתו האחרונה של מורס בברודוויי במשך יותר מעשור.[2]
בשנת 1987 שיחק בסרט "The Emperor's New Clothes", כחלק מסדרת "Cannon Movie Tales".[21]
בשנת 1989 חזר מורס לברודוויי בתפקיד טרומן קפוטה במחזה "Tru", עליו זכה בפרס טוני לשחקן הטוב ביותר במחזה ובפרס דרמה דסק להצגה יחידית מצטיינת.[22]
בשנת 1992 שודרה הופעתו ב־"American Playhouse" של PBS, בגינה זכה בפרס אמי לשחקן הראשי המצטיין בסדרה מוגבלת או סרט טלוויזיה.
בשנת 1999 הוכנס ל־American Theater Hall of Fame כהכרה על תרומתו לתיאטרון.[23]
במהלך שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים דיבב דמויות בסדרות אנימציה, בהן "עלילות טייני טון", "ראגרטס", "סופרמן: סדרת האנימציה" ו־"משפחת תורנברי".
בשנת 2000 שיחק את אדווין אוומלי בסדרת הדרמה "City of Angels" של CBS, לצדם של בלייר אנדרווד, ויויקה איי פוקס, ויולה דייוויס ומאיה רודולף.
בשנת 2002 גילם את הקוסם בהפקת המחזמר "מרשעת" בתיאטרון Curran Theatre שבסן פרנסיסקו, לצד אידינה מנזל ו־קריסטין צ'נוות'. הוא עזב את ההפקה לפני העברתה לברודוויי, והוחלף על ידי ג'ואל גריי.[24]
2007–2019: "גברים משתגעים" וחזרה לברודוויי
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנת 2007, גילם רוברט מורס תפקיד חוזר בסדרת הדרמה עטורת השבחים של AMC, מד מן, כדמותו של ברטרם קופר, איש עסקים ניו-יורקי מבוגר משנות ה-60 ושותף מייסד בסוכנות הפרסום סטרלינג קופר. בזכות משחקו, היה מועמד באופן קבוע לפרס אמי לשחקן אורח מצטיין בסדרת דרמה בשנים 2008, 2010, 2011, 2013 ו-2014.[5][25] יוצר הסדרה, מתיו ויינר, ליהק את מורס בין היתר בשל מוניטינו בתיאטרון, ובפרט בזכות תפקידו האייקוני כג'יי פיירפונט פינץ', המטפס החברתי, במחזמר "כיצד להצליח בעסקים בלי להתאמץ" מ-1962. ברגעיו האחרונים של הדמות, ביצע מורס קטע שירה וריקוד לשיר "The Best Things in Life Are Free". מורס תיאר את הרגע כ"מכתב אהבה מוחלט מיוצר הסדרה, מאט ויינר. לא יכולתי לבקש פרידה מרגשת יותר".[26]
בשנת 2016, גילם מורס את וולטר הובינג בסרט הקומדיה אמנות העסקה של דונלד טראמפ: הסרט. כמו כן, לוהק לתפקיד העיתונאי דומיניק דאן, שסיקר עבור ואניטי פייר את משפט הרצח של או. ג'יי. סימפסון ב-1994–1995, בסדרה המוגבלת זוכת השבחים אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון: סיפור פשע אמריקאי, שהופקה על ידי ראיין מרפי ושודרה ב־FX.[27] בגיל 85, חזר מורס לברודוויי בהפקה המחודשת של 2016 של הקומדיה העיתונאית העמוד הראשון, לצד שחקנים כנייתן ליין, ג'ון סלאטרי, ג'ון גודמן והולנד טיילור, בתיאטרון תיאטרון ברודהרסט.[2][28]
חיים אישיים ופטירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מורס היה נשוי פעמיים והותיר אחריו חמישה ילדים. הוא נפטר בביתו בלוס אנג'לס, קליפורניה, ב-20 באפריל 2022, בגיל 90.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט מורס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- רוברט מורס, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
רוברט מורס, באתר AllMovie (באנגלית)
רוברט מורס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
רוברט מורס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
רוברט מורס, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Morse, Robert 1931- (Bobby Morse)". www.encyclopedia.com. Encyclopedia.com.
- 1 2 3 Berkvist, Robert (2022-04-21). "Robert Morse, Impish Tony-Winning Comedy Star, Is Dead at 90". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
- ↑ "Robert Morse Obituary (2022) - New York, NY - the New York Jewish Week". Legacy.com.
- ↑ Berkvist, Robert (21 באפריל 2022). "From Newton to Broadway to 'Mad Men,' Robert Morse, 90, did it all". The Boston Globe.
- 1 2 Rusk, Connie (21 באפריל 2022). "Mad Men star Robert Morse dies aged 90 after glittering career on screen and stage". Daily Mirror.
- ↑ Chapman, John (1958-04-05). "'Say Darling' Spoof on Show Biz". Daily News. p. 19 – via Newspapers.com.
- ↑ "Take Me Along (Broadway, 1959)". Playbill.
- ↑ "1960 Tony Awards Nominees". American Theatre Wing.
- ↑ Taubman, Howard. "Musical Comedy Seen at 46th Street Theatre", The New York Times, October 16, 1961, p.34
- ↑ "Tony Awards: Search Past Winners". The Tony Awards. אורכב מ-המקור ב-10 בינואר 2020.
- ↑ "1961 Grammy Winners". Recording Academy Grammy Awards. 20 בנובמבר 2017.
- 1 2 Dagan, Carmel. "Robert Morse, 'Mad Men' and Broadway Star, Dies at 90". Variety.
- ↑ Crowder, Bosley (10 במרץ 1967). "Screen: 'How to Succeed' Does Again:Musical With Morse and Vallee Opens". The New York Times.
- ↑ "A Guide for the Married Man". TCM.
- ↑ "OH DAD, POOR DADA, MAMA'S HUNG YOU IN THE CLOSE AND I'M FEELIN' SO SAD". TCM.
- ↑ "That's Life (1968)". TV.com. אורכב מ-המקור ב-18 בספטמבר 2012.
- ↑ "Smothers Brothers Comedy Hour, The". The Paley Center for Media.
- ↑ "The Girls in the Band". Time Magazine. אורכב מ-המקור ב-20 באוקטובר 2012.
- ↑ Liebenson, Donald (21 באפריל 2022). "Robert Morse, Mad Men Boss and Stage Legend, Dies at 90". Vanity Fair.
- ↑ Woolery, George W. (1989). Animated TV Specials: The Complete Directory to the First Twenty-Five Years, 1962-1987. Scarecrow Press. pp. 146–147. ISBN 0-8108-2198-2.
- ↑ "The Emperor's New Clothes (1987)". Moviefone.
- ↑ Hutchings, David (15 בינואר 1990). "His Boyishness a Casualty of Age and Experience, Robert Morse Is Reborn as Truman Capote". People.
- ↑ Rawson, Christopher (17 בנובמבר 1999). "On Stage: New class of theater hall of famers". Pittsburgh Post-Gazette.
- ↑ Cote, David (26 באוקטובר 2005). Wicked: The Grimmerie: A Behind-the-Scenes Look at the Hit Broadway Musical. Hyperion.
- ↑ Itzkoff, Dave (27 במאי 2014). "Robert Morse on His Big 'Mad Men' Number". The New York Times.
- ↑ "'Mad Men's Robert Morse on exit: 'It's an absolute love letter'". Entertainment Weekly.
- ↑ "Robert Morse talks O.J. and being Dominick Dunne on 'American Crime Story'". Mashable (באנגלית). 8 במרץ 2016.
- ↑ Extra, Extra: The Front Page Opens on Broadway Tonight | Playbill, Playbill (באנגלית)
| פרס אמי לבידור בפריים טיים לשחקן ראשי הטוב ביותר במיני-סדרה או בסרט | ||
|---|---|---|
| 1953–1975 | תומאס מיטשל (1953) • רוברט קאמינגס (1955) • לויד נולאן (1956) • ג'ק פאלאנס (1957) • פיטר יוסטינוב (1958) • פרד אסטר (1959) • לורנס אוליבייה (1960) • מוריס אוואנס (1961) • פיטר פאלק (1962) • טרוור הווארד (1963) • ג'ק קלוגמן (1964) • אלפרד לנט (1965) • קליף רוברטסון (1966) • פיטר יוסטינוב (1967) • מלווין דאגלס (1968) • פול סקופילד (1969) • פיטר יוסטינוב (1970) • ג'ורג' סי. סקוט (1971) • קית' מיטשל (1972) • לורנס אוליבייה (1973) • אנתוני מרפי (1973) • האל הולברוק (1974) • ויליאם הולדן (1974) • לורנס אוליבייה (1975) • פיטר פאלק (1975) | |
| 1976–2000 | אנתוני הופקינס (1976) • האל הולברוק (1976) • אד פלאנדרס (1977) • כריסטופר פלאמר (1977) • פרד אסטר (1978) • מייקל מוריארטי (1978) • פיטר שטראוס (1979) • פאוורס בות' (1980) • אנתוני הופקינס (1981) • מיקי רוני (1982) • טומי לי ג'ונס (1983) • לורנס אוליבייה (1984) • ריצ'רד קרנה (1985) • דסטין הופמן (1986) • ג'יימס וודס (1987) • ג'ייסון רוברדס (1988) • ג'יימס וודס (1989) • יום קרונין (1990) • ג'ון גילגוד (1991) • בו ברידג'ס (1992) • רוברט מורס (1993) • יום קרונין (1994) • ראול ג'וליה (1995) • אלן ריקמן (1996) • ארמנד אסנטה (1997) • גארי סיניז (1998) • סטנלי טוצ'י (1999) • ג'ק למון (2000) | |
| 2001–הווה | קנת בראנה (2001) • אלברט פיני (2002) • ויליאם ה. מייסי (2003) • אל פצ'ינו (2004) • ג'פרי ראש (2005) • אנדרה בראואר (2006) • רוברט דובאל (2007) • פול ג'יאמטי (2008) • ברנדן גליסון (2009) • אל פצ'ינו (2010) • ברי פפר (2011) • קווין קוסטנר (2012) • מייקל דאגלס (2013) • בנדיקט קמברבאץ' (2014) • ריצ'רד ג'נקינס (2015) • קורטני ב. ואנס (2016) • ריז אחמד (2017) • דארן כריס (2018) • ג'ארל ג'רום (2019) • מארק ראפלו (2020) • יואן מקגרגור (2021) • מייקל קיטון (2022) • סטיבן יאון (2023) • ריצ'רד גאד (2024) • סטיבן גראהם (2025) | |