רוברט מרפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט מרפי מתקבל על ידי קולונל אמריקאי בנמל התעופה בברלין עם הגיעו לועידת פוטסדם

רוברט דניאל מרפיאנגלית - Robert Daniel Murphy; ‏ 28 באוקטובר 1894 - 9 בינואר 1978) היה דיפלומט אמריקאי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרפי נולד במילווקי שבוויסקונסין, ארצות הברית למשפחה ענייה ממוצא אירי. בשנת 1916, בגיל 22, השלים לימודים תיכוניים והחל ללמוד משפטים בוושינגטון. עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא ארצות הברית. בגלל פציעה במשחק פוטבול לא גוייס לתפקיד לחימה אלא נשלח לשרת בשירות המודיעין בברן למשך שנתיים[1]. לאחר שירותו סיים את לימודיו והתקבל לעבוד במשרד החוץ של ארצות הברית. תחילה היה פקיד בציריך ולאחר מכן, בשנת 1923, בעת הפוטש במרתף הבירה, כיהן בקונסוליה במינכן. בחוות דעת שהנפיק אז טען שאדוף היטלר אינו מסוכן כי העם הגרמני לועג לו[1].

לאחר מכן כיהן בתפקיד זוטר בשגרירות ארצות הברית בפריס כשהוא מתמחה בנושאים הקשורים בצרפת[2]. בשנת 1936 הוקפץ על ידי השגררי החדש בצרפת, ויליאם בוליט, לתפקיד קונסול כללי[1].

לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת, והקמת ממשל צרפת של וישי, זומן מרפי אל הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט והוטל עליו תפקיד סודי ורגיש. הוא נדרש לבחון את האפשרויות לקבל את שיתוף הפעולה של גורמי ממשל וישי במושבות צרפת בצפון אפריקה לטובת מטרות בעלות הברית. מרפי נשלח אל וישי ואל צפון אפריקה ויצר שם קשרים טובים. בפברואר 1941 אף הצליח להביא לכריתת הסכם סחר בין ממשל וישי ובין ארצות הברית, שכונה "הבנות מרפי - וייגאן" (על שם שר המלחמה הווישאי, מקסים וייגאן), שאיפשר העברת סחורות וכוח אדם אמריקאים בצפון אפריקה, בניגוד למדיניות בעלות הברית שחייבה חרם על משטר וישי.[3]

בינתיים יצר מרפי קשרים עם בכירי צבא וישי בצפון אפריקה, ובמיוחד עם הגנרל אלפונס ז'ואן, מפקד כוחות צבא וישי בצפון אפריקה. עם התקרבות נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, המכונה מבצע לפיד, הוסמך מרפי ליצור קשרים עם אנשי וישי, ואף לספר להם מראש על מועד הנחיתות. לדרישתם של אנשי צבא וישי, זימן מרפי פגישה חשאית על סיפונה של צוללת בריטית, בין אנשי וישי ובהם הגנרל שארל מאס, מפקד צבא וישי באלג'יריה ובין הגנרל מארק קלארק, מראשי המתכננים של הנחיתות המיועדות. הפגישה נערכה לחוף העיר שרשל שבאלג'יריה, ב-21 באוקטובר 1942, ובה הצליחו אנשי בעלות הברית לקבל את אמונם של אנשי וישי, ואת הבטחתם לשיתוף פעולה.

ב-7 בנובמבר 1942, ערב הפלישה, שידרו תחנות הרדיו החשאיות את הסיסמה "רוברט מגיע" וכך ידעו האנשים שבסוד הקשר בצפון אפריקה כי הפלישות קרבות.[4] מרפי בישר לגנרל ז'ואן על דבר הפגישה הקרובה. באותה עת שהה האדמירל דרלאן, סגנו של המרשל פטן בביקור פרטי באלג'יר. עם הידיעה על הנחיתות עצרה משטרת וישי, בהוראת דרלאן, את ז'ואן, מרפי, וסגנו קנת. רק לאחר שכוחות וישי גילו התנגדות סמלית, ולאחר שכנועים רבים מצד ז'ואן, הורה דרלאן לז'ואן להיכנע, ולשתף פעולה עם בעלות הברית.[5]

בעיני רבים נתפסה תמיכת בעלות הברית באדמירל דרלאן כמפקד הכוחות הצרפתים, שבאה לאחר נחיתות "לפיד" והסבה אל הצד אישים שזוהו מלכתחילה עם מטרת בעלות הברית כגנרלים שארל דה גול ואנרי ז'ירו, כמעין בגידה, ומתן פרס למי שאינו ראוי לכך. בזיכרונותיו הסביר מרפי כי המטרה העליונה הייתה למנוע התנגדות אנשי וישי לנחיתות "לפיד" שהייתה עלולה לגרום לאבידות קשות לכוח הפולש, וכי דה גול "ראה בהחזרת עטרת צרפת ליושנה משימה גדולה בחשיבותה מהשגת הניצחון".[6]

בשנת 1944 צורף למטה של הגנרל דווייט אייזנהאואר כיועץ מדיני[7] בשטחי הכיבוש בגרמניה. הוא נתן דעתו לזכויות הגישה לעיר ברלין וניסה לפעול לכך שאלו תובטחנה בכתב. דעתו של הממשל האמריקאי הייתה כי ניתן לסמוך על מילתה של ברית המועצות בעניין זה, ודעתו של מרפי לא התקבלה.[6]. בשנת 1947 כיהן כסגן שר החוץ לדיונים על עתיד אירופה[8]. בשנת 1953 שימש כיועץ מדיני לצד כוחות האו"ם במלחמת קוריאה[9]. כסגן שר החוץ בשנת 1954 טיפל בפרשת הספינה בת גלים[10]. ביולי 1956 היה נציג ארצות הברית לשיחות עם צרפת ובריטניה על התגובה להלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים[11][12].

בהמשך כיהן כשגריר ביפן ובבלגיה ובתפקידים דיפלומטיים במוסדות האו"ם. בראשית 1958 תיווך בין צרפת ותוניס[13][14][15][16].

ביולי 1958 בעת משבר לבנון וההפיכה בעיראק[17], נשלח כיועצו המיוחד של הנשיא אייזנהאואר למזרח התיכון[18][19]. הוא זכה להכרה כמי שהצליח להביא לסיום מהיר של מלחמת האזרחים בלבנון[20]. בשנת 1959 פרש מן השירות הדיפלומטי לעסקים פרטיים, אך המשיך לייעץ לנשיאים אייזנהאואר, ג'ון פ. קנדי ולינדון ג'ונסון.

בשנת 1978 מת. הוא זכה להנצחה בבול של שירות הדואר של ארצות הברית שהונפק בשנת 2006, בגיליון מזכרת שהנציח אישים בולטים בשירות החוץ האמריקאי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 רוברט מרפי, הצופה, 29 באוגוסט 1958; המשך
  2. ^ רוברט מרפי, הצופה, 20 במאי 1945
  3. ^ רוברט מרפי אתר angelfire
  4. ^ שארל דה גול, מאבק לחרות, כרך שני, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 46
  5. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי, ציר הגורל, הוצאת עם הספר, תשכ"א, עמ' 505
  6. ^ 6.0 6.1 רוברט מרפי - האיש שפעל מאחורי הקלעים, דבר, 27 במרץ 1964
  7. ^ איסור ההתיידדות עם הגרמנים - יבוטל, דבר, 21 ביוני 1945
  8. ^ שתוף ה"קטנים" בכריתת חוזי השלום, הבוקר, 30 בינואר 1947
  9. ^ התקדמות שיחות בקוריאה, דבר, 30 באפריל 1953
  10. ^ מ. הבטחון תדון ביום ב' בענין "בת גלים", הצופה, 6 באוקטובר 1954
  11. ^ הרודן המצרי הכריז על גיוס כללי, חרות, 29 ביולי 1956
  12. ^ פיליפ בן, נאצר יידרש להסכים לפיקוח בינלאומי, מעריב, 30 ביולי 1956
  13. ^ מרפי נפגש עם מיופה הכוח הבריטי, הצופה, 28 בפברואר 1958
  14. ^ מורפי ממשיך בשיחותיו בטוניס, חרות, 2 במרץ 1958
  15. ^ ביילי ומרפי נכשלו בתיווך טוניס, חרות, 9 באפריל 1958
  16. ^ רוברט מרפי גלוי הלב, מעריב, 23 במאי 1958
  17. ^ ארה"ב ובריטניה הכירו בממשלת עיראק, הצופה, 3 באוגוסט 1958
  18. ^ מרפי יצא ב"שליחות שלום" ללבנון, חרות, 17 ביולי 1958
  19. ^ קרב יריות עז במרכז ביירות, חרות, 27 ביולי 1958
  20. ^ היהפוך פייסן עורו?, הצופה, 1 באוגוסט 1958