רוברט קגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט קגן

רוברט קגןאנגלית: Robert Kagan, נולד באתונה, יוון, ב-26 בספטמבר 1958) הוא היסטוריון וסופר יהודי אמריקאי נאו-קונסרבטיבי, המתמחה במדיניות חוץ. חבר בכיר במכון ברוקינגס ופרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג'טאון.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קגן הינו בנו הבכור של דונלד קגן, היסטוריון של יוון העתיקה. נולד במקום בו עבד אביו באותו זמן. אחיו הוא פרדריק קגן, היסטוריון צבאי ופעיל נאו-קונסרבטיבי הנשוי לקימברלי קגן מייסדת ונשיאת המכון לחקר המלחמות - ISW. קגן למד היסטוריה וב-1980 קיבל תואר ראשון באוניברסיטת ייל, שם לימד אביו. שנה לפני סיום לימודיו שם, הוא ייסד וערך את "הירחון הפוליטי של ייל", שהיה יורשו של הרבעון של ייל, שנסגר בשעתו. את התואר השני הוא השלים בבית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד ואת התואר השלישי עשה בהיסטוריה, ב"אמריקן יוניברסיטי" בוושינגטון הבירה.

ב-1983 שימש יועצו הבכיר לענייני מדיניות חוץ של חבר הקונגרס האמריקאי ממדינת ניו יורק ג'ק קמפ, בעת שבה נחשב האחרון לאחד המועמדים המבטיחים ביותר לרשת את רונלד רייגן ב-1988 כמועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית (בסופו של דבר, המועמד ומי שנבחר לנשיאות היה ג'ורג' בוש (האב)). בשנים 1984-1988 הוא עבד במחלקת המדינה האמריקאית, מתוכן בשנתיים הראשונות ככותב הנאומים של מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ.

ב-1997 ייסד קגן יחד עם ויליאם קריסטול מרכז חשיבה נאו קונסרבטיבי בשם "פרויקט המאה האמריקאית החדשה" - PNAC. בין החותמים על הצהרת העקרונות של המרכז החדש הזה היה גם אביו של קגן - דונלד קגן. חותמים אחרים היו דיק צ'ייני, דן קווייל, ג'ב בוש, פרנסיס פוקויאמה, נורמן פודהורץ, אליוט א. כהן, מידג' דקטר ועוד, 25 מחשובי הנאו-קונסרבטיבים. זמן קצר אחרי הקמת ה-PNAC, ב-26 בינואר 1998, נשלח ממנו מכתב גלוי בחתימת 18 מראשי הנאו-קונסרבטיבים, לנשיא ביל קלינטון, אשר קרא לנשיא להפיל את סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק. לדעת רבים השפיע מכתב זה על הנשיא שלאחר קלינטון, ג'ורג' בוש (הבן), לעשות בדיוק את הפעולה הזו. באותה עת, חלק ניכר מהחתומים על המכתב כבר כיהנו במשרות שונות בממשל בוש (הבן). בנוסף לקגן עצמו ולקריסטול חתומים על המכתב חלק מהמייסדים של הפרויקט שכבר הוזכרו לעיל ובנוסף להם אישים נאו-קונסרבטיבים אחרים כמו ריצ'רד פרל, בשעתו עוזר מזכיר ההגנה בממשל הנשיא רונלד רייגן ולימים יו"ר המועצה למדיניות ההגנה אצל הנשיא בוש (הבן), ריצ'רד ארמיטאג', לימים סגן מזכיר המדינה אצל בוש (הבן), דונלד ראמספלד מזכיר ההגנה שלו, פול וולפוביץ סגן מזכיר ההגנה, רוברט זליק נציג הסחר האמריקאי בממשל בוש הבן ואחר כך סגן מזכיר המדינה, ג'ון בולטון, שהפך, אמנם רק שנתיים אחרי הפלישה לעיראק השגריר באו"ם, פאולה דובריאנסקי סגנית מזכיר המדינה, אליוט אברמס חבר בכיר ולאחר מכן סגן יו"ר המועצה לביטחון לאומי אצל בוש (הבן) ואישים נאו-קונסרבטיבים אחרים, ששימשו לאחר מכן בתפקידים מגוונים בממשל בוש (הבן). חותמים ידועים נוספים היו ג'יימס וולסי, ויליאם בנט ועוד[1].

PNAC הוחלף ב-2009 ב"יוזמת מדיניות החוץ" - FPI, שבראשו עומדים כיום פחות או יותר אותם אישים נאו-קונסרבטיבים, לרבות קגן.

ב-1997 הצטרף קגן כחבר בכיר למכון קרנגי לשלום בינלאומי ומספטמבר 2010 הוא חבר בכיר במכון ברוקינגס. ב-2008 שימש כיועצו הבכיר לענייני מדיניות חוץ של מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ג'ון מק'קיין, שהפסיד לברק אובמה.

קגן נשוי לויקטוריה נולנד (משפחת הוריה במקור - נודלמן, יהודיה אף היא וכמוהו צאצאית למהגרים יהודים ממזרח אירופה), שהיא כיום ומאז קיץ 2011 דוברת משרד החוץ האמריקאי ובשנים 2005-2008 הייתה שגרירת ארצות הברית לנאט"ו. שני ילדים.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קגן חבר כיום ב"מועצה ליחסי חוץ" - CFR, המוציאה לאור את הדו ירחון רב ההשפעה ביותר בתחום מדע המדינה - "פוריין אפיירס". הוא עורך משנה בשני ירחונים נאו-קונסרבטיבים: ניו ריפבליק, וויקלי סטנדרד, בעל טור קבוע ב"וושינגטון פוסט", טור המופץ על ידי סינדיקט ה"ניו יורק טיימס" לעיתונים רבים ברחבי ארצות הברית, כותב גם לניו יורק טיימס עצמו, וול סטריט ג'ורנל, פוריין אפיירס, קומנטרי, ויקלי סטנדרד ועיתונים וכתבי עת רבים נוספים. הירחונים "פוריין פוליסי" ו"פרוספקט" ציינו את קגן כאחד ממאה האינטלקטואלים ה"ציבוריים" החשובים ביותר כיום.

ספרו הראשון של קגן יצא לאור ב-1996 בהוצאת "Free Press" ועסק במאבקיה של ארצות הברית ביריביה בניקרגואה בשנים 1977 - 1990. אחריו הוא כתב מספר ספרים נוספים, העוסקים אף הם כולם במדיניות החוץ האמריקאית. בין השאר הוא היה עורך משותף ביחד עם ויליאם קריסטול של הספר "הסכנות הנוכחיות: משבר והזדמנות במדיניות החוץ האמריקאית" (הוצאת אנקאונטר - 2000).

עם זאת, הספר החשוב מכולם ככל הנראה הינו "על גן עדן וכוח" (הוצאת קנופפ - 2003, הוצאת רנדום האוז - ינואר 2004). הספר עוסק ביחסי אירופה - ארצות הברית ומנסה להסביר את התרחקותן זו מזו. הוא מתאר כיצד החלו מדינות אירופה לנטוש לאחר מלחמת העולם השנייה את מדיניות הכוח ולנקוט במדיניות חוץ המבוססת על משא ומתן וחוק וסדר עולמי, בעוד ארצות הברית דווקא שומרת על פוטנציאל השימוש בכוח הזרוע במדיניות החוץ שלה ואיננה סומכת אך ורק על החוק והסדר הכלל עולמיים. הספר היה רב מכר, הן בארצות הברית והן בבריטניה, צרפת, גרמניה, ספרד, איטליה, הולנד וקנדה ותורגם ללא פחות מ-25 שפות[2].

ספרו "אומה מסוכנת", המראה כי ארצות הברית מעולם לא התרכזה אך ורק בתוכה פנימה, אלא הייתה, ראתה את עצמה וכל מדינות העולם ראו בה מאז היווסדה, מדינה בעלת השפעה בינלאומית, זכה ב-2007 בפרס מטעם אוניברסיטת ג'ורג'טאון.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A Twilight Struggle: American Power and Nicaragua, 1977-1990. (1996-Free Press)
  • Of Paradise and Power: America and Europe in the New World Order. (2003) ISBN 1400040930
  • Dangerous Nation: America's Place in the World from its Earliest Days to the Dawn of the Twentieth Century. (2006 - Knopf) ISBN 0375411054. ספר זה זכה בפרס לפגולד.
  • The Return of History and the End of Dreams. (2008 - Knopf) ISBN 978-0307269232
  • על גן עדן ועל כוח : אמריקה ואירופה בסדר העולמי החדש, תרגמה: עתליה זילבר, תל אביב : עם עובד, תשס"ג 2003

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט קגן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]