רוברט קליין (היסטוריון של האמנות)

רוברט קליין
Robert Klein
	תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	9 בספטמבר 1918; טימישוארה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
התאבד	21 באפריל 1967 (בגיל 48); סטיניאנו, איטליה
מקום לימודים	אוניברסיטת בוקרשט ; סורבון ; École pratique des hautes études
תחום יצירה	תולדות האמנות, הומניזם, היסטוריה תרבותית, רנסאנס

רוברט קליין (באנגלית: Robert Klein; 9 בספטמבר 1918 – 21 באפריל 1967) היה פילוסוף והיסטוריון של האמנות צרפתי, יהודי יליד חבל באנאט שהיגר מרומניה. הצטיין במחקריו המוקדשים לאמנות הרנסאנס ולכתבי אמני תקופה זו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט קליין נולד בשנת 1918 בעיר טימישארה, בירת חבל באנאט, אז בממלכת הונגריה, בשנתה האחרונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית הוריו היו יהודים דוברי גרמנית והונגרית. בשנים 1936–1937 הוא למד רפואה באוניברסיטת קלוז', לימודים אותם הפסיק כדי להירשם בשנת 1937 ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה הגרמנית בפראג. בעקבות האירועים הקשורים להסכם מינכן והתגברות השפעת האידאולוגיה הנאצית בקרב הגרמנים בצ'כיה נאלץ קליין להפסיק את לימודיו ולשוב לרומניה. בשנים 1938–1939 למד בפקולטה למדעים של אוניברסיטת בוקרשט. גם שם הונהגו במהרה חוקי כזע נגד היהודים. הוא גויס לצבא הרומני אבל אחרי כניסת רומניה למלחמת העולם השנייה לצדה של גרמניה הנאצית, נשלח כמו שאר הגברים היהודים למחנות עבודה. אחרי שינוי המצב עקב הפיכת 23 באוגוסט 1944 התגייס קליין כחייל מתנדב בצבא הרומניה שעבר לצד בעלות הברית ונלחם בשטחי טרנסילבניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה נגד גרמניה הנאצית ונגד בעלת בריתה, הונגריה. בתום המלחמה חזר קליין ללמוד באוניברסיטת בוקרשט וסיים בה בשנת 1947 עם תואר בפילוסופיה המודרנית.

בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך נסע קליין לצרפת עם מלגה מטעם הממשלה הצרפתית. בינתיים ברומניה עלתה לשלטון המפלגה הקומוניסטית. קליין ביקש מקלט מדיני בצרפת, ובעקבות זאת הופסקה לו המלגה^[1]. הוא נשאר בבירת צרפת כחסר אזרחות עד סוף חייו. חי תקופה בתנאים דלות, כשהתפרנס משטיפת כלים במסעדה, ממתן שיעורים פרטיים^[1]. ומאוחר יותר מכתיבת מאמרי רוויו ואחרים בכתבי עת לאמנות. בשנת 1953 השיג בסורבון דיפלומת לימודים גבוהים באסתטיקה עם העבודה "ארס וטכנה במסורת מאפלטון ועד לג'ורדנו ברונו", בהדרכתו של אטיין סוריו, ובשנת 1959 קיבל דיפלומת המלחקה ד^[1] של הבית הגבוה היישומי ללימודים גבוהים בפריז (אקול פראטיק דה אוטז אטוד École Pratique des Hautes Études) עבור העיון הבקורתי בספר, "l'Idea del Tempio della pittura” ("רעיון הזמן בציור") מאת ג'ובני פאולו לומאצו (1590, מילאנו). בשנים 1954–1958 עבד קליין כמזכירו של אוגוסטן רנודה, היסטוריון וחוקר ההומניזם ב"אקול פראטיק דה אוטז אטוד" ובשנים 1958–1962 היה עוזרו של המומחה בשפה הספרדית מרסל באטאיון בקולז' דה פראנס. כמו כן הרבה לשתף פעולה עם אנדרה שאסטל שהיה תלמידו של רנודה. בשנת 1954 יחד עם שאסטל ארגן קליין עבור ממשלת בלגיה את התערוכה "אירופה ההומניסטית" (הקטלוג פורסם בשנת 1963).

קליין השתתף בעריכת כתב העת "Bibliothèque d'Humanisme et Renaissance” (ספרייה להומניזם ולרנסאנס, הידוע בקיצור כ"הומניזם ורנסאנס") וכתב בו מאמרי רוויו. שיתף פעולה גם עם אנריקו קסטלי דה גאטינרה די צוביינה ועם כתב העת באיטלקית "ארכיבו די פילוזופיה" שבו פרסם גם כן מספר מאמרים. בשנים 1962–1965 עבר כנספח מחקר במרכז הלאומי למחקר מדעי בפריז ובשנת 1966 לימד תולדות האמנות באוניברסיטת מונטריאול. בקיץ 1966 נשלח עם מלגת מחקר לווילה אי טאטי בפירנצה, המרכז הרווארד לחקר הרנסטנס האיטלקי. באפריל 1967, זמן מה אחרי שבארצות הברית, חברה שלו, שהייתה אלמנה ואם לילד מרומניה, קליין עצמו שם קץ לחייו על גבעה בסטיניאנו על יד פירנצה, כשהוא בן 49. הוא השאיר הרבה ממחקריו בכתבי יד או לא גמורים.

כתבי ידו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרה שאסטל ואנרי זרנר מצאו בפירנצה את כתבי ידו של קליין. שאסטל פרסם חלקם אחרי מותו של החוקר, בשנת 1970, בהוצאה לאור גלימאר בקובץ שנקרא " „La Forme et l'Intelligible”. (הצורה והמובן). בשנת 2013 זרנר תרם את כתבי היד של קליין שהיו ברשותו למכון הלאומי לתולדות האמנות בפריז. הם התחילו להתפרסם בטיפוחו של ז'רמי קרינג מהמרכז "אנדרה שאסטל" בסורבון. קרינג פרסם, בין היתר, גם את התזה של קליין "האסתטיקה של הטכנה". במחקר זה הציע קליין דגם חדש בחשיבה על אמנות הרנסאנס, שלא הסתמך יותר על החשיבה הנאופלטונית שביכרה את הצורה ואת גילומה בחומר, אלא על ה"טכנה" - מונח של אריסטו, שהתייחס לתהליך העבודה, היצירה האמנותית. על ידי כך השלים קליין את השקפתו של ארווין פנופסקי שבמסתו "האידיאה" משנת 1924. קליין נחשב לעוזרו המחונן ביותר של אנדרה שאסטל. קליין היה בקיא בפילוסופיה ובתחומים רבים והעריץ את פנופסקי ואת הגישה הרב-תחומית לתולדות האמנות במסורת של יעקב בורקהרדט^[1].

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארכיון של רוברט קליין הופקד, יחד עם זה של אנדרה שאסטל, במכון הלאומי לתולדות האמנות בפריז.
בנובמבר 2018 לכבוד מלאת מאה שנה להולדתו של רוברט קליין התקיימו כנסים מקבילים במכון הלאומי לתולדות צרפת בפריז, במרכז הרווארד בווילה אי טאטי בפירנצה ובמכון מקס פלאנק לתולדות האמנות בפירנצה.
המוסדות המוזכרים התחילו להעניק מלגות שנתיות על שם רוברט קליין לחוקרים מצטיינים בתולדות האמנות.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

« L'imagination comme vêtement de l'âme chez Marsile Ficin et Giordano Bruno », Revue de métaphysique et de morale, n° 1, janvier--mars 1956, p.18-39.

(הדמיון כלבוש הנשמה אצל מרסיליו פיצ'ינו וג'ורדנו ברונו)

יחד עם אוגוסטן רנודה ואנדרה שאסטל - Le Procès de Savonarole, Paris : Club du Meilleur livre, 1957. מהדורה איטלקית: Processo di Girolamo Savonarola, A. Prosperi (red.), Ferrara : Corbo, 1998. (משפטו של סבונרולה)
עם רנודה ושאסטל - « La théorie de l'expression figurée dans les traités italiens sur les imprese, 1555-1612 », Bibliothèque d'Humanisme et Renaissance, t. 19, 1957, p. 320-342.

(תאוריית הביטוי הפיגורטיבי ספרי הלימוד האיטלקיים על ה"אימפרזה")

מהדורה בקורתית - Jacob Burckhardt, La Civilisation de la Renaissance en Italie,, Paris : Plon, 1958

(יאקוב בורקהרד - הציוויליציה של הרנסאנס באיטליה)

עם שאסטל - מהדורה בקורתית - Leonardo da Vinci, Trattato della pittura, Paris : Club des libraires de France, 1960

(לאונרדו דה וינצ'י - מסה על אודות הציור)

יחד עם שאסטל « Pomponius Gauricus on perspective », The Art Bulletin, vol. 43, septembre 1961, p.211-230 . (פומפוניוס גאוריקוס על הפרספקטיבה)
Giudizio e gusto dans la théorie de l'art au Cinquecento », Rinascimento, I, 1961.("משפט וטעם בתאוריית האמנות בשנות ה-1500)
« Les humanistes et la science », Bibliothèque d'Humanisme et Renaissance, t. 23, 1961,p.|7-16. (ההומניסטים והמדע)
« La dernière méditation de Savonarole », Bibliothèque d'Humanisme et Renaissance, t. 23, 1961, p.441-448. (המדיטציה האחרונה של סבונרולה)
עם אנדרה שאסטל - L'Europe de la Renaissance : l'âge de l'humanisme, Paris : Éditions des Deux-Mondes, 1963.

(אירופה של הרנסאנס: עידן ההומניזם)

« Considérations sur les fondements de l'iconographie », Ermeneutica e tradizione, Atti del III colloquio internazionale sulla tematica della demitizzazione, Archivo di Filosofia, n°1-2, 1963, p.419-436. ( (עיונים על יסודות האיקונוגרפיה
« Études sur la perspective à la Renaissance, 1956-1963 », Bibliothèque d'Humanisme et Renaissance, t. 25, 1963, p. 577-587 (מחקרים על הפרספקטיבה ברנסאנס
עם אנרי זרנר, « Vitruve et le théâtre à la Renaissance », Le Lieu théâtral à la Renaissance, Paris : CNRS, 1964, p. 49-60. (ויטרוביוס והתיאטרון ברנסאנס)
עם ז'. מורן -ביאלוטוצקה - ediție critică - G. E. Lessing, Laocoon, suivi de Lettres concernant l'Antiquité et Comment les anciens représentaient la mort Paris : Hermann, 1964.

(מהדורה בקורתית של גוטהולד אפרים לסינג - לאוקון, ואחר כל מכתבים בנוגע לעת העתיקה ולאיך האנשים הקדומים ייצגו את המוות)

עם אנרי זרנר - (האמנות האיטלקית 1600-1500:מקורות ותעודות). Italian Art, 1500–1600: Sources and Documents, Englewood Cliffs : Prentice Hall, 1966.
« Les tarots enluminés du s. XV e », L'Œil, n°145, 1967, p.10-17. (קלפי טארוט מאויירים)
« Die Bibliothek von Mirandola und das Giorgione zugeschriebene "Concert champêtre" », Zeitschrift für Kunstgeschichte, vol. 30, 1967, p. 199-206 .(ספרייתו של מירנדולה וה"קונצרט הכפרי " מאת ג'ורג'ונה
עם אנדרה שאסטל - מהדורה בקורתית Pomponius Gauricus, De sculptura : 1504 Genève : Droz, 1969

( "פומפוניוס גאוריקוס - על הפיסול) בעריכת אנדרה שאסטל - * La Forme et l'Intelligible : écrits sur la Renaissance et l'art moderne, Paris : Gallimard, 1970. מהדורה : Form and Meaning: Essays on the Renaissance and Modern Art, H. Zerner (בעריכת אנרי זרנר), Princeton : Princeton University Press, 1980. מהדורה גרמנית: Gestalt und Gedanke: Zur Kunst und Theorie der Renaissance, Berlin : Wagenbach, 1996 (הצורה והמובן:כתבים על הרנסאנס ועל האמנות המודרנית)

Giovan Paolo Lomazzo, Idea del tempio della pittura, R. Klein (éd.), Firenze : Istituto nazionale di studi sul Rinascimento, 1974.

מהדורה בקורתית: ג'ובני פאולו לומאצו - רעיון הזמן בציור.

L'Esthétique de la technè : l'art selon Aristote et les théories des arts visuels au XVI^e siècle,, Paris : INHA, 2017, 320 p.

מהדורה שלאחר המוות - בטיפוחו של ז'רמי קרינג, פח דבר מאת אנרי זרנר (אסתטיקה של הטכנה:האמנות לפי אריסטו ותאוריות האמנות החזותיות במאה ה-16)

Étude sur les Tarots dits de Mantegna - מחקר קלפי הטארוט של אנדראה מנטנייה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² ³ ⁴ L.Sorensen

[ל.שורינסן-1] ¹ ² ³ ⁴ L.Sorensen

[1]

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.