רובר ארון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רובר ארון
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רובר ארוןצרפתית: Robert Aron, ‏ 25 במאי 1898 לה וזינה - 19 באפריל 1975 פריז) היה היסטוריון, מסאי, סופר ומבקר קולנוע יהודי צרפתי, שהתפרסם בספרי היסטוריה ומסות פוליטיות. רובר ארון נבחר לאקדמיה הצרפתית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובר ארון נולד בשנת 1898 במשפחה יהודית בלה וויזינה, במחוז איוולין. אביו היה ז'ורז' ארון, ברוקר ואמו הייתה לואיז לבית ליפמן. זאת הייתה משפחה יהודית ותיקה מפאלסבור, במזרחה של צרפת. ארון למד בתיכון קונדורסה. עוד לפני שהגיע צו הגיוס בשלהי מלחמת העולם הראשונה התנדב ארון לשרת בחזית. עשה קורס קצינים ונפצע בקרב בשנת 1918.

פעילותו בתחום הספרות וההוצאה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארון למד ספרות באוניברסיטת סורבון בפריז. בעת לימודיו, בינואר 1921 התקבל לעבודה כממונה על התקשורת בכתב העת המפורסם "רווי דה דה מונד" (Revue des Deux Mondes - כתב העת של שני העולמות). הוא המשיך לעבוד שם עד שנת 1939. באביב 1923 ארגן הרצאות מוקדשות לספרות ולאמנויות האוונגרדיות במסגרת הקולז' דה פראנס. עם המרצים בסדרה הזאת נמנו אישים כז'אן קוקטו,ז'ורז' אוריק, פרנאן לז'ה או אריק סאטי. הודות להצלחת תוכנית זו התקבל לעבודה כמזכירו של גסטון גלימאר ובהמשך כחבר בוועד העורכים, אחראי על הזכויות הנספחות ועל שרות התרגומים של ההוצאה הלאור גאלימר. יחד עם אנטונן ארטו ורוז'ה ויטראק, בשנת 1926ייסד ארון את התיאטרון הסוריאליסטי הראשון והיחיד - תיאטרון אלפרד ז'ארי. בעזרת מימון מן הזוג אלאנדי, בשנים 1926 ו-1927 הם ארגנו בו שלושה מופעים מוצלחים, כשהראשון שבהם הופרע על ידי קבוצות פורעים סוריאליסטים שפעלו בהוראתו של אנדרה ברטון מתוך התנגדות לרעיון. אירוע זה גרם לסיום הקריירה של ארון בתחום אמנויות הבמה. עם זאת הצליח ארון לנצל את ניסיונו זה על ידי העלאה על במה של מחזהו הראשון, "ז'יגון" (Gigogne) שפורסם תחת שם העט "מקס רובור"

פעילותו כמבקר קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1929, אחרי שארון טיפח שתי סדרות ספרים קשורות לקולנוע - "Cinario" ו Le Cinéma" romanesque" הטיל עליו גלימאר להיות מנהל כתב העת "רווי די סינמה" (Révue du Cinéma) שהתמחה בקולנוע. ארון היה מעורב גם בניסיון של גלימאר להקים חברת הפקות קולנוע בשם N.s.f. (החברה החדשה לסרטים - Nouvelle société de films). הוא הפיק את הסרט "מאדאם בובארי" בבימויו של ז'אן רנואר, שכשלונו בקופות בינואר 1934 הכריע את גורלה של חברת ההפקות. באופן עצמאי מתפקידיו אצל גלימאר, ארגן ארון את הכנס בלה סארא, שהיה הכנס הראשון של הקולנוע העצמאי. השתתפו בו, בין היתר, אנשי קולנוע מפורסמים כמו אייזנשטיין, בלה באלאז',הנס ריכטר ולאון מוסינאק.

הפרסונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי אכזבה מסוימת בניסיונותיו הראשונים, מצא ארון תפנית חדשה בחייו כשפגש במקרה חבר כיתה לשעבר מהתיכון קונדורסה, בשם ארנו דנדייה. השניים איחדו כוחות בעבודה מחקרית פילוסופית ופוליטית שהביאה בתחילת שנות ה-1930 לפרסום של שלושה ספרים:Décadence de la nation française "הדקאדנס של האומה הצרפתית" (1931), "Cancer americain" (סרטן אמריקאי) (1931) ו" La Révolution nécessaire (המהפכה ההכרחית). על עבודות אלה התבססה קבוצה רעיונית מיסודם של השניים - שנקראה Ordre nouveau (הסדר החדש) או הפרסונליסטים. תנועה זו פרסמה כתב עת בשם Esprit (רוח) ונחשבה לאחד הביטויים המקוריים ביותר של התנועה הפרסונליסטית של הנונקונפורמיסטים של שנות ה-1930. במסגרת זרם חשיבה זה הטיף ארון ל"פדרליזם" בכל תחומי החיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים מתוך תקווה שהתקרבות המוסדות אל האדם ואל סביבת עיגונו הטריטוריאלי תשים קץ ל"אי הסדר הקבוע" של העולם העכשווי, שהוא קרבן לשכלתנות טובה לכל דבר העלולה להרחיק את האדם מהמציאות האמיתית.

בשיתוף פעולה הדוק עם ארנו דנדייה, ואחרי מותו המוקדם של דנדייה בגיל 36 השתתף ארון באופן פעיל בכל הפעילויות וההפגנות של תנועת "סדר חדש" עד לדעיכתה בשנת 1938. בין מאי 1933 ולספטמבר 1938 הוא ניהל את הכתב העת "Ordre Nouveau" (סדר חדש) כמו כן היה מעורב בכל המיזמים של הקבוצה, ובמיוחד ביוזמה ל"שרות אזרחי" מ-1935 שכללה התנדבותם של סטודנטים לעבודה במפעל על מנת לאפשר לפועלים לקחת חופשה. בהשראת הגות התנועה הזאת, פרסם ארון בשנת 1935 את הספר "דיקטטורת החופש" אותו תכנן לכתוב אותו יחד עם דנדייה. בהמשך נשאר ארון נאמן לאידאולוגיה ההתחלתית הזו. רואים זאת בספרים Victoire à Waterloo ("ניצחון בוואטרלו") (1937) וב -La Fin de l'après-guerre ("סוף התקופה שלאחר המלחמה") (1938) ב-1938 הצטרף ל"פרונטיסטים" או "החזית המשותפת" "נגד הפאשיזם והמלחמה ובעד צדק חברתי" של גסטון ברז'רי וכתב בקביעות בבטאון השבועי שלה, La Flèche (לה פלש - החץ)

בשנות מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב פריצת המלחמה נאלץ להפסיק את פעילותו ארוכת השנים בעריכת La Nouvelle Revue Francaise שבה כתב החל משנת 1922. אחרי כיבוש צרפת על ידי הנאצים, בשנת 1941 נפל ארון קרבן לאחד המבצעים למעצרים המוניים של יהודים ונשלח למחנה מריניאק על יד בורדו. שוחרר, נאסר עליו לשוב לפריז, והתיישב בליון. נכנס שם באמצעות ידידו ז'אן ריגו, לסודות ההכנות לקראת נחיתת האמריקאים בצפון אפריקה. בעזרת ז'אן ז'ארדן, מחסידי הפרסונליזם לשעבר, שכיהן כמנהל לשכה של פייר לאוואל, הצליח להגיע לאלג'יר. שם הצטרף לצוותים המנהליים הראשונים של הגנרל אנרי ז'ירו, אחר כך של הגנרל דה גול. יחד עם לוסי פור וז'אן אמרוש, הקים ארון באלג'יר את כתב העת "La Nouvelle équipe française" (La Nef) אותו ניהל עד שנת 1952. בשנים 1945-1944 השתתף בהקמת תנועת "הפדרציה" עד יום מותו היה חבר פעיל בתנועה הפדרליסטית הצרפתית ושותף ליוזמות שונות לטובת הקמת פדרציה אירופית. במסגרת זו פגש מחדש חסידי זרם "הסדר החדש" מימים עברו, כמו אלכסנדר מארק ודני דה רוז'מון.

היסטוריון של תקופת המשטר וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שחרור צרפת חידש ארון את פעילותו בבתי ההוצאה לאור - הפעם בהוצאה לאור פרן ואחר כך אצל ארטם פאיאר. החל משנת 1950 השקיע מאמצים רבים בחקר ההיסטוריה העכשווית של צרפת, ובמיוחד "ההיסטוריה של וישי" (1954), ההיסטוריה של השחרור" (1959), "ההיסטוריה של הטיהורים" (1975-1967). ארון היה אגנוסטי אולם, עם הזמן התחיל להתעניין בדת אבותיו, היהדות. החל מתום מלחמת העולם השנייה חקר סוגיות דתיות והתעניין במיוחד בדו-השיח בין היהודים לנוצרים.

בשנת 1954 פרסם את "ההיסטוריה של וישי", ספר שבו העניק חשיבות מועטה למעורבות הממשל וישי בגירוש היהודים למוות בשואה. הוא ציטט את תזת המגן ובחרב (בפרק השני - סוף הרפובליקה השלישית - בורדו") בסוגיית הכבוד, כפי שנתפסה על ידי דה גול ועל ידי פטן ברגע שביתת הנשק ב-=22 ביוני 1940. בעיני הראשון המלחמה רק התחילה והיה צריך להמשיך בקרב, בעוד שבעיני השני המלחמה הייתה אבודה, והיה צריך לשאת ולתת עם המנצח ולהשתקם תוך הישארות במולדת למען הגנת הצרפתים בצרפת. הגישה הראשונה - אותה בישר דה גול - הייתה הרפתקנות מרוממת רוח, ולכאורה חסרת תקווה, בעוד הגישה השנייה הייתה התנסות איטית ומכאיבה, שפיליפ פטן לא ידע כמה זמן תימשך ואת סופה. לדעת ארון שתי הגישות היו נחוצות לצרפת. "המרשל היה המגן, הגנרל - החרב". "לאותו רגע, נראה כי המרשל צדק, לגבי העתיד - הגנרל ראה יותר נכונה.על השקפה זו מתח בקורת רוברט פקסטון, היסטוריון אמריקאי, מומחה בתקופת וישי, בספרו "הצרפת של וישי 1944-1940". רובר ארון הובא לקבורה בבית הקברות של היישוב לה-טסט-דה-ביש (La Teste-de-Buch).

ארון כתב גם ספרים קשורים להיסטוריה של האמונות הדתיות שעוררו הדים בחוגים הנוצריים. נודע במיוחד ספרו על "השנים האפלות של ישו" שזיכה אותו בפרס פמינה וקרסקו.

בחירתו לאקדמיה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובר ארון נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-7 במרץ 1974 באותו זמן עם מוריס שומאן. אולם הוא נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ב-19 באפריל 1975 בביתו בפריז, חמישה ימים לפני טקס הקבלה המיועד. נאום הקבלה שלו הוקרא ואושר בנוכחותו בישיבה פרטית ב-17 באפריל, יומיים לפני מותו. הוא הוקדש לקודמו על הכיסא ה-32 באקדמיה, ז'ורז' איזאר. את נאומו לכבודו הכין ז'אן גיטון. מי שירש את ארון על אותו כיסא היה מוריס רמס, שלפי המסורת הקדיש את נאומו לארון. ארון תיכנן לכתוב את זיכרונותיו אך לא הספיק.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובר ארון היה קרוב משפחה רחוק של רמון ארון שאחד מאחיו נקרא גם הוא רובר. אשתו נפטרה בשנת 1997.

פרסים אותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צלב המלחמה - אחרי שנפצע בקרב במלחמת העולם הראשונה
  • 1959 - פרס גונן-ברוקט לפילוסופיה
  • 1960 - פרס פמינה ורקסקו לספרות - על ספרו "השנים האפלות של ישו"
  • 1962 - פרס השגרירים
  • 1963 - פרס גונן-ברוקט של האקדמיה הצרפתית- על "מקורות מלחמת אלג'יריה"
  • 1979 - פרס טוקוויל

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2002 - חתנו, קלוד ארנו-מה (Claude Arnaud-May) הקדיש לזכרו סרט תעודה תחת הכותרת "אבל אתם עושים את המלחמה כאן" (Mais vous faites la guerre ici, הסרט נוצר על סמך 3000 מכתבים ו-800 תמונות שהחליף ארון עם משפחתו בשנים 1916–1918, אחרי שנפצע על ידי פגז.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Décadence de la nation française (הדקדנס של האומה הצרפתית), יחד עם ארנו דנדייה, 1931.
  • Le Cancer américain (הסרטן האמריקאי) יחד עם ארנו דנדייה 1931.
  • La Révolution nécessaire (המהפכה ההכרחית) יחד עם ארנו דנדייה, 1933.
  • Dictature de la liberté 1935. (דיקטטורת החופש)
  • Victoire à Waterloo 1937. (הניצחון בוואטרלו)
  • La Fin de l'après-guerre 1938. (סוף העידן שלאחר המלחמה)
  • '''Retour à l'Éternel, 1946. (השיבה אל הנצח)
  • Principes du Fédéralisme, עם אלכסנדר מארק, 1948.(עקרונות הפדרליזם)
  • Les Frontaliers du Néant 1949
  • Le Piège où nous a pris l’Histoire (chronique 1940-1944), 1950.
  • Retour à l’Éternel, 1950.
  • Histoire de Vichy - 1940-1944 יחד עם ז'ורז' אלז'ה 1954,
  • Ce que je crois 1955. (אמנותי)
  • Histoire de la Libération de la France (תולדות שחרורה של צרפת), יחד עם י. גאנרייה-ריזה 1959.
  • Les Années obscures de Jésus,1960. (השעות האפלות של ישו)
  • Les Origines de la Guerre d'Algérie (המקורות של מלחמת אלג'יריה), יחד עם ז'.פלר, פ. לאוואן, י. גארנייה-ריזה 1962.
  • Le Dieu des origines, des cavernes au Sinaï, 1964

(אל המקורות, מהמערות אל הר סיני)

  • Charles de Gaulle, 1964.(שארל דה גול)
  • Les Grands dossiers de l'histoire contemporaine, 1962-1964 ; 1965.ׁ(התיקים הגדולים של ההיסטוריה העכשווית) מהדורה מתוקנת
  • Nouveaux grands dossiers de l'histoire contemporaine, 1967.(תיקים חדשים של ההיסטוריה העכשיוות)
  • Ainsi priait Jésus enfant 1968. (כך התפלל ישו בילדותו)
  • Le Socialisme français face au marxisme, 1971.הסוציאליזם הצרפתי מול המרקסיזם
  • Histoire de l’épuration (תולדות הטיהורים), בסדרת Les grandes études contemporaines ; כרך א - De l’indulgence aux massacres, novembre 1942-septembre 1944 מסלחנות למעשי טבח - נובמבר 1942-ספטמבר 1944

I כרך א, 1967 ; כרך ב (מבתי כלא מחתרתיים אל בתי משפט מיוחדים) Des prisons clandestines aux tribunaux d’exception, septembre 1944-juin 1949, 1969 ; כרך ג, חלק 1 : « Le monde des affaires, 1944-1953 », Paris, Paris, 1974 ;חלק 2 (עולם העסקים) « Le monde de la presse, des arts, des lettres, 1944-1953 », 1975. (עולם העיתונות, האמנויות, הספרות)

  • Discours contre la Méthode, מאמר נגד המתודה, מקדמה מאת ארנו דנדייה 1974.
  • Les Grandes Heures de la 3e République, 6 tomes,, 1968-1969.(השעות היפות של הרפובליקה השלישית) 6 כרכים
  • Léopold III ou le choix impossible,ש, 1977 (לאופולד השלישי והברירה הבלתי אפשרית) (אחרי מותו).

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La Gigogne
  • Le Jardin des Miracles (גן הנפלאות) - לא פורסם ולא הוצג
  • La Reine du Monde - הוצג ב-1927 בתיאטר דז אורסולין - בבימוי הצייר ההונגרי מגייש

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(בצרפתית)