רודי ויסנשטין

רודי ויסנשטין
Rudi Weissenstein

לידה	17 בפברואר 1910 ייהלבה, צ'כיה
פטירה	20 באוקטובר 1992 (בגיל 82) תל אביב-יפו, ישראל
תחום יצירה	צילום

רוּדי וַיסנשטין (Rudi Weissenstein;‏ 17 בפברואר 1910 – 20 באוקטובר 1992) היה צלם ישראלי. ידוע בעיקר בזכות התיעוד הנרחב של חיי היומיום של העולים לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. צילם את התצלומים היחידים של מעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, והנציח בכרבע מיליון תשלילים את שנות הקמת המדינה, תמונות שהיו לאבני דרך בחברה הישראלית.

טקס הכרזת העצמאות, מתצלומיו הנודעים של ויסנשטין

קולנוע מוגרבי בצילום של רודי ויסנשטין

רודי ומרים ויסנשטין בפתח הצלמניה, 1978

ביוגרפיה

רוּדי (שמעון רודולף) ויסנשטין נולד באיגלאו, בחבל מוראביה שבצ'כיה (אז בתחומי אוסטריה) בשנת 1910. בשנים 1929–1931 למד בבית-הספר הגבוה למקצועות הגרפיקה והצילום בווינה. בשנים 1933–1934 שירת בצבא הצ'כי. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל. הוא הגיע לנמל יפו, בידו תעודת עיתונאי וערכת מצלמות. הוא נסע לקיבוץ, שהה בו יום אחד והחליט לעבור לתל אביב. זמן קצר לאחר עלייתו לישראל, הפך ויסנשטין לאחד הצלמים המובילים בארץ. הוא ואפרים ארדה נחשבים ממשיכי דרכו של אברהם סוסקין.

כבר ב-1936 הספיק ויסנשטין לצלם תמונות של רחובות תל אביב ושכונותיה, הווי עירוני, המוזיאון הראשון, תעמולה לאומית, חיפוש נשק אצל ערבים בזמן ה"מאורעות", הלווייתו של מאיר דיזנגוף, שנפטר בספטמבר אותה שנה, אוניות עולים, הקונצרט הראשון של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית, סצינות רחוב ועוד. לצד צילום מגויס זה, רווי הלהט הציוני והרומנטי, אשר היה מסממני התקופה ואפיין את עבודותיהם של רוב עמיתיו למקצוע, ויסנשטין עסק גם בצילום מקצועי עבור ארכיטקטים ידועים כמו אברהם יסקי, אריה שרון ודב כרמי, תיעד טקסים רשמיים בהזמנת ההסתדרות ומוסדות אחרים, והפך לצלם הרשמי של התזמורת הפילהרמונית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המשיך לנסוע בארץ, לצלם ולתעד את המפעל הציוני עבור מחלקות ההסברה של המוסדות הלאומיים והקרנות. עיקר מטרתו של צילום זה היה גיוס אנשים וכספים ליישוב הציוני המתפתח, כך שהנופך ההירואי ששלט בתצלומים אלה שירת היטב את מגמותיו של הממסד. עם זאת, תצלומים רבים שערך ויסנשטין לעצמו, גם בעת שצילם מטעם, לא נתפרסמו ותויקו בארכיונו הפרטי.

ויסנשטין צילם רפוטרטג'ות שנועדו ללוות אירועים חדשותיים מהארץ, שהופצו בעיקר בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל על ידי הסוכנות היהודית, קק"ל, קרן היסוד, ויצו וכו', ובאמצעות סוכנים בהולנד ובארצות הברית. הוא שוטט ברחבי הארץ וצילם בין היתר יישובים חדשים שעלו לקרקע (ובכלל זה את ייסודה של חניתה ב-1938, אירוע שצוין ותועד בשלושה מועדים שונים במהלך תהליכי העלייה לקרקע וההתיישבות), את העלייה החמישית, את ה"מאורעות" בתל אביב, את התפתחות הבנייה בעיר ובארץ כולה (בעיקר בהזמנת חברת רסקו, שפעלה בתחילתה במסגרת הסוכנות היהודית ונעשתה בהמשך חברת בנייה פרטית).

בשנת 1940, ויסנשטין הקים בכיכר מוגרבי בתל אביב את חנות הצילום הנודעת "המצלמה" (לימים, "צלמניה פרי-אור") יחד עם שלושה שותפים. במהלך השנים פרשו השותפים, והחנות נותרה בבעלות הזוג ויסנשטין. ב"צלמניה" הצטלמו רבים מראשי היישוב וראשי המדינה. בנוסף, הרבה לצלם את נופי ארץ ישראל.

לצד עיסוקו בצילום חיי המדינה, דיוקנאות של אישים ופוליטיקאים, הווי תרבותי וצילומי אופנה, אהבתו הגדולה של ויסנשטין הייתה לנופי הארץ אותם תיעד בכל הזדמנות. תקופה מסוימת אף עבד כמדריך תיירים וניצל את הטיולים שתידרך למטרות צילום.

מדיניות הצנע שהונהגה בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה עקב העלייה ההמונית וגידולה המהיר של האוכלוסייה, צמצמה את רמת הצריכה לטובת יעדים לאומיים חיוניים. תקופה זו תועדה בעין מצלמתו של ויסנשטין: החל בתצלום נאומו של דב יוסף - שר האספקה והקיצוב - שנערך בבית "דבר" וכלה בשביתת עובדי הפלדה.

ויסנשטין צילם את קונצרט הפתיחה של "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית), בניצוחו של ארתורו טוסקניני, ותצלומיו פורסמו ברחבי תבל. בעקבות זאת הפך לצלם הקבוע של התזמורת. כמו כן מונה לצלם הרשמי של האו"ם בארץ ישראל. בנוסף, צילם את התצלום המפורסם של טקס הכרזת העצמאות בשנת 1948. לשאלה מדוע לא צילם את הקהל שר את "התקוה" ענה "באותו רגע לא הייתי צלם, עמדתי דום ושרתי ובכיתי עם כולם ביום המרגש של חיי". בעת עיצוב השטר של עשר לירות ישראליות נבחר פורטרט עצמי של ויסנשטין כמודל לגרפיקאי שעיצב את השטר.

בעבודתו, ויסנשטין השתמש בסוגים שונים של מצלמות שתאמו את מושא תצלומיו. הוא עבד עם ה"רוליפלקס", עם מצלמות "פלאובל מקינה" ו"פרימה פלקס" שסרטי הצילום שלהם היו גדולים ובעלי רגישות נמוכה, לשקופיות השתמש במצלמת "לייקה", וצילומים פנורמיים צילם במצלמת "לינהוף". צילומים מקצועיים אחרים עשה במצלמת עץ עם לוחות זכוכית אותם הכין בעצמו.

ב-1953 השתתף בתפקיד קטן בסרט דני ועליזה של ברוך דינר ואף צילם תמונות סטילס של הסרט.

חנות הצילום של ויסנשטין, "הצלמניה", סיפקה תצלומי פורטרטים לכל דורש, ואביזרי צילום שונים לחובבים. לאחר מותו המשיכה אלמנתו מרים בניהול החנות אשר פועלת עד היום ומשמשת כארכיון של עבודותיו.

ויסנשטין נפטר בשנת 1992. הוא היה נשוי למרים ארנשטיין, אותה פגש בתל אביב זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, ואב לשלושה.

הנצחה

• בשנת 2002 יצא לאור ספר תצלומיו "צלמניה - רטרוספקטיבה" בהוצאת "עם עובד".
• בשנת 2007 יצא לאור הספר "רודי ויסנשטין - צילום עברי", בעריכתו של אורי דביר, ובו מבחר עשיר מתצלומיו של ויסנשטין: תצלומי נוף, תצלומי אישים, ותצלומיה אנשיה של ישראל.
• בשנת 2011 יצא הסרט התיעודי "הצלמניה" בבימויה של תמר טל, המתעד את מסעם המשותף של אשתו של רודי, מרים בת ה-96, ונכדה בן פטר, המנסים להציל את חנות הצילום מהריסה. הסרט זכה בפסטיבל דוקאביב 2011.

לקריאה נוספת

• אורי דביר, רודי ויסנשטין צילום עברי - תמונות מהצלמניה, הוצאת מודן, 2007
• מיכל עמרם, בן פטר ואנה פטרישיה כהאן (עורכים),רודי: לגלות מחדש את הארכיון (Rudi, Discovering the Weissenstein Archive), הוצאת Kehrer גרמניה, 2017

קישורים חיצוניים

• רודי ויסנשטין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• על האוסף ועל אודות הצלם, באתר הספרייה הלאומית
• דוד הכהן, צילומים מתל אביב של פעם, באתר ynet, 28 באפריל 2002
• מאיה פלדמן, בארץ אהבתי, באתר ynet, 12 ביוני 2007
• נירית אנדרמן, הטרגדיה המשפחתית והיחסים המורכבים של משפחת הצלמניה, באתר הארץ, 13 במאי 2011
• עמית לוינסון, תמונה אחרונה: חייה הסוערים ומותה של מרים ויסנשטין, באתר nrg‏, 1 באוגוסט 2011
• חנה קופלר, עדשה מקומית - אתר התערוכה "צלמניה בתל אביב" משנת 2002
• הצלמניה - סרט דוקומנטרי אודות חנות הצילום התל אביבית המיתולוגית
• Pri-or PhotoHouse - אתר האינטרנט של חנות "הצלמניה" (באנגלית)
• דניאל צ'צ'יק, ישראל שאיננה עוד, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2017