רווחת בעלי חיים בגרמניה הנאצית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סוגיית מעמד הטבע והחי במשטר הנאצי היא תחום מחקר שהתפתח בשנות ה-90 של המאה ה-20. לטבע ולחי היו תפקידים סמליים חשובים במימוש האינטרסים של המשטר הנאצי. רעיונות לגבי הגנת הטבע והחי היו פופולריים מאוד בקרב הציבור הגרמני טרם עליית המפלגה הנאצית לשלטון[1], ועם עלייתה לשלטון, נחקקו חוקים מקיפים לגבי הגנת הטבע והחי[2]. הרעיונות לגבי הגנת הטבע והחי היו עבור הנאצים פלטפורמה בטוחה להשגת אהדת הציבור[1] וכן שימשו כאמצעי תעמולה לשם רדיפת מיעוטים[3][4] ולחיזוק החזון הגזעני[5].

אף על פי שהמשטר הנאצי העביר חקיקה בענייני הגנת הטבע והחי, רעיון ההגנה על הטבע והחי התגלה עד מהרה כהתחזות. הצלחת התנועה להגנת הטבע והחי להעביר חקיקה בנושא, תחת חסות המשטר הנאצי, לא הייתה אלא ניצחון פירוס. יותר משהגנה על הטבע והחי, החקיקה הציבה מגבלות וסייגים על הגנת הטבע והחי, וקבעה כי אינטרסים מדיניים, כלכליים וצבאיים גוברים בכל עת על הגנה זו[6]. בפועל, המשטר הנאצי חיבל בטבע וטבח בחי, ניצל את הטבע והחי למטרותיו הרבות (שכללו מאמץ מלחמתי (אנ'), בידור, ניסויים, חזון אוטרקי), ואף גרם לאסונות סביבתיים באמצעות מדיניות שיטתית של אדמה חרוכה.

הרומנטיציזם הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם עליית הנאצים לשלטון, הדורות הגרמנים הקודמים ניסו לגבש את זהותם הלאומית. אלמנט מרכזי בבניית הזהות של הגרמני בתקופה הרומנטית היה טשטוש הגבולות בין האדם לחיה, כפי שבא לידי ביטוי בשירה, בספרות, בציבור ובהגות הגרמנית הרומנטית. רעיונות החזרה אל הטבע וקידוש הטבע והחי היו רעיונות פופולריים מאוד בחברה הגרמנית בתחילת המאה העשרים כתגובת נגד לתיעוש ולעיור המהירים. גרמנים רבים טענו כי הקרבה אל הטבע דרושה לשגשוג ולאושר העם הגרמני[6]. בשנת 1890, נוסדה התנועה הגרמנית לרפורמת אורח החיים (אנ') שקידמה אורח חיים בריא, צמחונות, התנגדות לניסויים בבעלי חיים והגנה על הטבע (אנ'), וברבע הראשון של המאה העשרים הגיעה לשיא הפופולריות שלה עם 200 מסעדות צמחוניות ברחבי גרמניה ועם פרסום ספרים בנושא חזרה אל הטבע שנמכרו בהמוניהם[7].

לרעיון הקרבה אל הטבע היה גם תפקיד בתפיסת העולם האנטישמית. במאה ה-19, התפתחה בגרמניה התפיסה לפיה היהודים מקיימים אורח חיים שנמצא מחוץ לטבע, ובתקופה זו התפתח החיבור הרעיוני בין היהדות לחמדנות, חומריות ולחוסר טבעיות. בשנת 1828, ההיסטוריון הגרמני, היינריך לאו (אנ'), טען כי היהודים הפרידו עצמם מהטבע, והפילוסוף הגרמני, גאורג וילהלם פרידריך הגל טען שהיהדות מנוגדת לטבע[8]. קידוש הטבע והחי מילא תפקיד חשוב ברעיון ההתנגדות למודרנה, לאינטלקטואליות, לטכנולוגיה, לעיור ולתיעוש שנקשרו עם יהודים. אף על פי שהמשטר הנאצי כלל אלמנטים טכנולוגיים ומודרניים, הוא אימץ רעיונות של התנגדות למודרנה וכן ניצל רעיונות רומנטיים של 'קדושת הטבע', 'חזרה אל הטבע' וסגידה לטבע ולבעלי החיים על מנת להצדיק את הפרויקט האימפריאליסטי והטיהור האתני שלו תוך שימוש באידאולוגיית דם ואדמה[6][9], כשאנשי ההנהגה הנאצית תוארו כאנשים שקרובים אל הטבע המקיימים חיים פשוטים[10]. בפועל, יסודותיו של המשטר הנאצי היו מושרשים עמוק במודרניזם ריאקציוני (אנ'). המשטר הנאצי שם דגש על קידמה טכנולוגית וקידום תעשייה כבדה, ובמקום לשמור על הרמוניה עם הטבע, הנהיג מדיניות שפעלה נגד הטבע[8].

לאורך ההיסטוריה, בתנועה להגנת הטבע והחי בגרמניה לא היה קול בולט אחד, אלא היו בה שלל דעות, רעיונות ואתוסים[11]. אתוס אחד קישר בין הגנה על בעלי החיים לאנטישמיות. לקשר זה יש היסטוריה ארוכה לא רק בתרבות הגרמנית אלא באירופה כולה. המלחין הגרמני הרומנטי, ריכרד וגנר, שנערץ על ידי היטלר, הוביל את האתוס שקשר בין אנטישמיות להגנת בעלי חיים. וגנר תיאר את המדע כשורש כל הרע ואת היהודים כאנשים שעומדים מאחוריו ומניעים אותו[10]. דמותו של הנסיין המבצע ניסויים בבעלי חיים תוארה על ידי וגנר כיהודי מרושע. וגנר, שהביע דאגה לטוהר העם הגרמני ולעתידו הפוליטי, ניסח בשנת 1881 תאוריה אנטישמית שקושרת בין צמחונות להבטחת עתידו של העם הגרמני[12]. הוא טען כי על הסוציאליסטים להתאחד עם התנועה הצמחונית שמגינה על החיות, וכן להתנזר מאלכוהול על מנת להציל את עצמם מהאגרסיביות היהודית[12][10]. וגנר האמין כי אכילת בשר גורמת לשחיתות עקב ערבוב דם בעלי החיים עם דמו של האדם, וכי שחיתות זו מובילה לנישואי תערובת בין הגזעים - דבר שמשחית את הדם הגרמני שמתערבב עם דם של גזעים נחותים. המשטר הנאצי השתמש ברעיונות הרומנטיים וכן ברעיונותיו של וגנר וטען כי המין האנושי הזדהם עקב התערבבות בין הגזעים ועקב אכילת בשר, ושמירה על המין האנושי נקשרה בהגנה על בעלי חיים ובצמחונות[10]. החוקים להגנת הטבע והחי בגרמניה הנאצית שיקפו השפעות רומנטיות אלו שקשרו בין הגנת בעלי חיים לאנטישמיות[13].

דם ואדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל משרד החקלאות והמזון של גרמניה הנאצית עם הכיתוב "Blut und Boden" (דם ואדמה)

ההנהגה הנאצית אימצה את אידאולוגיית "דם ואדמה", שהתפתחה מרעיונות מהמאה ה-19, לפיה קיים קשר מיסטי וקדוש בין העם הגרמני (דם) לבין הטבע (אדמה)[14][12]. המשטר הנאצי השתמש באידאולוגיית דם ואדמה על מנת לגבש את זהותו של הגרמני האידיאלי וכן כדי להצטייר כמפלגת העם[15][16]. הקרבה אל הטבע תוארה כדרך של העם הגרמני לשמור על חוזקו וחוסנו, בעוד התרחקות מהטבע סימלה ניוון וחולשה. אידאולוגיה זו נשענה על רעיונות גזעניים לפיהם הגרמני הוא האיכר הכפרי הפשוט שמקיים צורת חיים הקרובה אל הטבע ובכך מסמל את "טוהר הגזע", בעוד היהודי הוא הבנקאי, האינטלקטואל, החומרני והחמדן שמקיים אורח חיים מודרני המנוגד לטבע[14][12].

אידאולוגיית "דם ואדמה" במשטר הנאצי ביססה רעיונות גזעניים של דרוויניזם חברתי, לפיהם, יש לראות בטבע מודל לחיים חברתיים, ולתפוס את החברה כמאבק בין הגזענים, בו הגזע העליון מנצח את הגזע הנחות[16]. מוביל אידאולוגיה זו במשטר הנאצי, שר החקלאות והמזון, ריכרד ולטר דרה, עסק במסגרת לימודיו בהרבעת (אנ') ובהשבחת בעלי חיים עבור משק החלב וכן בניסויים בחזירים, וסבר כי "כל תוכנית להשבחה נשענת על דחיית הנחותים ושמירה על הדם הטוב", וכשהתמנה לשר במשטר הנאצי, ביקש ליישם את הידע שרכש בתחום השבחת בעלי חיים על מנת "להשביח" בני אדם באמצעות השמדת החלשים בחברה[14].

אף על פי שהמשטר הנאצי עשה שימוש באידאולוגיה זו, בפועל, מטרותיו הכלכליות לא עלו בקנה אחד עם אידאולוגיית דם ואדמה[17]. בניגוד לפילוסופיות מוקדמות של דם ואדמה, הפילוסופיה הנאצית נשענה הרבה יותר על עקרון ה'דם' (טוהר הגזע הגרמני) מאשר על עקרון ה'אדמה' (טבע) ואף בפועל הפכה את היוצרות: במקום לשמור על הטבע, המשטר הנאצי החליט לנצל את הטבע בצורה האינטנסיבית ביותר על מנת להגשים את חזון הכלכלה האוטרקית ששאף לכונן. העניין של ההנהגה הנאצית ברעיון הטבע נבע למעשה מאינטרסים כלכליים וגזעניים. בכתביהם הפרוגרמטיים לא נמצאו הצהרות לשימור הטבע והחי, והתקוות שאנשי התנועה להגנת הטבע והחי תלו במפלגה הנאצית היו מבוססת על הצהרות כלליות בלבד[16].

הגנת הטבע והחי בגרמניה טרם עליית המפלגה הנאצית לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרעיון ההגנה על בעלי החיים יש מסורת ארוכה בגרמניה. לרומנטיציזם הגרמני הייתה השפעה רבה על העם הגרמני, וכשגרמניה אוחדה בשנת 1871, התרבות הגרמנית כבר הושפעה מאוד מתנועות הומניות. הפילוסוף הגרמני, ארתור שופנהאואר אחראי במידה רבה על עוררות השיח בנושא היחס לבעלי חיים בגרמניה במאה ה-19[1]. בשנת 1837, נוסדה בגרמניה האגודה הראשונה לרווחת בעלי חיים ולאחריה נוסדו אגודות נוספות. בשנת 1897, מספר ארגונים לרווחת בעלי חיים מוזגו לכדי ארגון אחד שנקרא 'איגוד הארגונים להגנת בעלי חיים של הרייך השני'[2] ובמשך עשרות שנים הצליחו ארגונים אלו לשפר את רווחתם של בעלי החיים באמצעות שתדלנות שהובילה לשיפור תנאי הובלת בעלי חיים (אנ'), הכנסת חומרי לימוד לבתי הספר בנושא הגנה על בעלי החיים וחקיקה בנושא רווחת בעלי חיים. מדינות שונות בגרמניה החלו לחוקק חוקים להגנת בעלי חיים, ובשנת 1871, עם כינון הקיסרות הגרמנית, כל המדינות בגרמניה פרט לעיר החופשית ליבק כללו בספר החוקים שלהן חוקים לרווחת בעלי חיים[18]. באותה השנה, נחקק בגרמניה החוק הלאומי הראשון להגנת בעלי חיים שקבע כי מי שמתאכזר לבעל חיים – דינו קנס או מאסר[1]. התפישה המסורתית בנוגע לרווחת בעלי חיים הייתה התפישה האנתרופוצנטרית (תפישה שדוגלת ביחס הוגן לבעלי חיים עבור תועלת האדם), אולם לאחר שנת 1880, החלה לחלחל גם התפישה התריאוצנטרית (תפישה שדוגלת ביחס הוגן כלפי בעלי חיים עבור עצמם)[18]. גרמניה אמנם לא הייתה הראשונה במאה ה-19 לחוקק חוקים לרווחת בעלי חיים, אולם היא הצליחה לקדם גישות הומניות כלפי בעלי חיים יותר משכנותיה כבר בסוף המאה ה-19[1].

משנת 1900, התנועות להגנת הטבע והחי בגרמניה צברו תאוצה, וזכו לתמיכה ולתקצוב של המדינה. בשנת 1904, נוסד הארגון הגרמני הפדרלי להגנת הטבע, ובשנת 1909, נוסדה התנועה להגנת הציפורים[11]. בשנת 1913, היו לפחות 413 ארגונים לרווחת בעלי חיים בגרמניה[2], ובשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים, פעלו בגרמניה כ-679 ארגונים לרווחת בעלי חיים, והגות רבה הופצה בגרמניה בנושא זה[19]. התנועות הללו קמו כתגובת נגד לתהליכי תיעוש, עיור ומודרנה שפגעו בטבע ובחי. רוב חברי התנועות הללו היו מהמעמד הבינוני משכיל (מורים, פרופסורים, עורכי דין, רופאים וסופרים) והם ניסו להפעיל לחץ על התעשיות[20]. החוקה של רפובליקת ויימאר הייתה החוקה הראשונה של גרמניה שלקחה את הגנת הטבע והחי בחשבון, ותיקון משנת 1920 הסדיר הגנה על בעלי חיים, על צמחים ועל אזורי טבע[2].

בתוך מאות הארגונים השונים שפעלו להגנת הטבע והחי היו שלל קולות שביטאו ערכים ורעיונות שונים. מחקרים מוקדמים התעלמו ממגוון הקולות בתנועה להגנת הטבע והחי והתרכזו רק בקולות שביטאו רעיונות אנטישמיים וגזעניים, ובמשך זמן מה היה זה פופולרי לטעון לקרבה בין התנועה להגנת הטבע והחי לבין התנועה הנאצית. הטענה הייתה שהתנועה להגנת הטבע והחי אימצה את האידאולוגיה הנאצית, הגזענית, האנטישמית והאנטי דמוקרטית הרבה לפני עליית הנאצים לשלטון, ושהמשטר הנאצי היה בן ברית של התנועות הללו והחזיק בעמדות דומות בנושא הגנת הטבע והחי, אולם מחקרים בתחום זה ביטלו את תוקפו של נרטיב זה שעלה מתוך קריאה סלקטיבית של המקורות בנושא. חוקר התרבות הגרמנית, פרידמן שמול (גר'), טוען כי המיתוס לגבי קרבה בין התנועה להגנת הטבע והחי לבין הנאציזם היה מבוסס על אוסף של מילות מפתח קסנופוביות, ובהתחשב במגוון הקולות הגדול בארגונים להגנת הטבע והחי, שמול טוען כי ניתן למצוא עדות כמעט לכל עמדה אם רק דולים את הציטוטים ה"נכונים". בפועל, התנועה להגנת הטבע והחי (בה פעלו גם יהודים וגם אנשים שנחשבו ליהודים לפי חוקי הגזע הנאצים) לא התבלטה כתנועה גזענית או אנטישמית במיוחד, והיו הבדלים גדולים בינה לבין התנועה הנאצית[11].

תפקיד בעלי החיים בתעמולה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעמולה נאצית מאת "Kladderadatsch" המציגה את הרמן גרינג כמושיע בעלי החיים לאחר שהכריז ברדיו כי ישלח למחנות ריכוז את מי שיבצע ניסויים בבעלי חיים. בקריקטורה חיות מעבדה מצדיעות במועל יד לגרינג כהודיה על כך שהציל אותן. הכיתוב בקריקטורה: "מעשה תרבותי"[21].
תעמולה נאצית מאת "Kladderadatsch" המציגה את היטלר כשוחר שלום שזורע את זרעי השלום בעולם כשמאחוריו דמות השלום מנגנת בחצוצרה. הכיתוב בקריקטורה: "זורע את השלום"[22].
שר הציד, הרמן גרינג בקארינהאל, אחוזת הציד שלו, בוחן את גביעי הציד.

הנאצים היו אשפי תעמולה והצהירו לעיתים קרובות על כזבים[23]. רעיונות להגנת הטבע והחי היו פופולריים מאוד בגרמניה עת עליית הנאצים לשלטון. המשטר הנאצי ניצל רעיונות אלו וקשר אותם באידאולוגיות גזעניות ואנטישמיות על מנת לרדוף יהודים ולקדם את מטרותיו[1][6].

הפולמוס בנושא השחיטה הכשרה העסיק מאוד את הציבור שגילה עניין הולך וגובר בשמירה על הטבע והחי. אנשי תקשורת, מדענים, אנשי דת, אנשי הוראה, פוליטיקאים וחוקרים נתנו את דעתם והשתתפו בפולמוס, והשיח החל לזכות בתשומת לבם של גורמים לאומנים ואנטישמיים שניצלו אותו כדי להתנגח ביהודים. מיתוסים אנטישמיים על יהודים הפכו למרכזיים בשיח על השחיטה הכשרה, ומפלגות אנטישמיות החלו לנסות לחוקק חוקים נגד השחיטה הכשרה כדי להגביל את חירויות היהודים[24][18]. לאחר כישלון הפוטש במרתף הבירה, הנאצים פעלו בדרכים שונות על מנת למשוך אליהם חסידים מכל הקבוצות החברתיות. המאבק בשחיטה הכשרה סיפק לנאצים אג'נדה ובני ברית פוליטיים ברחבי גרמניה. באפריל 1925, פעילים נאצים היוו כוח מוביל בהגשת עצומות נגד השחיטה הכשרה[25]. בשנת 1927, נציג המפלגה הנאצית ברייכסטאג (ולימים שר הפנים במשטר הנאצי), וילהלם פריק, קרא לפעולות נגד אכזריות כלפי בעלי חיים וקרא לאיסור שחיטה כשרה[10][4]. בין השנים 1930–1933, הנאצים הגישו עצומות לרפורמה בשחיטת בעלי חיים בעשרות ערים[25].

גם התנועה נגד ניסויים בבעלי חיים זכתה לפופולריות רבה בתקופה זו. לקשר בין ניסויים בבעלי חיים לאנטישמיות היו שורשים היסטוריים. לאחר מותו של וגנר (שהוביל אתוס זה), ממשיכי דרכו המשיכו לקשר בין ניסויים בבעלי חיים לבין אנטישמיות[12]. רעיון ההגנה על בעלי חיים מניסויים היה בבחינת מסע פרסום חשוב עבור המשטר הנאצי שהשתמש בו כתעמולה נגד אויביו[26]. המשטר הנאצי ניצל את הרעיונות של התנועה נגד ניסויים בבעלי חיים על מנת להציג את הניסויים כתופעה איומה עליה אחראים היהודים[27]. הנסיין (המדען המבצע ניסויים בבעלי חיים) הפך למילה נרדפת ליהודי שתואר כאויב בעלי החיים ואויב העם הגרמני[12]. המדע הביו-רפואי נתפס כתחום יהודי (כלומר: מזוהם) בעוד בעלי החיים שימשו כסמל לטוהר[19]. בשנת 1932, איסור נגד ניסויים בבעלי חיים עלה כהצעה של חברי המפלגה הנאצית[4][9]. הרמן גרינג הציג את עצמו כפעיל הרייך להגנת בעלי חיים מתוך תקווה לגייס את התנועה להגנת הטבע והחי אל התנועה הנאצית[27]. ב-16 באוגוסט 1933, גרינג, ראש ממשלת פרוסיה, פרסם צו האוסר ניסויים בבעלי חיים בפרוסיה. גרינג הכריז ברדיו כי עבור הגרמנים, בעלי חיים הם לא רק יצורים אורגניים אלא יצורים שחווים בחייהם סבל והנאה ושהוכיחו את נאמנותם, וכי איסור מוחלט על ניסויים בבעלי חיים אינו רק הכרח עבור בעלי החיים אלא זהו חוק עבור האנושות עצמה, ומי שיבצע ניסויים בבעלי חיים - יושלך למחנה ריכוז[26]. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-5 בספטמבר 1933, האיסור על ניסויים בבעלי חיים בפרוסיה בוטל, והוראות מקלות אפשרו המשך של ניסויים בבעלי חיים[20].

תיאור היהודים כחסרי חמלה לבעלי חיים על ידי התעמולה הנאצית היה חשוב מאוד ביצירת דה-הומניזציה כלפיהם[28]. באחד מסיפורי הילדים של התעמולה הנאצית, אחת הדמויות של הילדים מסבירה לדמות ילד אחרת שכמו שהיהודים נהנים להרוג בעלי חיים, כך הם נהנים להרוג גם בני אדם[29]. התעמולה הנאצית התאמצה להציג את היהודים כיצורים צמאי דם המסוכנים לכלכלה הגרמנית. בשבועון התעמולה הנאצי, דר שטירמר התפרסמו איורים שקישרו בין השחיטה הכשרה לבין רצח פולחני של בני אדם באמצעות שחיטה שהיהודים כביכול עוסקים בו[25]. כמו כן, פורסם בשבועון זה סיפור על יהודי שהתעלל בחתול[30]. פרק שלם, בספר התעמולה הנאצית פטריית הרעל (אנ') שכתב התועמלן הנאצי יוליוס שטרייכר, הוקדש כולו לתיאור היחס הרע של היהודים כלפי בעלי החיים[28]. המאבק נגד השחיטה הכשרה היווה הזדמנות קלה ונוחה לתעמולה הנאצית להתנגח ביהודים, והיא הציגה אותם כאכזריים כלפי בעלי חיים[29]. בסרט התעמולה הנאצי, היהודי הנצחי, סצנה שלמה הוקדשה להצגת היהודים כצרכני בשר סדיסטיים שנהנים להתאכזר לבעלי חיים, ואת הנאצים כמושיעי בעלי החיים שמחוקקים חוקים נגד אכזריות זו. הסרט טען כי ליהודים אין שום חוש של חמלה, אהבה או כבוד לבעלי חיים כמו שיש לגרמנים, וכי בהתחשב בכך שהעם הגרמני רוכש אהבה לבעלי חיים, אין זה אפשרי להתיר ליהודים להמשיך להתעלל בבעלי חיים[29]. החיה הגוססת ושותתת הדם בגלל סכין הקצבים של השוחט היהודי משולה בסרט לכלכלה המדממת של גרמניה בגלל הבנקאים היהודים[8].

התעמולה הנאצית תארה את היטלר כדמות מופת: אדם סגפן שלא מעשן, לא שותה, מתנזר מנשים, מסור כולו לעבודתו, צמחוני ואוהב בעלי חיים[31]. תמונות שפורסמו על ידי התעמולה הנאצית הציגו את היטלר כחובב בעלי חיים[9]. היטלר נהג באופן קבוע להצטלם עם בעלי חיים על מנת להצטייר כהומאני בפני הציבור[32]. בעיתון פרו-נאצי נכתב: "האם ידעת שהפיהרר שלך צמחוני ושהוא לא אוכל בשר בגלל אהבתו לבעלי חיים? האם ידעת שהפיהרר שלך הוא ידיד בעלי החיים? האם ידעת שהפיהרר שלך לא נפרד מחיות המחמד שלו גם לאחר שהפך לקנצלר? הפיהרר מתנגד לאכזריות כלפי בעלי חיים ובמיוחד לניסויים בבעלי חיים המתקיימים בבתי ספר יהודיים לרפואה, והוא החליט להפסיק אותם ובכך להגשים את תפקידו כמושיע החיות מעינויים ומסבל"[9][33]. ההיסטוריון רוברט פיין (אנ') טוען שאת המיתוס בדבר הצמחונות של היטלר טיפח והפיץ שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. רעיון הסגפנות של היטלר מילא תפקיד מפתח בדימוי שהקרין אל גרמניה, אולם בניגוד לדימוי הסגפני, היטלר בפועל שתה יין ובירה לעיתים קרובות[34], אהב לאכול נקניקיות בוואריות, גוזלי יונים ממולאים (Squab) וכופתאות כבד (אנ')‏[34][35] וניהל מערכת יחסית זוגית עם אווה בראון. סגפנותו של היטלר, לפי פיין, לא הייתה אלא בדייה שרקח גבלס כדי להדגיש את מסירותו המוחלטת של היטלר למטרה ואת המשמעת העצמית האדוקה שניחן בה[34].

בתקופת הקיסרות הגרמנית ורפובליקת ויימאר, קריאה לאימוץ תזונה טבעית הייתה פופולרית בתנועות החברתיות בגרמניה. התזונה הצמחונית נתפסה כתזונה שיכולה להועיל לחברה הגרמנית מבחינה כלכלית וחברתית. צריכה מוגברת של בשר נקשרה לעליה בתחלואה והטענה הייתה שהעם הגרמני אוכל יותר מידי בשר ופחות מידי דגים[17]. טבח היהודים בגרמניה הנאצית היה אפשרי, בין היתר, הודות לתעמולה העמוקה ולמסרים שלה. הנאצים שאפו לכונן עולם אוטופי שנשען על רעיונות של טוהר. הטוהר היה הנשק שהנאצים אימצו כדי להאדיר את עצמם ולהתנגד לאויב. התעמולה הנאצית השתמשה ברעיון אכילת בשר כדי לעשות דמוניזציה ליהודים. היא הציגה את הקצב היהודי כחמדן, שקרן ומלוכלך, והשתמשה בשחיטה הכשרה כדי לצייר את היהודים כמזהמי החברה הגרמנית וכאנשים שרוצחים גם בני אדם באופן פולחני. היהודים תוארו כמזהמים ומזוהמים באמצעות רעיון אכילת בשר בעוד הגרמנים תוארו כטהורים. היטלר ומנהיגים נוספים הצהירו על עצמם שהם צמחונים מתוך עניין להצטייר כסגפנים טהורים[29].

המנהיגים הנאצים שאבו גאווה כשהציגו את עצמם כאוהבי חיות, וגאווה זו באה לידי ביטוי גם בנאומי פוזן של ראש האס אס, היינריך הימלר, בוועידת האס אס[20]. ב-4 באוקטובר 1943, במסגרת נאומים אלו, הימלר אמר: "עיקרון בסיסי אחד חייב להיות בבחינת חוק מוחלט עבור איש האס אס: עלינו להיות כנים, הגונים, נאמנים ומחויבים לגזע שלנו ולא לאף אחד אחר. גורלו של הרוסי או הצ'כי אינו מעניין אותי כהוא זה. מה שלאומות האלו יש להציע, מה שהוא דם מדמנו – אותו ניקח, ואם יש צורך בכך נחטוף את ילדיהם ונגדל אותם בקרבינו. אם חברי אומות אחרות משגשגים או גוועים ברעב זה מעניין אותי רק ככל שזה נוגע לצרכים שלנו בהם כעבדים עבור החברה שלנו, אחרת אין לזה שום חשיבות עבורי. אם עשרת אלפים נשים רוסיות קורסות מתשישות בעודן חופרות עבורנו תעלות נגד טנקים, זה מעניין אותי רק משום שחפירת התעלות צריכה להגיע לסיומה עבור גרמניה וצרכיה. לעולם לא נהיה גסי לב ואדישים אם אין בכך צורך, זה ברור. אנחנו הגרמנים היחידים בעולם שמתייחסים באופן הוגן כלפי בעלי החיים, נבטיח יחס הוגן גם עבור אותם חיות אדם"[36].

אנימליזציה במשטר הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור משבועון התעמולה הנאצי דר שטירמר המתאר את היהודים כקופים במטרה להצדיק את הפגיעה בהם. הכיתוב בקריקטורה: "כמה זמן זה ייקח עד שנוכל לראות אחרים כאן בגרמניה רק מאחורי סורג ובריח?" 10 במרץ 1932.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

הרטוריקה והמדיניות של המשטר הנאצי טשטשו באופן עקבי את הגבולות המסורתיים בין בני אדם לבעלי חיים[37]. המשטר הנאצי עשה שימוש רב באנימליזציה (ייחוס תכונות חייתיות לבני אדם) נגד היהודים באמצעות השוואתם לחיות שנחשבו לנחותות ולא פופולריות. בדרך זו, ניסה המשטר הנאצי לגרום ליהודים להיתפס כתת-אנושיים ובכך להצדיק את אי ההתחשבות המוסרית בהם. התעמולה הנאצית השוותה יהודים לקופים, קרפדות, עכבישים, תולעים וחיידקים, וכן הציגה יהודים כיצורים שעירים שמפתים ילדות אריות תמימות[30][8]. בקריקטורות הנאציות, ליהודים היו מאפייני גוף חייתיים: מצח נמוך, לסת מפותחת, הליכה גמלונית ושעירות גוף[8]. איור בעמוד השער של מגזין התעמולה הנאצי, דר שטירמר, מ-10 במרץ 1932, הציג יהודי בעל מאפיינים קופיים המביט אל קוף בכלוב ובתחתית האיור נכתבה השאלה: "כמה זמן זה ייקח עד שנוכל לראות אחרים כאן בגרמניה רק מאחורי סורג ובריח?"[32].

סרט התעמולה הנאצי "היהודי הנצחי" השווה את היהודים הנודדים לעכברים המתפשטים על פני כדור הארץ כמו מגפה וכן לעכבישים הטווים קורים[8]. השבועון דר שטירמר והתועמלן הנאצי, ארנסט הימר (אנ'), השוו את היהודים לכלבים, זיקיות, ארבה, תולעים, נחשים וצבועים[30]. השוואת היהודים לבעלי חיים הייתה חיונית לרציונליזציה של הפתרון הסופי משום שבאופן רעיוני הפכה בכך את היהודים לתת אדם[38][30]. בזמן שהפילוסוף עמנואל לוינס שהה במחנה עבודה נאצי, הוא וחבריו היהודים כונו "כנופיה של קופים"[32]. גם היטלר נהג לייחס לבני אדם תכונות מעולם החי על מנת לסמן אותם כתת-אנושיים. לעיתים קרובות הוא כינה את יריביו 'חזירים' ו'כלבים מלוכלכים', את הבולשביקים הוא כינה 'חיות' ואת הרוסים 'עדרי בהמות'[34]. החפצת בני אדם מקבוצות מיעוט בטענה שהם למעשה בעלי חיים היוותה הצדקה עבור הנאצים לעריכת ניסויים עליהם[19]. מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, רודולף פרנץ הס, אמר על אסירי מלחמה רוסים: "הם כבר לא בני אדם. הם הפכו לחיות שחושבות רק על אכילה". כשמפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, קורט פרנץ, הורה לכלבו לתקוף אסירים הוא קרא בקול: "אדם, נשוך את הכלב!". הנאצים קיבצו בני אדם כעדרים, סימנו אותם עם מספר באמצעות טיבוע בבשרם, סירסו אותם וטבחו בהם באופן מתועש כפי שבני אדם נוהגים באופן מסורתי בבעלי חיים[37].

טשטוש הגבולות המסורתיים בין האדם לחיה יושם גם על בני הגזע הארי. במסגרת תוכנית לבנסבורן, נשים אריות צעירות הוחזקו במתקנים לצורכי "השבחת" הגזע הארי והוכנסו להריון על ידי אנשי אס אס על מנת להוליד את דור העתיד הגרמני. לנשים אלו התייחסו לעיתים בכינוי "פרות" שמזדווגות עם פרי הרבעה. הימלר, שהיה אמון על התוכנית, דרש דוחות על ייצור החלב של האמהות המניקות והעניק פרסים לשוברות השיאים בתנובת החלב[37].

ביופוליטיקה בתפיסה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לביולוגיה במשטר הנאצי היה תפקיד חשוב במימוש הצרכים הפוליטיים. בעלי החיים היו משמעותיים מאוד לחזון הגזעני של המשטר הנאצי[39]. ההבחנה המסורתית בין האדם לחיה הוחלפה במשטר הנאצי בהבחנה אחרת ששאבה את מקורותיה מהתאוריה הדרוויניסטית. ההבחנה החשובה לא הייתה בין האדם לחיה, אלא בין המנצחים למפסידים, בין אדונים לעבדים ובין טורפים לנטרפים[37]. התפיסה ההוליסטית והדואלית במשטר הנאצי חילקה את בני האדם לעליונים ולנחותים וכך גם חילקה את בעלי החיים לעליונים ולנחותים, כאשר העליונים זכאים להתחשבות מוסרית ואילו הנחותים - לא[5]. לתפיסה ביופוליטית (אנ') זו הייתה לוגיקה מבולבלת[5]. בתפיסה הנאצית, קרבה ביולוגית הייתה יותר עניין גאוגרפי מאשר אנטומי, וכך הטבע ובעלי החיים ששייכים למולדת הגרמנית נתפסו כקרובים יותר לגרמנים מאשר בני אדם זרים שאינם שייכים למולדת[40]. הנאצים הפרידו את בני האדם לקבוצות אתניות וגזעיות, וכך בתפיסה הנאצית היה זה בלתי אפשרי להיות גם גרמני וגם יהודי בעת ובעונה אחת. הבחנה זו הורחבה גם לעולם בעלי החיים, ולכן ניתן היה לירות בכלבים "יהודיים" (כלבים של יהודים) אולם היה צריך לכאורה לנהוג בכבוד בכלבים "גרמניים". בשנת 1936, כאשר חקלאים גרמנים רצו לרכוש מחקלאי יהודי שור הרבעה עבור הפרות שלהם, הרשויות אסרו על החקלאים לרכוש את השור בטענה שהוא יהודי ולכן אסור לו להרביע פרות אריות. העיתונאית היהודייה, בלה פרום, שדיווחה על המקרה, הופתעה לגלות שיש דבר כזה 'שור לא ארי'[37].

העניין של המשטר הנאצי בבעלי חיים נבע מתוך אימוץ רעיון הדרוויניזם החברתי למדיניות הגזענית שלו. הנאצים רוממו בעלי חיים שנתפסו כבעלי עוצמה ולא כאלו שנתפסו כחלשים[39]. בתפיסה הנאצית, בעלי החיים נחלקו לפראיים ולמאולפים, כאשר הפראיים נתפסו כעליונים על פני המאולפים, ולכן הזאב נחשב עליון על הכלב[5], ונתפס כסמל לגרמניות ולנאציות[26]. הכלבים נקשרו לעיתים עם היהודים אולם מנגד, סוגים מסוימים של כלבים זכו לאהדה. הרועה הגרמני נתפס כצאצא של הזאב ולכן היה עליון על גזעי כלבים אחרים שנחשבו למזוהמים מבחינת טוהר הדם. הנאצים השתמשו רבות בזאבים ובכלבים כדימוי לאיכויות שרצו לטפח בקרב העם הגרמני: נאמנות, היררכיות, אומץ, צייתנות ואכזריות. שם הקוד של היטלר היה 'הזאב'[5]. הנאצים אמנם חילקו את החיות לשתי קבוצות: טורפים ואוכלי-צמחים, אולם הסוס התעלה מעל קבוצת ההרביבורים הזו משום שהוא נקשר לשדה הקרב. הנאצים העריצו את הסוס ברטוריקה אולם ניצלו אותו באכזריות בפרקטיקה[32].

היטלר עם כלבתו בלונדי, 1942

אחד הרעיונות המיתיים המשמעותיים בתקופה הנאצית היה שהטורף הוא מי שקרוב יותר לטבע. הנאצים דימו את עצמם לבעלי חיים טורפים ובכך ביססו את זכותם להרוג. בשנת 1934, היטלר אמר לפוליטיקאי הנאצי, הרמן ראושנינג: "אני משתוקק לדור אלים, שולט וחסר פחד. הדור הזה חייב לספוג כאב ולא להראות שום סימן של חולשה או עדינות. הטורף חייב להשתקף מעיניהם". בהתייחסו ליהודים, אמר היטלר: "את מי יש להאשים, את החתול או את העכבר אם החתול אוכל את העכבר?"[32]. לעיתים עולה הטענה כי הנאצים העריצו בעלי חיים, אולם הערצת בעלי חיים כרוכה לעיתים באכזריות כלפיהם. צייד אריות מעריץ את האריות שהוא צד ואוהב את כלב הציד שלו. ברונים בימי הביניים העריצו דובים, אולם צדו אותם, עינו אותם ואף עיוורו אותם במסגרת קרבות דובים (אנ') למטרות בידור[39]. היטלר חיבב כלבים, במיוחד רועים גרמניים אולם תפס את הבוקסרים כנחותים. לאורך חייו גידל כלבים, וכלבתו בלונדי, הרועה הגרמנית, הייתה המקורבת אליו ביותר, אולם הוא אהב לשלוט בכלביו ונהג לשאת שוט ולהצליף בכלביו כפי שראה את אביו מכה את כלבו שלו[39].

בנובמבר 1934, משרד המדע והחינוך הנאצי הורה כי על כל התלמידים ללמוד רווחת בעלי חיים ברוח החוקים לרווחת בעלי חיים. בשנת 1937, משרד החינוך של תורינגיה החיל תוכנית חינוכית המוקדשת ללימודי רווחת בעלי חיים. מבחינות רבות, תוכניות חינוכיות אלו לא היו שונות מהתוכניות החינוכיות לרווחת בעלי חיים שהיו קיימות בימים אלו במדינות רבות אחרות במערב, אולם אל התוכניות החינוכיות הנאציות הוחדרו מסרים שמשרתים את האידאולוגיה הנאצית. השוואות של החברה לעולם הטבע שימשו את המשטר הנאצי להעברת מסרים ולקחים חברתיים. מורה בבית ספר יסודי עשוי היה להסביר לתלמידיו כי הקקדו חשוב מאוד לשמירה על העצים בדיוק כפי שהמשטרה הגרמנית חשובה מאוד לשמירה על החברה משום ששניהם נאבקים בפרזיטים. כמו כן, בתוכניות חינוכיות אלו הוסבר כי בעולם הטבע - תפקידו של היחיד הוא לשרת את הכלל וכי כל יצור חי שואף להישרדות ולשמירת המין שלו[40].

חקיקה להגנת הטבע והחי במשטר הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית המשטר הנאצי לשלטון, נחקקו חוקים להגנת הטבע והחי, אולם חקיקה זו לא נבעה מדאגה כנה לטבע ולחי אלא מצורכי תעמולה וצבירת כוח פוליטי[20][13][41]. למשטר הנאצי לא הייתה מדיניות עקבית בנושא הגנה על הטבע והחי, ובוודאי לא מדיניות סביבתנית. למרות זאת, ההיסטוריה בנושא זה משוכתבת לעיתים קרובות בצורה חד־ממדית. במקרים רבים הדבר נעשה מתוך כוונה ברורה ליצירת פרובוקציה, אף על פי שבפועל החיבור בין התנועה הנאצית לתנועה להגנת הטבע והחי נבע בעיקרו ממניע טקטי[2].

בכירים במשטר הנאצי השתמשו בחוקי הגנת הטבע והחי לצורכי תעמולה. ההיסטוריון ריימונד דומיניק (Raymond Dominick) טוען כי הניסיון למצוא קשר בין רעיונות נאצים לרעיונות ירוקים מודרניים משקף הבנה מלאכותית של ההיסטוריה ושל הירוק המודרני[13]. לחקיקה לרווחת בעלי חיים בגרמניה הנאצית היה תפקיד בתוך מטרה תועמלנית מורכבת ורחבה. כמו כן, מטרת החקיקה הייתה לשוות למשטר הנאצי תדמית נאורה והומאנית, בעוד שלמעשה היא שימשה לרדיפת מיעוטים
[3][4]. החקיקה התבססה באופן עמוק על רעיונות אנטישמים ופחדים חברתיים ודתיים[8]. החוקים לרווחת בעלי חיים תמכו במטרות האנטישמיות של המשטר הנאצי בכך שביטאו "רגשות פופולריים גרמניים בריאים" נגד שחיטה כשרה ונגד ניסויים בבעלי חיים שנערכו על ידי "מדענים יהודים"[42][27]. מטרת החוקים, כפי שהוצגה, הייתה לעורר ולהעצים את רגש האמפתיה כאחד הערכים הנעלים של העם הגרמני[12]. החקיקה היוותה ניסיון אופורטוניסטי של המשטר הנאצי להסתיר את השאיפות התוקפניות הכנות שלו, ובאמצעותה, המשטר הנאצי זכה לכבוד ולאהדה של מגזרים רבים בחברה הגרמנית[4].

רעיונות מרכזיים בחוקים אלו נוסחו והתבססו על חקיקה מוקדמת יותר להגנת הטבע והחי במדינות גרמניות[13]. בשנת 1838, מספר שנים לאחר שנחקק חוק מרטין הבריטי, נחקק בסקסוניה חוק נגד אכזריות כלפי בעלי חיים[1]. חוקים דומים נחקקו במדינת ליפה בשנת 1920, במדינת אנהלט בשנת 1923 ובמדינת הסן בשנת 1931[11]. החוק המקיף הראשון לרווחת בעלי חיים בגרמניה התפתח בשנות העשרים של המאה העשרים, ונחקק בסופו של דבר בשנת 1933 במשטר הנאצי[1]. אביו הרוחני של החוק הנאצי להגנת הטבע הוא דר' בנו וולף (אנ'), פעיל פרוטסטנטי ממוצא יהודי להגנת הטבע שכיהן כיו"ר המשרד לשימור הטבע של פרוסיה (אנ') והיה אחראי על ניסוח וקידום הצעות חוק רבות בנושא שימור והגנת הטבע והחי. בשנת 1933, עם עליית המשטר הנאצי לשלטון, הוא פוטר מתפקידו עקב מוצאו היהודי. בשנת 1942, נשלח למחנה הריכוז טרזיינשטט, בו מת לאחר מספר חודשים[43][44][45]. העובדה שהמשטר הנאצי היה הראשון להעביר בגרמניה חקיקה מקיפה בנושא הגנת הטבע והחי נתפסת לעיתים כהוכחה לעמדתו הסביבתנית, על אף העובדה שרוב החקיקה התבססה למעשה על הצעת חוק שרפובליקת ויימאר ניסחה (ומתוך תפיסה רומנטית ולא סביבתנית)[46]. בעוד רפובליקת ויימאר אפשרה לכל מדינה בגרמניה לחוקק חוקים בנושא הגנת הטבע והחי כראות עיניה, המשטר הנאצי חוקק חקיקה פדרלית אחידה ברמה הלאומית[13]. פעילים בתנועה להגנת הטבע והחי ראו בחקיקה זו הבטחה של המשטר הנאצי להגן על הטבע והחי, אולם צפייה זו התגלתה כהונאה[11].

חוקים אלו זכו לתשומת לב ציבורית רחבה בגרמניה ואף מחוצה לה. בשנת 1933, ניתנה התייחסות לחקיקה זו בכינוס הבינלאומי של התנועה להגנת בעלי חיים שנערך בפריז[27][4]. במובנים רבים, חוקים אלו לא היו שונים באותה העת מהחוקים לרווחת בעלי חיים של בריטניה, שנחשבו לחוקים המקיפים ביותר בעולם, אולם הענישה שנקבעה תחת החקיקה הנאצית הייתה למעשה חסרת תקדים. החקיקה קבעה כי הפרת החוק עלולה להוביל לעונש מאסר לתקופה של שנתיים ולקנס. בגרמניה הנאצית, מערכת הענישה לא הלמה את הפשע בשום מובן מסורתי, וגם עבירת הגנבה הקלה ביותר עלולה הייתה להוביל לעונש מוות[12][9].

חוקים אלו כמעט ולא עסקו בהגנת הטבע והחי מפרספקטיבה אוניברסלית. החוקים וההצהרות הפומביות הדגישו את המאפיינים שיוחסו לגרמנים, בעוד הפרות החוקים הדגישו את המאפיינים שיוחסו לזרים. הצוענים, שחיו בשולי החברה האירופאית במשך מאות שנים, למדו לנצל משאבי מזון שנחשבו למנודים על ידי רוב החברה האירופאית, והם צדו קיפודים למטרות מאכל. הקיפודים זכו להגנה בחוק כאשר גרינג העניק להם מעמד מיוחד כבעלי חיים יעילים, ועל מנת להקשות על הציד שלהם בידי הצוענים, גרינג אסר על הצוענים להחזיק בכלבים[40].

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לעליית המשטר הנאצי לשלטון, עקרון הסובלנות הדתית היווה מחסום מול הדרישה לאסור שחיטה כשרה[25]. ב-21 באפריל 1933, המשטר הנאצי אסר בחוק שחיטת בעלי חיים ללא הימום על מנת לתקוף את היהודים (החוק אסר למעשה לבצע שחיטה כשרה כהלכתה)[9][26] וקבע כי יש להרוג את החיה עם שוק חשמלי או עם מכה מהממת בראש באמצעות פטיש או גרזן[40]. חקיקה זו ענתה על הצורך להציג את היהודים כאכזריים, אלימים ולא מתורבתים[8]. בהקדמה לחוק נכתב: "התנועה להגנת בעלי חיים, שזוכה לתמיכה של המשטר הנאצי, דרשה זמן רב שבעלי החיים יקבלו אלחוש לפני השחיטה. רוב הגרמנים מתנגדים לשחיטה ללא הימום, פרקטיקה שנהוגה בקרב היהודים"[9].

ב-24 בנובמבר 1933, נחקק חוק מפורט להגנת בעלי החיים של הרייך שכלל איסור תלישת רגליים לצפרדעים חיות, אסדרת סירוס בעלי חיים, איסור שימוש בכלבים במסגרת ציד והגבלת העבודה שניתן להטיל על חיות עבודה (במכרות ובסביבות עבודה נוספות)[40]. כמו כן, החוק הטיל מגבלות על ניסויים בבעלי חיים. החוק קבע כי לא יתבצעו ניסויים מכאיבים או פוצעים בבעלי חיים ואסר במפורש חשיפה של בעלי חיים לחום, לקור ולזיהום[47]. לפי החוק, היתר לניסויים בבעלי חיים יינתן למוסדות בלבד ולא ליחידים[12], וניסויים על סוסים, קופים, כלבים וחתולים יערכו רק אם לא ניתן לערוך אותם על בעלי חיים אחרים[48]. החוק אסר על עינוי בעלי חיים שלא לצורך או יחס אכזרי כלפיהם. לפי לשון החוק: "אנחנו לא מענישים יותר מעני בעלי חיים משום שהדבר פוגע ברגשות בני אדם בגלל חמלתם, אלא משום שהחיה זקוקה להגנה מול התעללות". לפי לוק פרי, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שחקיקה לרווחת בעלי חיים עשתה שימוש בהצדקה שדוגלת ביחס הוגן כלפי בעלי חיים עבור עצמם[20].

הרגולציה שהחיל חוק זה על ניסויים בבעלי חיים הייתה דומה לרגולציה של החוק הבריטי לניסויים בבעלי חיים משנת 1876[23], ובפועל החוק כלל סתירות ופרצות רבות שהבטיחו את המשך הניסויים בבעלי חיים בגרמניה הנאצית באופן שגרתי. כתב העת היוקרתי לרפואה "לאנסט" שבחן את החוק עם פרסומו, הציע לחברי התנועה נגד ניסויים בבעלי חיים לא למהר לשמוח משום שהחוק הנאצי לא שונה במהותו מהחוק הבריטי הוותיק ממנו (שאמנם הגביל ניסויים מסוימים בבעלי חיים אולם כמעט ולא מנע אותם)[39][49].

החוק הנאצי כלל סייגים שאפשרו לבצע ניסויים בבעלי חיים ללא שום הגבלות אם שר הפנים מאשר למוסדות ולמעבדות לבצע את הניסויים, ובתנאי שיש ברשות המוסד את הציוד הדרוש וכן התחייבות להשגחה נאותה על בעלי החיים. כמו כן, ניסויים בבעלי חיים מותרים ללא מגבלות אם הם נערכים על מנת לקדם את המדע, לפתור סוגיות מדעיות, לייצר תרכיבים, נסיובים וחיסונים ולזהות מחלות. בנוסף, ניסויים בבעלי חיים מותרים למטרות הוראה אם חומר עזר לימודי אחר אינו מספק[50][48].

ב-3 ביולי 1934, נחקק החוק הלאומי לציד על מנת להסדיר את הציד. חוקים לאסדרת ציד היו קיימים בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר כבר בשנת 1929, ועם עליית הנאצים לשלטון, חוקים אלו קיבלו תוקף נוסף[8]. לפי לשון החוק, "חובתו של הצייד אינה רק לצוד כי אם לטפח ולשמור על חיות הבר"[9]. בכוח החוק, הוקם ארגון לאומי שמטרתו להסדיר את ספורט הצייד, לשמור על יערות, אגמים ומינים נכחדים (נאסר על צייד שועלים)[42][9]. החוק התיר לירות בבעלי חיים רק בתוך אזורי ציד מורשים ורק על יד מי שיודע לתחזק רובה. כמו כן, על הציידים הוטלה החובה לצוד בליווי כלב רטריבר (אנ') שיאפשר לאתר את החיות הפצועות ולירות בהן. בנוסף, החוק אסר על ציד תוך כדי רכיבה על סוס, אסר על שימוש באורות מלאכותיים, רעל ומלכודות ציד[51].

ב-1 ביולי 1935, נחקק החוק להגנת הטבע[8]. החוק התבסס על החוקים להגנת הטבע של רפובליקת ויימאר, והגן על שמורות טבע ועל מינים בסכנת הכחדה. הרמן גרינג, שפעל לקידום חוק זה, הוציא את הסמכויות בעניין חוק זה ממשרד המשפטים וממשרד החינוך והתרבות והעביר אותן לסמכותו שלו כשר הציד והיערות[16]. תחת סמכויות אלו, קיבל גרינג קרן, שתוקצבה על ידי המשטר הנאצי, לניהול שמורת שורפהיידה (אנ'). באמצעות קרן זו, גרינג יכול היה לממש את חזונו לתשוקתו הגדולה - הציד - והוא בנה בשמורה זו את קארינהאל, אחוזת הציד שלו. עבור פעילי התנועה להגנת הטבע והחי, חקיקת החוק להגנת הטבע הייתה בבחינת התגשמות חזון. פעילים בתנועה טענו כי גרינג מתייחס לנושא שימור הטבע ברצינות, נוקט ביד קשה ומגבה אותם עם חקיקה, אולם בפועל, גרינג גילה עניין מועט בשמורות טבע אחרות מעבר לשמורת הטבע הפרטית שלו[2], והעברת סמכויות החוק לידיו אינן מיוחסות לאידאולוגיה הנאצית או לאינטרסים של פעילים להגנת הטבע והחי, אלא לניסיונו של גרינג לצבור כוח[16].

ב-14 בנובמבר 1936, נחקק חוק העוסק בבעלי דם קר. חוק זה קבע כי יש להרוג בעלי דם קר באמצעות הימום על ידי מכת חשמל או מכה מהממת מעל העיניים. לא כל בעלי הדם הקר נכללו תחת דרישה זו. למשל: ניתן היה לכרות דגי פיונית וצפרדעים בעודם בהכרה מלאה. כמו כן, החוק התיר לחתוך את בשרם של כל הדגים ממשפחת הצלופחאים ולתלוש את לבם בעודם בחיים. החוק אסר על הוצאת המעיים של סרטנים בעודם בחיים או להרתיח אותם בסיר, אולם התיר להשליך סרטנים ולובסטרים למים רותחים[40].

רפובליקת ויימאר לא הייתה מסוגלת להעביר חוקים להגנת הטבע והחי ברמה הפדרלית עקב שמירה על זכויות הרכוש של הפרט. המשטר הנאצי, מנגד, הצליח להעביר חוקים אלו ברמה הפדרלית משום שהוא הכפיף את זכויות הרכוש של הפרט עבור טובת הכלל. לפי המדיניות הנאצית, הרכוש לא שייך יותר לידיים פרטיות אלא לעם הגרמני כולו, ולכן המשטר הנאצי יכול היה להלאים כל דבר בכל עת מבלי לפצות יחידים[11][16].

יישום החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות החקיקה המקיפה, החוקים לא היו אפקטיביים בהגנת הטבע והחי ולא באו לידי ביטוי בפועל משום שהם נועדו בראש ובראשונה לשרת מטרות פוליטיות[16]. מנהיגי גרמניה הנאצית היו נכונים להפר את החוקים כל אימת שהדבר הלם את המטרות שלהם[40]. החוקים להגנת הטבע והחי כללו אי בהירויות, עמימות ופרצות רבות[12][9]. חודש בלבד לאחר שהחוק להגנת בעלי חיים נחקק בנובמבר 1933, המשטר הנאצי השתמש בהאחדה כדי לסלק את חברי הארגונים לרווחת בעלי חיים מפעילותם בוועדות להגנת בעלי חיים בניסויים שבאוניברסיטאות. המשטר הנאצי סבר כי ניסויים בבעלי חיים חיוניים למחקר ולכן מטרת לשון החוק נזנחה במהירות[20]. בניגוד ללשון החוק, בעלי חיות מחמד סירסו ועיקרו את בעלי החיים שבבעלותם, ובשנת 1936, יו"ר ארגון הווטרינרים בדרמשטאדט הגיש תלונה רשמית נגד חוסר האכיפה כלפי סירוסים ועיקורים בלתי חוקיים[20].

למשטר הנאצי לא הייתה מחויבות אמיתית לרעיונות של הגנת הטבע והחי. האינטרסים המדיניים, הכלכליים והצבאיים עלו על התועלת הפוטנציאלית של החקיקה הנאצית להגנת הטבע והחי[13]. סוכנויות ומוסדות נאציים רבים הפרו את החוק להגנת הטבע שנחקק בשנת 1935, וההנהגה הנאצית לא הביעה עניין בניסיון לאכוף אותו[20]. שירות התעסוקה של הרייך (אנ'), שנועד לצמצם את האבטלה, החריב שטחי טבע רבים, ופגע קשות בטבע אולם אף גורם לא ניטר פגיעה זו[11]. מהנדסי האוטובאן התעלמו בשיטתיות מהקריאות שביקשו להבטיח שבניית הכבישים תהיה תואמת לחוק הגנת הטבע. הרמן גרינג אמנם סייע בהעברת החוק להגנת הטבע בשנת 1935, אולם כשר הציד והיערות וכמנהל תוכנית ארבע השנים (אנ') הוא פעל בניגוד מוחלט לאינטרסים של הגנת הטבע, וגם היטלר גילה בנושא זה עניין מועט. למעשה, הנאומים אותם נשא היטלר העבירו מסרים הרחוקים מהאינטרסים של התנועה לשימור הטבע והחי, וחלקם אף עמדו בניגוד לאג'נדה של תנועה זו. אמירתו הידועה ביותר של היטלר בנושא זה היא קריאתו להגביר את החקלאות על מנת לקדם כלכלה אוטרקית, והוא קיווה כי "אף מטר מרובע לא יישאר בלתי מעובד"[20]. בסופו של דבר, למרות הישגים קטנים, התנועה להגנת הטבע והחי נחלה אכזבה גדולה מהמשטר הנאצי בנושא זה, משום שהמשטר הנאצי פגע באזורי טבע והרס בתי גידול יקרי ערך של בעלי חיים לטובת פיתוחים כלכליים, הכנות למאמץ המלחמתי והתפשטות גזענית[13].

בחקיקה זו היה כרוך תמרון פוליטי רב, ובפועל היה פער בין הרטוריקה למציאות. התקוות הגדולות של חברי התנועה להגנת הטבע והחי התחלפו בתסכול כשהם הבינו שגרמניה הנאצית מפרה למעשה את החקיקה, במיוחד כשההכנות למלחמה הפכו יותר ויותר דומיננטיות במדיניות הנאצית[46]. גם כאשר חברי ההנהגה הנאצית שיבחו את החקיקה להגנת היערות במונחים דרמטיים הם עשו כן לצורכי תעמולה. בפועל, המשטר הנאצי ניצל את היערות בגרמניה ובאירופה הכבושה באופן אגרסיבי משום שתעשיית המלחמה הנאצית דרשה ניצול אדיר של משאבי טבע[11][52].

היחס אל בעלי החיים במשטר הנאצי בפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הנאצי היה מלא בסתירות. מצד אחד, המשטר חוקק חוקים לרווחת בעלי חיים, ומצד שני, משום שהמשטר סבר שאכזריות כלפי בעלי חיים מובילה לאכזריות כלפי בני אדם, נערי היטלר ואנשי האס אס נדרשו להפגין אכזריות כלפי בעלי חיים על מנת להקשיח את לבם[53]. לאחר 12 שבועות של אימונים צמודים עם כלב רועה גרמני, כל חייל אס אס נדרש לשבור את המפרקת של כלבו מול הקצין שלו וזאת כדי לזכות בדרגות. בעשותם כן, הפגינו החיילים משמעת וצייתנות להיטלר - דבר שהיה חשוב הרבה יותר מהפגנת רגשות לבעלי חיים[9]. בשנת 1940, החוקר הגרמני, יוסט הרמאנד (גר'), נשלח בגיל 10 למחנה נוער של האס אס. במחנה זה הורו לו לבצע פעולות שמפרות באופן בוטה את החוקים להגנת החי. הרמנד נדרש לשחוט ארנבים ותרנגולים, לשבור ליונים את המפרקת ולבלוע צפרדעים חיות[40]. כמו כן, הנאצים קיימו קרבות דמים (אנ') בין בעלי חיים[49].

היחס של הנאצים לבעלי חיים אינדיבידואלים ולבני אדם אינדיבידואלים היה שונה מהיחס שלהם למסות גדולות של בעלי חיים ובני אדם. המנהיגים הנאצים עשויים היו להפגין יחס הולם לחיות המחמד שלהם אולם יחס זה לא מנע שפיכות דמים כלפי מסה של בעלי חיים[4]. הגרמנים נהגו לירות ללא היסוס בכלבים "יהודים". במהלך האנשלוס, הגרמנים הרגו את כל הכלבים של היהודים. מאותה הסיבה, הם ירו למוות גם בכלבים שהיו בגטו ורשה[34]. לאחר שכלב הפודל של מזכירו האישי של היטלר, מרטין בורמן, הותקף בידי כלב האונד (אנ'), הורה בורמן להספיג את פרוותו של כלב ההאונד בבנזין ולהציתו באש[40]. החוק בגרמניה הנאצית קבע כי יש להמית את כל בעלי החיים המבויתים החולים או הזקנים[9] וכן את חתולי הרחוב, ואלפי חתולים נורו בשל חוק זה בכל שנה. בתגובה כתב בשנת 1937 חוקר החתולים, פרופ' פרידריך שוונגארט (Friedrich Schwangart), בספרו Vom Recht der Katze (בעברית: על זכויות החתולים) כי חתולי הרחוב של גרמניה נמצאים במצב חירום ושהם חייבים לזכות בהגנה משום שבשום מקום ובשום תרבות אחרת, חתולי הרחוב לא מקבלים יחס כזה גרוע כמו בגרמניה הנאצית[54]. ב-15 בפברואר 1942, נכנס לתוקפו חוק שאסר על האזרחים היהודים והאזרחים שאינם ארים להחזיק בחיות המחמד שלהם. החוק אמור היה להיות תקף לכלל אזרחי גרמניה אולם בהתערבותו של היטלר, הוא הוגבל ליהודים ולאזרחים לא ארים בלבד. חוקר הספרות הגרמני, ויקטור קלמפרר, ואשתו אווה, שהחוק חייב אותם, החליטו להעביר בחשאי את חתולם האהוב מסיל לווטרינר כדי שימיתו בזריקה ללא כאבים במקום למסור אותו כמתחייב לידי משטרת הגסטפו - בה היה צפוי לו מוות אכזרי[20][34]. קלמפרר כתב ביומנו: "אם המשטר לא יקרוס מחר, אנחנו נחשוף את החתול למוות אכזרי או שאחשוף עצמי לסכנה. השארתי את ההחלטה לאווה. החתול הקטן משחק, הוא מאושר ואינו יודע שהוא ימות מחר. אווה לקחה את החתול לווטרינר. היא הייתה נוכחת בזמן שהוא הורדם. החתול לא סבל, אבל היא סבלה"[55].

בספטמבר 1939, ניתנה הוראה להרוג את חיות הטרף שנמצאות בגני החיות בגרמניה. בגן החיות של ברלין נורו למוות כל האריות, הטיגריסים, הנמרים והדובים, למעט מספר גורי אריות שהרמן גרינג לקח לגן החיות הפרטי שלו באחוזת הצייד שלו[42]. בגן החיות בהמבורג כל חיות הבר נורו למוות לרבות אריות, טיגריסים, כלבי ים, אריות ים, סוסי ים וכל הזוחלים. בגן החיות בדרזדן נורו למוות האריות, הטיגריסים ושאר הפנתרים. גן החיות של מינכן הצליח להתחמק מהוראה זו למעט המתה של מספר שימפנזים[42].

בשנת 1933, במסגרת ההאחדה, כפה המשטר הנאצי על כל הארגונים בגרמניה, שעסקו בקידום צמחונות ובשימור הטבע והחי, להתאחד תחת ארגון נאצי לאומי אחד שנקרא Reichsbund Volkstum und Heimat (גר'). כל ארגון שסירב להתמזג עם שאר הארגונים תחת אותו ארגון לאומי - הוצא אל מחוץ לחוק[20]. חברים רבים בתנועה לשימור הטבע והחי התנגדו למהלך זה, הם לא רצו לוותר מרצון על כוחם אולם המשטר הנאצי לא הותיר להם ברירה. התנועה לשימור הטבע והחי הייתה מגוונת ומפוצלת מאוד, ומשמעות ההאחדה הייתה ביטול האוטונומיות של הארגונים השונים והפקעת כוחם וסמכותם[11][20], ולכן מיזוג זה פגע קשות בתנועה זו[20]. הארגון Reichsbund Volkstum und Heimat נוסד ב-27 ביולי 1933 ועד סוף שנה זו כלל 5 מיליון חברים, אולם היה קיים פער גדול בין מטרות התנועה לשימור הטבע והחי בגרמניה לבין מטרת ארגון זה[20]. בראש הארגון עמד ורנד הוורבק (גר'), צעיר בן 23, שרצה לכונן ארגון ריכוזי שפונה למעמד הפועלים ולנוער, בעוד הארגונים בתנועה לשימור הטבע והחי פנו בעיקר לבני מעמד הביניים האינטלקטואליים[11]. בסופו של דבר, רעיון שימור הטבע והחי במשטר הנאצי התגלה כהתחזות כאשר ארגון לאומי זה פורק בשנת 1935. פירוק זה הותיר למעשה את כל התנועות לקידום צמחונות ושימור הטבע והחי מחוץ לחוק בגרמניה הנאצית[6]. משנת 1935, המשטר הנאצי החל להתנגד יותר ויותר לעובדי מדינה שעסקו בקידום הגנת הטבע והחי. כל העובדים שפעלו לקידום רעיונות אלו שהיו מנוגדים לאינטרס הכלכלי - פוטרו. שר היערות, שפעל לשימור היערות, פוטר בשנת 1937 בעקבות הצורך של גרמניה בכריתת עצים. לאחר מכן, משרד היערות הצהיר שמטרת פיתוח היערות אינה עבור פיתוח יער טבעי אלא עבור פיתוח יער כלכלי. גם יועץ הוועדה לשימור הטבע והחי נאלץ להתפטר מתפקידו[6].

פיצוץ גני חיות על ידי הצבא הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיל בגן החיות של ורשה, 1938

כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין בספטמבר 1939, המדיניות שלה הייתה להחריב לא רק את ערי פולין אלא גם את התרבות והמדע שלה. הנאצים תפסו את ורשה כעיר פרובינציאלית קטנה שאינה ראויה לגן חיות. ב-25 בספטמבר 1939, יומיים לפני כניעתה של פולין, הצבא הגרמני הפציץ בכבדות את גן החיות של ורשה (אנ')[26]. ההיסטוריון, פרנק פוקס (Frank Fox) מתאר את שאירע בגן החיות בעת ההפצצה: בעלי החיים צרחו וגססו מפצעיהם. פרוותם הלבנה של דובי הקוטב נצבעה באדום מדם. הפילה קסיה מתה מפגז, וביתה טוזינקה בת השנתיים זעקה במצוקה. ג'ירפה גססה כשרגליה פסוקות לרווחה. בתוך הכלובים, תוכים שעלו באש נופפו בכנפיהם בניסיון לברוח אך נשרפו בחיים. גם הקופים שהיו כלואים בכלובים צרחו בזמן שנשרפו בחיים[56]. כלבי הים נמלטו מההפצצות לנהר ויסלה. יענים ודובי נמלים שוטטו ברחבי העיר. מנהלת גן החיות של ורשה ולימים חסידת אומות העולם, אנטונינה ז'בינסקי כתבה: "ההיפופוטמים והלוטרות איכשהו שרדו. חלק מהדובים, הביזונים, הסוסים, הגמלים, הזברות והזוחלים שרדו גם כן"[26]. בתום ההפצצה, הגיע למקום קצין האס אס ומנהל גן החיות של ברלין, לוץ הק, על מנת לבזוז את בעלי החיים ששרדו ולהעבירם לגרמניה[56][26]. אף על פי שהק הבטיח כי ישמור על בעלי החיים שבזז, חלק מאנשי הגסטפו לא הצליחו להתאפק וירו בהם[56].

גן החיות של ורשה היה גן חיות אחד מני רבים שהוחרב לחלוטין באירופה[42]. גני חיות נוספים בפולין סבלו מהפצצות הגרמנים באופן דומה. בגן החיות של פוזנן (אנ'), הגרמנים השמידו את האריות, הטיגריסים, הדובים ויונקים גדולים אחרים. רק 176 בעלי חיים, מתוך 1200, שרדו את ההפצצות בגן החיות. גן חיות בקרקוב שרד את ההפצצות של הגרמנים אולם נבזז על ידי הנאצים[26]. בשנת 1941, הצבא הגרמני הפציץ את גן החיות בלנינגרד אולם עובדי המקום הצליחו לחלץ מספר בעלי חיים[54]. ההיסטוריון, קללי ג'ונסון (Clelly Johnson) טוען כי האירועים שהתרחשו בגני החיות בזמן מלחמת העולם השנייה הם פשע נגד הטבע[26]. בנוסף לפיצוצי גני חיות, האגודה המלכותית למניעת התאכזרות לחיות (אנ') דיווחה על אלפי כלבים וחתולים פצועים ואבודים המשוטטים באזורים המופצצים[57].

ניסויים בבעלי חיים בגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות החקיקה לרווחת בעלי חיים וההצהרות של בכירי המשטר הנאצי נגד ניסויים בבעלי חיים, בפועל ניסויים בבעלי חיים שגשגו בגרמניה הנאצית[23]. החוק שעסק באסדרת ניסויים בבעלי חיים היה עמוס בסתירות, וכלל מספיק פרצות שהבטיחו את המשך הניסויים, וכמות גדולה מאוד של ניסויים בבעלי חיים אכן נערכה על ידי החוקרים הנאצים[39]. בטרם חקיקת החוק להגנת בעלי החיים, גרינג הצהיר כי יהיו אלו המומחים שיקבעו אלו ניסויים בבעלי חיים יערכו ואלו יופסקו בהתאם למידת ההכרחיות שלהם. דבריו אלו, שבאו לידי ביטוי גם בלשון החוק עצמו, אפשרו למעשה את המשך הניסויים, ואין ראיות שמצביעות על כך שהנאצים ריסנו את הניסויים בבעלי חיים[49]. משרד הפנים הנאצי אישר למוסדות מחקר לבצע ניסויים בבעלי חיים ונמנע מפיקוח עליהם[20].

בעקבות אסון ליבק (Lübeck disaster) שהתרחש בגרמניה בשנת 1929, בו נפגעו 173 תינוקות ומתו 72 תינוקות עקב מנת יתר של חיסון נגד שחפת (אנ'), פורסם ב-28 בפברואר 1931 חוזר מטעם שר הפנים הגרמני בדבר הוראות בנוגע לטיפולים חדשניים וניסויים בבני אדם. לפי ההוראות, יש להימנע מניסויים בבני אדם אם ניתן לבצע אותם בבעלי חיים, ובנוסף ניסויים בבני אדם יערכו רק לאחר שנאספו כל הנתונים על ידי ניסויים בבעלי חיים[58]. רפובליקת ויימאר העבירה חוק לפיו כל ניסוי שנערך על בני אדם חייב להיערך לפני כן על בעלי חיים. גרמניה הנאצית לא ביטלה חוק זה, וכאשר החוקרים הנאצים ביקשו לערוך ניסויים בבני אדם, הם ציינו בבקשתם כי הם ערכו לפני כן את הניסויים הנדרשים בבעלי חיים[39]. הרפואה הנאצית הייתה מבוססת על ניסויים בבעלי חיים[49]. הנאצים ערכו ניסויים בבעלי חיים כפרוצדורה שגרתית בטרם ערכו אותם על בני אדם[12][39]. ההיסטוריון של השואה, ראול הילברג תיאר ניסויים שהנאצים ערכו על בעלי חיים בטרם ערכו אותם גם על בני אדם[9].

בגרמניה הנאצית פעלה ככל הנראה התנועה הגדולה ביותר בעולם להתנגדות טבק. מחקר מחלת הסרטן במשטר הנאצי היה המתקדם ביותר בעולם, ומחקרים רבים בנושא נזקי העישון נערכו בגרמניה בתקופה זו. ניסויים בבעלי חיים הדגימו כי הזפת שנפלטת מעשן הסיגריות עלולה לגרום לסרטן. הנסיינים הגרמנים הניחו עכברים בתאים אליהם הוחדר עשן סיגריות. העכברים התנשפו, נפלו אחד על השני ולבסוף נחנקו למוות[59]. בשנת 1938, חוקרים נאצים הצליחו לגרום ל-25% מעכברי המעבדה שלהם לחלות בסרטן הריאות[60]. בשנת 1943, המשטר הנאצי פיתח תוכנית להקמת חוות גידול בעלי חיים לצורך מחקר עליהם בחקר מחלת הסרטן[61]. בשנת 1939, רופא האס אס, זיגמונד רשר (אנ'), ביצע סדרת ניסויים על בעלי חיים תוך שיתוף פעולה ישיר של הימלר. את ניסוייו ערך בעיקר בחקר הסרטן[62].

באוניברסיטת פרייבורג נערך ניסוי על חתולים עם שתלים של אלקטרודות במוח[20]. הכימאי הגרמני, גרהרד דומק, שערך ניסויים על בעלי חיים במסגרת מחקריו לאורך הקריירה שלו, המשיך לעשות כן גם לאחר עליית המשטר הנאצי לשלטון. בשנת 1942, ערך ניסויי זיהום על בעלי חיים כשבחן את ההשפעה של סולפה על נמק גנגרנה (אנ') בבעלי חיים[27]. גם הדרמטולוג הגרמני הנס תאודור שרוס (גר') ערך ניסויי זיהום דומים בבעלי חיים. בשנת 1941, הוא זיהם שרירים חשופים של עכברים, ולאחר מכן ריסק את השרירים שלהם כדי לעודד התפתחות של זיהום[27]. הגנטיקאי הגרמני הנס נכטסהיים ערך בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים ניסויים על בני אדם וארנבים במחקר בנושא אפילפסיה[40].

משנת 1933, הרופא הנאצי, קרל קלאוברג, ערך ניסויים בבעלי חיים במחקר בנושא רבייה. במחקריו הדגים איך ניתן לנטרל את הפוריות של בעלי החיים ולאחר מכן להשיב אותה בחזרה. בין השנים 1940–1941, הרופא הנאצי וחבר האס אה, קרל הורנק (גר'), ערך ניסויים בארנבים[58]. הנוירולוג הנאצי, גאורג שלטנברנד (אנ') חקר את מחלת הטרשת הנפוצה בין השנים 1935–1942. במסגרת מחקריו, הזריק לעמוד השדרה של קופי אדם נוזל מעמוד השדרה של בני אדם הלוקים בטרשת. הקופים חלו אולם שלטנברנד לא היה בטוח שמדובר בטרשת נפוצה. בניסיון לברר, הוא הזריק את הנוזל מהקופים אל עמוד השדרה של 14 בני אדם הלוקים בנפשם ובשכלם[58]. ב-15 במאי 1941, רופא האס אס, זיגמונד ראשר ביקש מהימלר שיספק לו 2–3 פושעים לצורכי ניסויים. בבקשתו ציין שהוא זקוק לבני אדם משום שניסה לבצע את הניסויים הללו על קופים אך ללא הצלחה[39]. הרשויות הגרמניות הורו לכימאי הגרמני, גרארד שרדר (אנ') לבצע ניסויים על בעלי חיים בתחום חקר גז העצבים, ובניסויים אלו כל בעלי החיים מתו. הצבא הגרמני הורה לבצע ניסויים נרחבים יותר בחקר גז העצבים על בבונים וסוגים אחרים של קופים. בעלי חיים אלו הקיאו, הפרישו צואה באופן בלתי נשלט, איבדו שליטה על תנועות גופם ופרכסו עד שמתו. לאחר ניסויים אלו, החל הצבא הגרמני לבצע ניסויים זהים על אסירי מלחמה שמתו מהם באותו האופן[40].

במכון הרפואה האווירית שהיה תחת ניהולו של הרדיולוג הנאצי, גאורג אוגוסט וולץ (גר') נערכו ניסויים בבעלי חיים במסגרת ניסויי קיפאון ולחץ אוויר. גרמניה הנאצית איבדה במלחמה טייסים שנפלטו ממטוסם, שרדו את הצניחה אל גוף המים הקר, אולם מתו במים או לאחר חילוצם מהיפותרמיה. הנאצים רצו לדעת איך ניתן לשמור על חיי הטייסים במים קרים וכן איך ניתן לאושש אותם מהיפותרמיה לאחר חילוצם. בשנת 1940 לערך, הרופאים במכון ביצעו ניסויי קיפאון בבעלי חיים וגילו כי ניתן להחיות מספר גדול של בעלי חיים שסבלו מהיפותרמיה אם טובלים אותם באמבטיה עם מים בטמפרטורה של 40 מעלות צלזיוס. קבוצת מחקר נוספת במכון, בראשותו של וולפאנג לוץ (Wolfgang Lutz) בדקה האם המוות נובע מחשיפה לקור או מהיפוקסיה. לשם כך, ביצעה קבוצת המחקר ניסויים בעכברים, ארנבים, שרקנים וחזירים. לעיתים נעשו בחיות אלו גם ניסויים בלחץ אוויר נמוך[63]. מחקרי קיפאון נערכו גם על כלבים וחתולים. ב-12 בפברואר 1943, שלח רופא האס אס, זיגמונד ראשר, מכתב להיינריך הימלר בו הוא מפרט את תוצאות ניסויי הקיפאון שנערכו על בעלי חיים[64]. בדו"ח, שנכתב על ידי רופאים נאציים, עלתה הדרישה לבצע ניסויי קיפאון בבני אדם משום המידע המוגבל שניתן לקבל מניסויים בבעלי חיים: "קשה לתרגם תוצאות שהתקבלו מניסויים בבעלי חיים לבני אדם משום שאפילו לבעלי חיים בעלי דם חם יש הבדלים בסיסיים בוויסות חימום הגוף מהאדם. בנוסף, התהליך הפיזיולוגי שעובר על העור של בעלי חיים בעלי פרווה לא מאפשר תרגום התוצאות עבור בני האדם"[65]. וולץ טען במשפט הרופאים בגרמניה כי ביצע ניסויי קיפאון רק על בעלי חיים[66]. כמו כן, הנאצים ערכו ניסויים בבעלי חיים גם בחקר פצעי מלחמה. החוקרים התווכחו ביניהם האם עדיפה גישה ניתוחית או גישה כימית (תרופתית) בטיפול בפצעי מלחמה, והם עשו ניסיון לפתח מודל המבוסס על ניסויים בבעלי חיים שיעריך את כמות הסולפה שיש לתת[67].

רופאו האישי של הימלר, קארל גבהרדט, ערך משנת 1938 ניסויים בילדים נכים, והיה נחוש לפתח את סנטוריום הוהאנליכן (אנ') לכדי מרכז גדול של מחקר רפואי הכולל מכון לחקר הסרטן ומעבדות ניסויים בבעלי חיים. בסנטוריום זה הקים מעבדת פתולוגיה עם בעלי חיים[67]. באביב 1944, התכנסה ועדה בסנטוריום הוהאנליכן. הרופא הנאצי קורט הייסמאייר (אנ') (אחיינו של אוגוסט הייסמאייר) טען כי לא ניתן לבצע ניסויי שחפת בבעלי חיים. ראש שירותי הבריאות של האס אס, ארנסט רוברט גרוויץ, הציע לערוך את הניסויים הללו על אסירים במחנות. לאחר מכן, נערכו באושוויץ ניסויים בחקר מחלת השחפת על עשרים ילדים יהודים[68].

בחוות הרבעת בעלי חיים של הלופטוואפה הורבעו 200,000 בעלי חיים למטרות ניסויים[69].

כאשר אספקת המזון הלכה והתמעטה, הנאצים החלו לסבול ממחסור הולך וגדל של חיות מעבדה לצורכי ניסויים, והם אף שקלו לחטוף את קופי גיברלטר לצורכי ניסויים אולם תוכנית זו ירדה לבסוף מן הפרק משום שהייתה כרוכה בסיכונים גבוהים[27][70]. בגטינגן, חבר ה-SS-FM (אנ') הפזיולוג הגרמני, הרמן ריין (אנ') תלה את האשמה במחסור בחתולים ובכלבים לצורכי ניסויים בפועלים שהורגים אותם לצורכי מאכל[71]. ארנבים שגודלו בחוות גידול לצורכי ניסויים בניהולו של הגנטיקאי הגרמני הנס נכטשיים (גר') נגנבו על ידי תושבי ברלין לצורכי מאכל לקראת סוף מלחמת העולם השנייה[27]. נכטשיים השתמש בקרדיאזול (אנ') על מנת לגרום לשיתוקים בארנבים אלו. לאחר מכן, ערך ניסויים אלו בילדים חוסים בבתי חולים פסיכיאטריים[71]. ראש האקדמיה הצבאית לרפואה בברלין, הווירולוג הנאצי, הויגן האגן (גר') שלח ב-12 ביוני 1944 מכתב לבריגדיר גנרל, ולטר שרייבר (אנ') בו התלונן כי עכברי המעבדה שלו אוזלים וביקש אספקה חדשה: "אמרת לי שאוכל לקבל מספר רב של עכברים. אבקש ממך להבטיח לי אספקה של אלפי עכברים משני המינים, רצוי צעירים"[72]. בחוות הרבעת בעלי חיים של הלופטוואפה, הורבעו כ-500,000 ארנבים להפקת צמר אנגורה (אנ'), וכ-200,000 בעלי חיים נוספים (כלבים, חתולים, ארנבים, עכברים, חולדות ושרקנים) למטרות ניסויים[69].

בשנת 1941, יצא לאור סרט התעמולה הנאצי "אני מאשים". מטרתו של סרט זה, שהוזמן על ידי שר התעמולה יוסף גבלס, הייתה לגרום לציבור לתמוך בהמתות חסד. הסרט עוסק בצעירה הלוקה בטרשת נפוצה ומבקשת את מותה בהמתת חסד. באחת הסצנות בסרט, החוקרים הגרמנים (שמנסים למצוא תרופה למחלת הטרשת הנפוצה) עורכים ניסויים בעכברים בניסיון להדביק אותם במחלה. כאשר אחד מעכברי המעבדה גורר את רגלו האחורית, אחד החוקרים קורא לעמיתיו בהתרגשות, ומביע שמחה על כך שהצליח להפוך את העכבר למשותק[73].

בכלבים נערכו ניסויים במחקרים מתחום האאוגניקה. האגודה הגרמנית לפסיכולוגיה של בעלי חיים עסקה במקור בניסויים בהשבת כלבים. לאחר שחוקרי האגודה ערכו ניסויים על כלבי ציד, הם הגיעו למסקנה שאין זה מספיק להשביח רק את המאפיינים הפיזיים של הכלבים אלא שיש להשביח גם את המאפיינים הפסיכולוגים שלהם. מנהל מכון המחקר לפסיכולוגיה של בעלי חיים, האתולוג הנאצי וורנר פישל (גר'), טען כי חשיבות הכלבים במלחמה מחייבת את ביצוע הניסויים בהם[32]. הפיזיולוג הנאצי וראש המכון לפיזיולוגיה של בעלי חיים באוניברסיטת פרנקפורט, קרל ולצר (גר'), ביצע ניסויים על כלבים ללא הרדמה במסגרתם חשף אותם ללחץ ולטמפרטורות קיצוניות[74].

ניסויים בבעלי חיים במחנות הריכוז וההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסויים בבעלי חיים נערכו באופן שגרתי במחנות הריכוז וההשמדה לצד ניסויים בבני אדם[67]. הניסויים שנערכו על אסירים במחנות הריכוז וההשמדה היו רבים ומגוונים והיוו המשך או השלמה לניסויים שנערכו על בעלי חיים[75]. עם סיום מלחמת העולם השנייה, הצבא האמריקאי הטיל על הרופא האמריקאי-יהודי, מייג'ור לאו אלכסנדר (אנ'), לחקור ולנתח את הדוחות הסודיים של הנאצים שהתגלו לאחר המלחמה. בשנת 1946, כתב אלכסנדר דו"ח בו ניתח את הניסויים שנערכו על בני אדם ועל בעלי חיים במחנה הריכוז דכאו. הפרק הראשון של הדו"ח, הכולל 69 דפים, חוקר את הרופאים והחוקרים הנאצים שערכו ניסויים בבעלי חיים[65].

בלוק 50 במחנה בוכנוולאד. ניסויים בבעלי חיים נערכו בבלוקים 40, 46 ו-50.

ראש שירותי הרפואה של הלופטוואפה, אריך היפקה (אנ'), כתב ב-6 במרץ 1943 בנוגע לניסויים בבני אדם: "מיד הסכמתי לניסויים אלו משום שהניסויים העיקריים שלנו בבעלי חיים גדולים מיצו את עצמם ונזקקנו לתוספות"[39]. בשנת 1941, המכון להיגיינה של ואפן אס אס, שהוקם על ידי הרופא הנאצי יואכים מרוגובסקי, החליט להקים מעבדה לחקר הטיפוס במחנה בוכנוואלד. מעבדה זו פעלה בבלוק 46 במחנה. קצין הוואפן אס אס, ארווין דינג-שולר (אנ') היה אחראי על ניסויים אלו. בבלוק 46, כלבים, ארנבים ועכברים שימשו להכנת נסיוב. כמו כן, זני הטיפוס ריקציית פרובזקי (אנ') טופחו בתרביות בבלוק זה והוזרקו לשרקנים[76]. ב-29 בדצמבר 1941, נכתב באחד מתיעודי המעבדה: "מאחר שניסויים בבעלי חיים אינם מסוגלים לספק הערכות מדויקות לגבי נסיוב הטיפוס, ניסויים בבני אדם חייבים להתבצע"[77]. ההיסטוריון הגרמני, אויגן קוגון, שהיה אסיר פוליטי במחנה בוכנוואלד ושירת בו כפקיד רפואי במעבדה בה התבצעו ניסויים בבני אדם דיווח בספרו Theory and Practice of Hell על ניסויים אלו. כמו כן, קוגון דיווח כי הניסויים לעיקור כפוי של בני אדם נערכו תחילה על בעלי חיים[39]. בבלוק 40, נערכו ניסויים על ארנבים בחקר פצצות זרחן ופצצות תבערה[78]. גם בבלוק 50 נערכו ניסויים בבעלי חיים. האסיר הצרפתי, אלפרד בלשוסקי (אנ'), שנתפס על יד הגסטפו ונכלא במחנה הריכוז באשמת ריגול, טען כי הימלר היה זה שהעניק את הציוד עבור הניסויים, ואלו נערכו בפיקוחו האישי ותחת סמכותו הבלעדית[79].

בשנת 1940, הרופא הגרמני, גרהרד מדאוס (גר'), פרסם את תוצאות מחקרו על ניסויים בבעלי חיים בנושא עיקור. מדאוס ערך את הניסויים על כלבים, ארנבים ועכברים ומצא את הכמויות הדרושות לעיקור. קצין הרפואה של הכוחות המזוינים של גרמניה, אדולף פוקורני, עדכן את הימלר בנוגע למחקר זה. הימלר פנה למדאוס והנחה אותו לא לפרסם מחקרים נוספים מפאת ביטחון שדה וכן הציע לו לערוך ניסויי עיקור גם על בני אדם[80]. הניסויים שנערכו על בני אדם במחנה הריכוז דכאו התבססו על ניסויים קודמים שנערכו על בעלי חיים. מטרת הניסויים בבני אדם הייתה לבדוק האם התוצאות שהושגו מניסויים על בעלי חיים תקפות גם בבני אדם[81]. בנוסף, נערכו ניסויים בבעלי חיים גם במחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף[67] וכן במחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ ובוכנוואלד, בהם נערכו ניסויים בבעלי חיים לצד ניסויים מקבילים בבני אדם או כמחקר נפרד בבעלי חיים בלבד[75]. כמו כן, כניסויים מקדימים לניסויי הפוסגן, רכשו מכוני המחקר של האס אס, מלאים של בעלי חיים לצורכי ניסויים[67]. קצין האס אס והרופא הנאצי, אוגוסט הירט, ערך בשנת 1942 ניסויים בגז חרדל על אסירים במחנות הריכוז. ניסויים אלו היוו המשך ישיר לניסויים שביצע בגז חרדל על בעלי חיים בשנת 1941 באקדמיה הצבאית לרפואה בברלין[27][67]. הירט ערך את ניסויי גז החרדל על חזירים, ארנבים ועכברים. במסגרת הניסויים, פצע את עיניהם של הארנבים במטרה לבחון את ההשפעה של גז החרדל. בדו"ח מה-2 ביוני 1942, כתב הירט: "ראינו תופעה מסוימת בכבד של העכברים שלא הפתיעה אותנו, משום שראינו אותה כבר בכבד של עכברים שמתו מסרטן או ממחלות זיהומיות חמורות אחרות. התוצאות הללו נובעות מהרעלת כבד. האכלנו עכברים בוויטמין A וחשפנו אותם לגז חרדל. עכברים מאוד רגישים לגז חרדל, וניתן לצפות למוות שלהם תוך 24–48 שעות מרגע חשיפה של כמות קטנה של גז על גבם"[82].

בשנת 1942, הרופא הנאצי והקולונל הבכיר בוואפן אס אס, יואכים מרוגובסקי, החליט שעל האס אס לנסות להפיק חיסון לטיפוס מתרביות של ריאות ארנבים. בעוד ארנבים וריקציה היו זמינים בשפע לצורכי הניסוי, מבחינה מדעית היה זה הליך מורכב שדרש מיומנות גבוהה. המנתח הנאצי וקצין הואפן אס אס בדרגת שטורמבאנפיהרר, ארווין דינג-שולר (אנ') השתמש באקדמיה של האס אס בריאות של ארנבים ועכברים לצורך פיתוח חיסון נגד מחלת הטיפוס. באותה השנה, נערכה ישיבת חירום בין יואכים מרוגובסקי, הקצין הצבאי הראשי, זיגפריד הנדלוזר, נשיא מכון רוברט קוך, אויגן גילדמיסטר (גר'), ראש מנהל הבריאות הנאצי, לאונדרדו קונטי (אנ') ובכיר מנהל הבריאות הנאצי, הנס רייטר. בישיבה זו דנו החמישה בצורך לבצע ניסויים בבני אדם בחקר מחלת הטיפוס בטענה שהניסויים בבעלי החיים לא מספקים יותר. ב-2 בינואר 1943, מחנה הריכוז בוכנוואלד נבחר למקום בו יערכו ניסויים אלו. ב-9 בינואר 1943, מנהל הכלכלה של האס אס (אנ') סיפק את המשאבים הדרושים לייצור חיסונים במחנה הריכוז בוכנוואלד בו נעשו ניסויים על אסירים תוך שימוש בריאות של ארנבים למטרות תרבות הריקציה. מרוגובסקי, שטיפח את זני הארנבים, ביצע עליהם ניסויים אלו וכן גם ניסויים בסמים כגון קרדיאזול (Pentylenetetrazol). אסיר שנערכו עליו ניסויים במחקר הטיפוס העיד: "הם הזריקו לי לחזה נסיוב לטיפוס, ואחרי שעתיים חום גופי ירד. היה להם נסיוב. הם שיפרו אותו על בעלי חיים לפני כן. הם לא ניסו אותו מעולם על בני אדם. אני הייתי מהראשונים שהם השתמשו בו לשם כך"[67].

ב-30 במאי 1942, הרופא הנאצי, קרל קלאוברג, אמר למפקד האס אס, היינריך הימלר, שהוא רוצה לבצע ניסויי עיקור כפוי באסירות באושוויץ. לצורך כך, קלאוברג ביקש מהימלר מתקן מגורים לנשים, ציוד רנטגן ומכשור מחקרי נוסף ומעבדת ניסויים בבעלי חיים[68]. ב-7 ביולי 1942, נערך כינוס בין היינריך הימלר לבין מתאם הניסויים בבני אדם שנערכו באושוויץ ובראוונסבריק, קארל גבהרדט, קצין האס אס הבכיר והמפקח הכללי של מחנות הריכוז, ריכרד גליקס והרופא הנאצי, קרל קלאוברג. הארבעה דנו בתוכנית לעיקור כפוי של יהודים, שהצריכה עריכת ניסויים. הימלר הבטיח בכינוס זה לקלאוברג כי אושוויץ תעמוד לרשותו עבור ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם כאחד[83].

הבקטריולוג הנאצי וקצין האס אה, ארנולד דומן (גר') ערך במחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים בבעלי חיים. במסגרת מחקריו, הוא הדביק בעלי חיים בנגיף דלקת הכבד. דומן ניסה להימנע מעריכת ניסויים בילדים אולם הרופא הבכיר קורט גוטצי (גר') הפציר בו להתעורר מ"תרדמת ניסויי בעלי החיים" בה היה שרוי. לאחר מכן, דומן הדביק 11 ילדים יהודים בנגיף דלקת הכבד[84][85][86]. בשנת 1941, מעבדת המחקר של הביולוג הפולני רודולף וייגל פעלה תחת שליטה נאצית. הנאצים הורו לווייגל ולביולוג היהודי פולני, לודוויק פלק, לפתח חיסון נגד טיפוס. וייגל ופלק ערכו לשם כך ניסויים בבעלי חיים. פלק ערך את הניסויים בגטו לבוב. מפברואר 1943, ביצע פלק ניסויים בבעלי חיים (בעיקר בארנבים) במחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ ובוכנוואלד תחת הפיקוח הישיר של האס אס[87].

ציד בגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציד בגרמניה הנאצית היה ספורט מסורתי[88], וכן תחביב נפוץ בקרב מנהיגי המשטר הנאצי, גאולייטרים, חברי חוליות החיסול הנאציות וסגל מחנות ההשמדה. רבים מאלו שהקדישו את שעות עבודתם בטבח בני אדם, העדיפו לבלות את שעות הפנאי שלהם בציד[20][34]. ב-21 ביולי 1941, קצין האס אס וחבר האיינזנצקומנדו (אנ'), פליקס לנדאו, ציין ביומנו: "הבחורים קבלו יום חופש, וחלקם יצאו לצוד"[89][34]. בשנת 1937, הגאולייטר, קרל קאופמן (אנ'), קיבל מהמשטר הנאצי זכויות ציד בשמורת Duvenstedter Brook. קאופמן גידר את השמורה, הכריז עליה כאתר שנמצא מחוץ לתחום הציבור, אכלס את השמורה באיילים אצילים, והשתמש בה למטרות ציד[20]. גם גנרל הוואפן אס אס הבכיר, אוסוולד פוהל, נהג לצאת למסעות ציד[90], והאובר-גרופנפיהרר, ורנר לורנץ (אנ'), כיהן כשר הציד של המבורג[91]. לאחר כיבוש פולין, יערותיה הפכו לאזורי ציד עבור הגרמנים[92].

במחנה הריכוז בוכנוואלד, הנאצים הקימו פארק בזיירות והיכל ציד לכבודו של בכיר המשטר הנאצי ושר הציד, הרמן גרינג. בנייתו של פארק הבזיירות החלה בשנת 1938 והסתיימה בשנת 1940. על קירות מבנה המתחם נתלו גביעי ציד ומזכרות ציד. במקום פעלה שמורה למשחקי ציד בה הוחזקו איילים, יחמורים, חזירי בר, כבש מופלון, פסיונים, שועלים ובעלי חיים נוספים. בנוסף, במקום פעל גן חיות בו הוחזקו בכלובים חמישה קופים, ארבעה דובים, קרנפים וחיות בר ממשפחת החתוליים. אחד השעשועים של אנשי הסגל במקום היה להשליך אסירים לכלובים של הדובים ולצפות באסירים נקרעים לגזרים[93].

הרמן גרינג צד, 1934

בכיר המשטר הנאצי, הרמן גרינג, היה ציד נלהב עוד מילדותו[20][56]. הוא אהב לצוד בעיקר איילים והציג לראווה את גביעי הציד שלו[20]. עבור גרינג, הציד והיער ייצגו את החיים האותנטיים והטהורים, והוא העדיף את האיל, אותו ידע שינצח[94]. מסע הציד הראשון שלו בשמורת שורפהיידה נערך בשנות העשרים. כשכיהן כראש ממשלת פרוסיה וכיערן הראשי של המדינה, הוא השתמש בשטח של 300 דונם עבור מטרותיו האישיות[20]. במאי 1933, גרינג מונה לשר הציד, ובשנת 1934 מונה לשר היערות. כשר הציד, גרינג עיצב לעצמו מדים מיוחדים הכוללים חולצת משי לבנה ומעליה ז'קט מעור רך[51].. בתחילת 1933, היטלר העניק לגרינג קרן מיוחדת באמצעותה יכול היה למשש את תשוקתו לציד. עם קרן זו הוא בנה בשמורת שורפהיידה את אחוזת הציד שלו: קארינהאל. השמורה אף הופיעה בחקיקה להגנת הטבע באופן שעלה בקנה אחד עם הנאתו של גרינג בציד[51][20]. בשנת 1933, גרינג החל לתכנן את אחוזת קארינהאל. האחוזה תוכננה כך שתהיה לאתר משחקי הציד שלו ולמסיבות הירי (shooting parties) שלו. גרינג אכלס את השמורה בחיות בר כגון ביזונים, דישונים, איילים, באפלו, אייל קורא וסוסים[51]. קצין האס אס, לוץ הק, שהקים לגרינג את שמורת הציד שלו, ערך תחת חסותו של גרינג ניסויים בבעלי חיים בשמורה במחקר הרבייה[51][56]. לגרינג היה חזון להקים לתחייה מינים שנכחדו. הניסיונות להרביע חיות בסכנת הכחדה או להקים לתחייה חיות שנכחדו לא היו עבורו רק פנטזיה אלא מילאו תפקיד ברוממות יוקרתו[20].

הרמן גרינג במסע ציד, עומד לצד איל קורא שניצוד, 1939

האחוזה עוצבה באופן מאוד יוקרתי: השולחן כוסה במשי, הכסאות רופדו בעור ועל קירות האחוזה נתלו גביעי ציד רבים. במרתף היה חדר מיוחד בו גרינג תרגל קליעה למטרה על ידי ירי בתמונות נעות של בעלי חיים[51]. ב-10 ביוני 1934, גרינג ערך באחוזה את מסיבת הציד הראשונה שלו, שכללה 40 אורחים, לרבות השגריר הבריטי בגרמניה, אריק פיפס (אנ'). במסיבה זו, נשא גרינג את סכין הציד שלו בחגורה שלו. לאחר הציד הוא נאם ולאחר מכן ניסה להדגים הזדווגות בין ביזון לפרה אך כשל בכך[51]. בשנת 1936, גרינג פתח שמורת משחקי ציד (אנ') בשורפהיידה בה הציג לראווה 200 בעלי חיים. גרינג רצה לקדם את המקום כאטרקציה לציבור באמצעות קרן מיוחדת. מטרת הקרן הייתה לעורר בקרב הציבור רגשות עמוקים לקשר עם הטבע. הקרן הקימה שמורה לצמחים ולחיות בסכנת הכחדה, אולם תקציב עצום מהקרן הוקדש למעשה להוצאות ציד, וכיסה את עלויות מסיבות הציד היקרות שלו[20]. עד שנת 1940, שהו בשמורה כשבעים ביזונים. לאיילים הקוראים שיובאו לשמורה לא היה את המזון הנחוץ להישרדותם. בשנת 1942, אייל קורא אחד הצליח להגיע לאחוזת קארינהל של גרינג ואכל בה את הפרחים. גרינג שלח את חייליו שיתפסו את האייל וישחררו אותו באזור אחר בשמורה, אולם לאחר מספר ימים האייל חזר לקארינהל, ולכן נורה למוות. האייל הקורא האחרון בשמורה נהרג בשנת 1943[20].

גרינג ערך באחוזתו מסיבות ציד רבות[51], וכן הפיק ומימן תערוכת ציד בינלאומית בברלין[51][95]. גנרל בלופטוואפה, אדולף גאלאנד, נהג להשתתף לעיתים קרובות במסיבות הציד של גרינג[51]. גרינג אמנם היה אחראי לשימור היערות על פי חוק, אולם היו לו מגוון תפקידים, ונושא שימור היערות היה מבחינתו בתחתית סדר העדיפויות[20]. בשבועות האחרונים של המלחמה, הוא בילה את זמנו בקארינהל, דאג להעביר ממנה את אוסף האמנות שלו, והורה לאנשיו לירות בביזונים שבשמורה[20].

בכיר המשטר הנאצי, היינריך הימלר, עסק גם הוא בציד ספורטיבי, אולם הוא לא היה ציד מוכשר[88][96]. בשנת 1936, רכש בית בכפר והרחיב אותו בשנת 1937. מיד לאחר מכן הוא שכר גם אחוזת ציד שבהרים בקרבת מקום[97]. באוקטובר 1941, הימלר השתתף במסיבת ציד שנערכה בשמורת הציד של שר החוץ הנאצי, יואכים פון ריבנטרופ, בה השתתף גם כאורח הכבוד, שר החוץ של איטליה, גליאצו צ'אנו. ב-26 באוקטובר 1941, ניצודו במהלך מסיבת הציד הזו 2400 פסיונים, 260 ארנבים, 20 עורבים ואייל אחד. צ'אנו הוכתר כאלוף המסיבה לאחר שירה ב-620 פסיונים, ריבנטרופ ירה ב-410 פסיונים והימלר ירה ב-95 פסיונים. בליל ה-28 באוקטובר 1941, לקראת סוף מסיבת הציד, הימלר דיבר על הציד עם פליקס קרסטן, הפזיותרפיסט האישי שלו, ואמר לו שהוא הצטרף למסיבת הציד רק משום שהיטלר ביקש ממנו זאת[98]. כמו כן, הימלר הביע סלידה מתשוקתו של קרסטן לציד בשיטת מארב לאיילים (אנ')‏[88] ואמר לו: "איך אתה יכול ליהנות מירי מאחורי מסתור ביצור מסכן? זה רצח טהור. אני לעיתים צד איילים, אבל אני חייב לומר לך, יש לי תחושת מצפון רעה בכל פעם שאני מביט בעיניהם המתות"[99][100]. ב-17 בינואר 1942, השתתף הימלר במסיבת ציד שערך המושל הנאצי, אריך קוך[101]. הימלר, שעמד בראש האס אס, סבר כי מנהיגי האס אס מבזבזים יותר מידי זמן בציד. כאשר רצה לחנך את פקודיו הבלתי ממושמעים - הוא נזף בהם. אם הנזיפות לא הועילו, הוא נקט בצעדי ענישה חריפים יותר ואסר עליהם לשתות אלכוהול, לעשן או לצוד[102].

הימלר היה בטוח כי שמורת הטבע אקסטרנשטיינה מהווה אתר משמעותי בפולחן הגרמניות. ב-20 באפריל 1940, הימלר כתב לאוסוולד פוהל: "בניית האתר חייבת להיות כולה תחת טיפולנו. עלינו לקחת אחריות על היער ולהגן על חיי הציפורים ככל הניתן. אני מכריז על האתר כאתר שמורת טבע נצחית, בו משחקי הציד היחידים שמורשים להתקיים הם ירי בחזירי בר, שאני מאמין שהוא לכל היותר יגרום לטרדת רעש עבור המבקרים. ניתן לירות גם בחתולי בר ובכלבי בר. כל שאר החיות צריכות לרוץ בחופשיות. אנחנו מתכננים להפוך את היער למקום שבו החיות יכולות לשרוד בו, לא באמצעות האכלה יזומה, אלא באמצעות שתילת עצים וצמחים. עלינו גם להקים כאן מלון. יש לחנך את הציבור שיגיע לכאן שעליו להתנהג במקום כבמקום קדוש"[103].

בעלי חיים במאמץ המלחמתי הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוסים של הצבא הגרמני תקועים בבוץ, מרץ 1942
סוס הצבא הגרמני בחזית המזרחית, 1941
סוס מת בשלג בחזית המזרחית, חורף 1942

במסגרת המאמץ המלחמתי, גרמניה הנאצית עשתה שימוש בסוסים, חמורים, פרדות, כלבים, חתולים, תוכים, יונים, שוורים, פילים, יאק וגמלים. שר החקלאות, וולטר דארה, הורה לשלוח לאימונים את כל החיות שעשויות לשמש במאמץ המלחמתי כדי שיהפכו לחיות מלחמה[42][104][5]. בפילים נעשה שימוש לחרישת שדות[105]. הנאצים עשו שימוש ב-200,000 כלבים לצורכי מלחמה (לעומת שימוש ב-6000 כלבים בהם הגרמנים עשו שימוש במלחמת העולם הראשונה). בכלבים נעשה שימוש גם במחנות הריכוז ומחנות ההשמדה[106][5]. שימוש בבעלי חיים במאמץ המלחמתי דרש טיפול ותחזוקה מסיביים. מתוך 10,000 וטרינרים שפעלו בגרמניה - 6000 וטרינרים נקראו לשרת במאמץ המלחמתי. גיוס מסיבי זה מנע טיפול בבעלי החיים שבעורף[32].

בצבא הנאצי נעשה שימוש בכלבים באופן תדיר לצורכי מעקב, העברת מסרים וצורכי קרב. כשכלבים אלו נתפסו בחזית המזרחית, הרוסים השתמשו בהם נגד הגרמנים. החיילים הרוסים הרעיבו את הכלבים, חיברו אל גופם חומר נפץ ושחררו אותם לחופשי. הכלבים מיד רצו לשורות החיילים הגרמנים (שם הם היו רגילים לאכול) וכשהגיעו, הפצצה שעל גופם התפוצצה. כמו כן, נעשה בכלבים שימוש מאסיבי לצורכי שמירה על אסירים. לצורך כך, נדרש מבנה ארגוני מורכב. לאס אס הייתה מחלקה מיוחדת להרבעת כלבים ולאימונם וכן פעל מכון נוסף לייצור מזון לכלבים. הנאצים אף הכריזו על "יום הכלב" במסגרתו נערך מצעד מוזיקלי ברחובות. אסיר מחנה הריכוז דכאו העיד כי "הכלבים היו חלק מהמשפחה של אנשי האס אס", אולם דאגה לכלבים עלי ידי הנאצים לא הייתה מנת חלקם של כל הכלבים. כלבים ברייך השלישי, כמו בני אדם, חולקו לשתי קבוצות בסיסיות נפרדות – אלו שמשרתים את הרייך השלישי ואלו שמוגדרים כאויבים. ברוטרדם הכבושה למשל, כאשר כלב נבח על פטרול נאצי, הקצין הנאצי מיד ירה בכלב ועצר את בעליו[32].

הצבא הגרמני נסמך בכבדות על סוסים למטרות תעבורה במלחמה, והיו בו 2.75 מיליון סוסים ופרדות[107][108]. רוב הסוסים במלחמת העולם השנייה שימשו למטרות הובלה, אספקה וארטילריה בקרב, ורק לרוסים ולגרמנים היה חיל פרשים גדול[5]. רוב היחידות של חיל הרגלים הגרמני נסמכו באופן כבד על סוסים, ורוב יחידות הארטילריה הגרמניות נסמכו באופן כמעט בלעדי על סוסים ופרדות[109]. בשנת 1945, מתוך 304 יחידות הקרב של גרמניה, רק 13 היו ממונעות, ושאר היחידות היו תלויות בסוסים ובבהמות לנשיאת ציוד וכלי נשק כבדים[5][110]. המפקדה העליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט עשתה שימוש ב-625,000 סוסים[111]. בקיץ 1940, הצבא הגרמני יצא למתקפה שכללה שימוש ב-60,000 סוסים[112]. חיל הים הגרמני העביר לשטחי נורווגיה 16,000 סוסים[113].

אומדן אבדות הסוסים בצבא הגרמני היה גדול ממדים[107]. בשנת 1940, גרמניה פלשה לצרפת, ובפלישה זו מתו 90,000 סוסים של הצבא הגרמני ממחלות או מארטילריה[114]. בשנת 1941, הצבא הגרמני פלש לרוסיה עם בהמות ועם 600,000-750,000 סוסים[115] ו-180,000 מתוכם מתו כבר במהלך החורף הראשון[5][116]. הגרמנים השתמשו בהרבה סוסים אבל לא טיפלו בהם כראוי. המספוא היה דל, הסוסים סבלו מקור ולא היו מצוידים כהלכה[5]. עבודת פרך ומחסור במזון גרמו לתמותה משמעותית בקרב הסוסים[117]. קצינים נאצים העבידו סוסים למוות[115]. לפי עדויות של חיילים פינים: "הגרמנים לא ידעו איך לטפל בסוסים או שהיו עצלנים מכדי לעשות כן. היו להם סוסים קטנים שסחבו יום ולילה משאות כבדים על גבם מבלי להסיר אותם"[5]. במקרים רבים, הסוסים נשחטו על ידי החיילים הגרמנים למטרות אכילה[32]. במאי 1943, מספר רב של סוסים של הצבא הגרמני אבד, נגנב או נאכל[118].

מעטים הסוסים ששרדו את המלחמה. בערך 865 מתו בכל יום. 52,000 סוסים מתו בקרב סטלינגרד בלבד. סוסים רבים מתו ממחלות, תשישות, רעב וארטילריה. 75 אחוז מהסוסים מתו מאש האויב, ו-17 אחוז מתו מתשישות וכשל לבבי. פרדות רבות נפלו אל מותן ממצוקים. הפרדות הועבדו בפרך בצורה קשה ונחשפו לקור. אלו ששרדו את התנאים הקשים לרוב מתו מאש האויב[32].

כאשר הצבא הגרמני קיבל הוראה לנטוש את חצי האי קרים ב-8 במאי 1944, היטלר הורה לטבוח ב-30,000 הסוסים של הצבא הגרמני בטרם נטישת הכוחות כדי שלא יפלו כשלל בידי הרוסים[9][4]. הגרמנים העמידו את הסוסים בשורות וירו בהם[32]. היה זה, ככל הנראה, טבח הסוסים הגדול ביותר בהיסטוריה[9][4]. טבח זה, שהפר את החוקים להגנת בעלי החיים והיה גם לא הכרחי מבחינה צבאית, היווה ביטוי למדיניות האדמה החרוכה שהנהיג המשטר הנאצי[32]. חיל האוויר המלכותי עשה שימוש ב-20,000 יונים לצורכי העברת מסרים. הנאצים, שהיו מודעים לשימוש זה ביונים, טבחו באלפי יונים[119].

במהלך המלחמה, חיילים גרמנים בזזו אוכלוסיות מקומיות וטבחו במקנה שלהם[8]. ההיסטוריון, עמר ברטוב, מצטט בספרו Soldiers, Nazis, and War in the Third Reich מסמכים רשמיים של הצבא הגרמני לפיהם החיילים הגרמנים עסקו בביזה פרועה של בקר ועוף מידי האוכלוסיות המקומיות. דיוויזיית הפאנצר ה-18 דיווחה על מקרים רבים של שחיטת בעלי חיים חסרת כל היגיון בידי החיילים הגרמנים. החיילים הגרמנים שרפו בתים, הרסו ציוד חקלאי, הרגו את בעלי החיים של המקומיים והרעילו בארות מים באמצעות השלכת פגרי בעלי חיים לתוכן[120].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Nattrass, Kate M. "Und Die Tiere Constitutional Protection for Germany's Animals." AnImAl l. 10 (2004): 283.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Uekötter, Frank. The Greenest Nation?: A New History of German Environmentalism. Mit Press, 2014.
  3. ^ 1 2 The Nazi posture towards animals: a comment on Arluke and Sax Clifton D.Bryant, Virginia Polytechnic Institute and State University, Department of Sociology, 644 McBryde Hall, Blacksburg, Virginia 24061–0137 in Arluke, Arnold, and Boria Sax. "Understanding Nazi animal protection and the Holocaust." Anthrozoös 5.1 (1992): 6-31.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Responce to Arluke and Sax. Helmut Meyer, Institüt für Tierernährung, Tierärtzliche Hochschule Hannover, D-3000 Hannover, Germany in Arluke, Arnold, and Boria Sax. "Understanding Nazi animal protection and the Holocaust." Anthrozoös 5.1 (1992): 6-31.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Hediger, Ryan, ed. Animals and war: studies of Europe and North America. Vol. 15. Brill, 2012.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 Lekan, Thomas M., and Thomas Zeller. Germany's nature: cultural landscapes and environmental history. Rutgers University Press, 2005. Chapter 8 - Protecting Nature between Democracy and Dictatorship The Changing Ideology of the Bourgeois Conservationist Movement, 1925–1935. J A WILLIAMS
  7. ^ Sharma, Avi. "Wilhelmine nature: natural lifestyle and practical politics in the German Life-reform movement (1890–1914)." Social History 37.1 (2012): 36-54.
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Bratton, Susan Power. "Luc Ferry's critique of deep ecology, Nazi nature protection laws, and environmental anti-semitism." Ethics and the Environment 4.1 (1999): 3-22.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Arluke, Arnold. Regarding animals. Pearson Education, 2010.
  10. ^ 1 2 3 4 5 Chapter 6 Boundary Work in Nazi Germany. Arluke, Arnold. Regarding animals. Pearson Education, 2010.
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Frank Uekötter Green Nazis? Reassessing the Environmental History of Nazi Germany, in: German Studies Review 30 (2007), S. 267-287.
  12. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Arluke, Arnold, and Boria Sax. 1992. Understanding Nazi Animal Protection and the Holocaust. Anthrozoos 5(1): 6–31.
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Legalizing a Volksgemeinschaft. Nazi Germany’s Reich Nature Protection Law of 1935. Charles E. Closmann in Brüggemeier, Franz-Josef, Mark Cioc, and Thomas Zeller, eds. How green were the Nazis?: nature, environment, and nation in the Third Reich. Vol. 58. Ohio University Press, 2005.
  14. ^ 1 2 3 Lovin, Clifford R. "Blut und Boden: The ideological basis of the Nazi agricultural program." Journal of the History of Ideas (1967): 279-288.
  15. ^ Gerhard, Gesine. "Food as a weapon: Agricultural Sciences and the Building of a Greater German Empire." Food, Culture & Society 14.3 (2011): 335-351.
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Ditt, Karl. "The perception and conservation of nature in the Third Reich." Planning Perspectives 15.2 (2000): 161-187.
  17. ^ 1 2 Treitel, Corinna. "Nature and the Nazi diet." Food and Foodways 17.3 (2009): 139-158.
  18. ^ 1 2 3 The Politics of Beef: Animal Advocacy and the Kosher Butchering Debates in Germany. Robin Judd. Jewish Social Studies, Volume 10, Number 1, Fall 2003 (New Series), pp. 117-150. Published by Indiana University Press
  19. ^ 1 2 3 Can the Treatment of Animals Be Compared to the Holocaust? David Sztybel. Ethics & the Environment, Volume 11, Number 1, Spring 2006, pp. 97-132. Published by Indiana University Press
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 Uekötter, Frank. The green and the brown: A history of conservation in Nazi Germany. Cambridge University Press, 2006.
  21. ^ Rubenfeld, Sheldon, and Susan Benedict, eds. Human subjects research after the Holocaust. Springer International Publishing, 2014.
  22. ^ Sower of peace, Nazi Propaganda By Professor David Welch 2011-02-17
  23. ^ 1 2 3 C Ray Greek, M. D., and Jean Swingle Greek. Sacred cows and golden geese: The human cost of experiments on animals. A&C Black, 2000.
  24. ^ Lavi, Shai. "Animal laws and the politics of life: Slaughterhouse regulation in Germany, 1870-1917." Theoretical Inquiries in Law 8.1 (2007): 221-250.
  25. ^ 1 2 3 4 Judd, Robin. Contested Rituals: Circumcision, Kosher Butchering, and Jewish Political Life in Germany, 1843-1933. Cornell University Press, 2007.
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Johnson, Clelly. "Prisoners in war: Zoos and zoo animals during human conflict 1870-1947." (2015).
  27. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Rubenfeld, Sheldon, and Susan Benedict, eds. Human subjects research after the Holocaust. Springer International Publishing, 2014.
  28. ^ 1 2 MacDonald, David B. "Pushing the limits of humanity? Reinterpreting animal rights and “personhood” through the prism of the Holocaust." Journal of Human Rights 5.4 (2006): 417-437.
  29. ^ 1 2 3 4 Buscemi, Francesco. "Edible lies: How Nazi propaganda represented meat to demonise the Jews." Media, War & Conflict 9.2 (2016): 180-197.
  30. ^ 1 2 3 4 Bytwerk, Randall. Julius Streicher: Nazi Editor of the Notorious Anti-Semitic Newspaper Der Sturmer. Cooper Square Press, 2001.
  31. ^ Weindling, Paul. Health, race and German politics between national unification and Nazism, 1870-1945. Cambridge University Press, 1993.
  32. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Part 2: The Symbolism of Animals in Nazi Germany. Sax, Boria. Animals in the Third Reich: Pets, scapegoats, and the Holocaust. A&C Black, 2000.
  33. ^ Humans, animals and moral priorities. James A.Serpell, Companion Animal Research Group, Department of Clinical Veterinary Medicine, 307 Huntingdon Road, Cambridge. in Arluke, Arnold, and Boria Sax. "Understanding Nazi animal protection and the Holocaust." Anthrozoös 5.1 (1992): 6-31.
  34. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Patterson, Charles. Eternal Treblinka: Our treatment of animals and the Holocaust. Lantern Books, 2002.
  35. ^ Proctor, Robert. The Nazi war on cancer. Princeton University Press, 2000.
  36. ^ LIBRARY NUREMBERG TRIALS PROJECT, HARVARD LAW SCHOOL. Transcript for NMT 2: Milch Case. P. 145
  37. ^ 1 2 3 4 5 Prologue. in Nazi Germany. Sax, Boria. Animals in the Third Reich: Pets, scapegoats, and the Holocaust. A&C Black, 2000
  38. ^ Kim, Claire Jean. "Moral extensionism or racist exploitation? The use of holocaust and slavery analogies in the animal liberation movement." New Political Science 33.3 (2011): 311-333.
  39. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Kalechofsky, Roberta. 2004. Nazis and Animal Research. Micah Publishing.
  40. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Part 3: Treatment, Theory, Research. in Nazi Germany. Sax, Boria. Animals in the Third Reich: Pets, scapegoats, and the Holocaust. A&C Black, 2000
  41. ^ How Green Were the Nazis? Nature, Environment, and Nation in the Third Reich Edited by Franz-Josef Brüggemeier, Mark Cioc, and Thomas Zeller. P. 10
  42. ^ 1 2 3 4 5 6 Chapter 8: Wolves Not Welcome. in Campbell, Clare. Bonzo's War: Animals Under Fire 1939-1945. Hachette UK, 2013.
  43. ^ Knolle, Friedhart, Dieter Stoffels, and Tony Oldham. "Who was BSA Honorary Member Dr. Benno Wolf (1871–1943)? A retrospective look at European caving and Nazi history." The British Caver 129 (2007): 21-26.
  44. ^ Repressed History: Jews in nature conservation. Bernd Schütze 12.01.2005. de.indymedia.org
  45. ^ Der Höhlenschutz in der Bundesrepublik Deutschland im Lichte des novellierten Bundesnaturschutzgesetzes. Von Friedhart Knolle (Goslar) karstwanderweg.de
  46. ^ 1 2 How Green Were the Nazis? Nature, Environment, and Nation in the Third Reich Edited by Franz-Josef Brüggemeier, Mark Cioc, and Thomas Zeller. P. 8
  47. ^ Proctor, Robert. "Nazi science and Nazi medical ethics: some myths and misconceptions." Perspectives in Biology and Medicine 43.3 (2000): 335-346.
  48. ^ 1 2 EXPERIMENTS ON LIVING ANIMALS. The Lancet, Vol. 223, No. 5758, p42. Published: January 06, 1934
  49. ^ 1 2 3 4 NAZIS AND ANIMAL PROTECTION. Roberta Kalechofsky, in Arluke, Arnold, and Boria Sax. "Understanding Nazi animal protection and the Holocaust." Anthrozoös 5.1 (1992): 6-31.
  50. ^ ANIMAL EXPERIMENTS IN NAZI GERMANY. WilliamE. Seidelman, Department of Family Medicine, McMaster University, Hamilton General Hospital, Hamilton, Ontario L8L 2X2, Canada. Published: 24 May 1986
  51. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 IV Conquest of the State in Fraenkel, Heinrick, and Roger Manvell. Goering: The Rise and Fall of the Notorious Nazi Leader. Frontline Books, 2011.
  52. ^ How Green Were the Nazis? Nature, Environment, and Nation in the Third Reich Edited by Franz-Josef Brüggemeier, Mark Cioc, and Thomas Zeller. P. 9
  53. ^ Beck, Alan M. "Animals in the Theird Reich: Pets, Scapegoats, and the Holocaust." Contemporary Sociology 31.1 (2002): 75.
  54. ^ 1 2 Chapter 20: Pets on the Offensive. in Campbell, Clare. Bonzo's War: Animals Under Fire 1939-1945. Hachette UK, 2013.
  55. ^ Chapter 23: The Secret War on Dogs. in Campbell, Clare. Bonzo's War: Animals Under Fire 1939-1945. Hachette UK, 2013.
  56. ^ 1 2 3 4 5 Fox, Frank. "Endangered species: Jews and buffaloes, victims of Nazi Pseudo‐science." (2001): 82-93.
  57. ^ Chapter 22: Too Many Poodles. in Campbell, Clare. Bonzo's War: Animals Under Fire 1939-1945. Hachette UK, 2013.
  58. ^ 1 2 3 Part one: Eugenics to experiments, 1933 to 1941. in Weindling, Paul. Victims and survivors of Nazi human experiments: science and suffering in the Holocaust. Bloomsbury Publishing, 2014.
  59. ^ Nazi Science and Nazi Medical Ethics: Some Myths and Misconceptions. Robert Proctor. Perspectives in Biology and Medicine, Volume 43, Number 3, Spring 2000, pp. 335-346. Published by Johns Hopkins University Press
  60. ^ Chapter 4. Proctor, Robert. The Nazi war on cancer. Princeton University Press, 2000.
  61. ^ Chapter 7. Proctor, Robert. The Nazi war on cancer. Princeton University Press, 2000.
  62. ^ The Nurenberg Medical Trial 1946/1947. Guide to the Microfiche Edition: With an Introduction to the Trial's History by Angelika Ebbinghaus and Short Biographies of the Participants. Verlag Walter De Gruyter Gmbh. De Gruyter; Reprint edition. 2001. P. 129
  63. ^ Chapter 4: The War Crimes Investigator. in Justice at Nuremberg. Leo Alexander and the Nazi Doctors’ Trial. Ulf Schmidt. Lecturer in Modern History. University of Kent, Canterbury, UK
  64. ^ LIBRARY NUREMBERG TRIALS PROJECT, HARVARD LAW SCHOOL. Transcript for NMT 2: Milch Case. P. 405
  65. ^ 1 2 Chapter 15: Nazi Hypothermia Research: Should The Data Be Used? In Military Medical Ethics, Volume 2 (Textbooks of Military Medicine) By M.D. Edmund D. Pelegrino (Editor), Ph.D. Anthony E. Hartle (Editor), M.D. Edmund G. Howe (Editor), Walter Reed Army Medical Center Borden Institute. Publisher: Department of the Army; 1 edition (July 9, 2004)
  66. ^ PART II: Medicine on Trial. in Weindling, Paul. Nazi medicine and the Nuremberg trials: from medical warcrimes to informed consent. Springer, 2004.
  67. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Part two: Peak years, 1942 to 1944. in Weindling, Paul. Victims and survivors of Nazi human experiments: science and suffering in the Holocaust. Bloomsbury Publishing, 2014.
  68. ^ 1 2 Part three: Targetting victims. in Weindling, Paul. Victims and survivors of Nazi human experiments: science and suffering in the Holocaust. Bloomsbury Publishing, 2014.
  69. ^ 1 2 LIBRARY NUREMBERG TRIALS PROJECT, HARVARD LAW SCHOOL. Transcript for NMT 1: Medical Case. P. 7937
  70. ^ PART I: Exhuming Nazi Medicine. in Weindling, Paul. Nazi medicine and the Nuremberg trials: from medical warcrimes to informed consent. Springer, 2004.
  71. ^ 1 2 Part four: Experiments in perspective. in Weindling, Paul. Victims and survivors of Nazi human experiments: science and suffering in the Holocaust. Bloomsbury Publishing, 2014
  72. ^ LIBRARY NUREMBERG TRIALS PROJECT, HARVARD LAW SCHOOL. Transcript for NMT 1: Medical Case. P. 740
  73. ^ Ich klage an, directed by Wolfgang Liebeneiner, 1941. Minute 41:20
  74. ^ Klee, Ernst. "Das Personenlexikon zum Dritten Reich." Wer war was (2003). P. 674
  75. ^ 1 2 The Dark Face of Science Paperback by John Vyvyan. 1989. P. 159
  76. ^ Kogon, Eugen. The theory and practice of hell. 1982. P. 161
  77. ^ Kogon, Eugen. The theory and practice of hell. 1982. P. 154
  78. ^ LIBRARY NUREMBERG TRIALS PROJECT, HARVARD LAW SCHOOL. Transcript for NMT 1: Medical Case. P. 1188
  79. ^ LIBRARY NUREMBERG TRIALS PROJECT, HARVARD LAW SCHOOL. Transcript for NMT 1: Medical Case. P. 1354
  80. ^ Mitscherlich, Alexander, and Fred Mielke. Doctors of infamy: the story of the Nazi medical crimes. 1949. P. 134
  81. ^ Mitscherlich, Alexander, and Fred Mielke. Doctors of infamy: the story of the Nazi medical crimes. 1949. P. 12
  82. ^ LIBRARY NUREMBERG TRIALS PROJECT, HARVARD LAW SCHOOL. Transcript for NMT 1: Medical Case. P. 1025
  83. ^ Mitscherlich, Alexander, and Fred Mielke. Doctors of infamy: the story of the Nazi medical crimes. 1949. P. 144
  84. ^ MEDICAL EXPERIMENTS. in Hilberg, Raul. "The destruction of the European Jews." (1962). Published by: Yale University Press. (2003)
  85. ^ Utley, George J. Annas Edward R., ed. The Nazi doctors and the Nuremberg Code: human rights in human experimentation: human rights in human experimentation. Oxford University Press, USA, 1992. P. 36
  86. ^ Nazi Doctors & Other Perpetrators of Nazi Crimes, Nazi Medicine and Nazi Doctors - Stories, fold3.com
  87. ^ History of Medicine. Typhus and thranny. Tilli Tanset ponders a turbulent history of vaccine research in Nazi-occupied Europe. 17 July 2014. VOL 511. NATURE. 291
  88. ^ 1 2 3 VI - The Miraculous Hands. in Manvell, Roger, and Heinrich Fraenkel. Heinrich Himmler: The sinister life of the head of the SS and Gestapo. Skyhorse Publishing Inc., 2007.
  89. ^ Klee, Ernst, Willi Dressen, and Volker Riess, eds. " The good old days": the Holocaust as seen by its perpetrators and bystanders. Konecky Konecky, 1991. P. 100
  90. ^ KL: A History of the Nazi Concentration Camps (New York, London, 2015). P. 270
  91. ^ Himmler's Auxiliaries : The Volksdeutsche Mittelstelle and the German National Minorities of Europe, 1933-1945. Lumans, Valdis O. University of North Carolina Press. P. 50
  92. ^ How Green Were the Nazis? Nature, Environment, and Nation in the Third Reich Edited by Franz-Josef Brüggemeier, Mark Cioc, and Thomas Zeller. P. 8
  93. ^ Kogon, Eugen. The theory and practice of hell. 1982. P. 42
  94. ^ “NAZI ANIMAL PROTECTION AND THE JEWS”: A RESPONSE. Paul Bookbinder, Department of History, University of Massachusetts, Boston, MA. in in Arluke, Arnold, and Boria Sax. "Understanding Nazi animal protection and the Holocaust." Anthrozoös 5.1 (1992)
  95. ^ Toland, John. Adolf Hitler: The Definitive Biography. Anchor, 2014. P. 468
  96. ^ Heinrich Himmler hunting / Photo 1943, akg-images.com
  97. ^ Peter Longerich-Heinrich Himmler_ A Life -Oxford University Press, USA (2012). P. 374
  98. ^ Rhodes, Richard. Masters of death: The SS-Einsatzgruppen and the invention of the Holocaust. Vintage, 2007. P. 238
  99. ^ Phillips, Walter Alfred Peter. The Tragedy of Nazi Germany. Taylor & Francis, 1969. P. 166
  100. ^ Rhodes, Richard. Masters of death: The SS-Einsatzgruppen and the invention of the Holocaust. Vintage, 2007. P. 249
  101. ^ Peter Longerich-Heinrich Himmler_ A Life -Oxford University Press, USA (2012). P. 554
  102. ^ Peter Longerich-Heinrich Himmler_ A Life -Oxford University Press, USA (2012). P. 343
  103. ^ Peter Longerich-Heinrich Himmler_ A Life -Oxford University Press, USA (2012). P. 297
  104. ^ Animal rations. Chapter VI - Supply, Evacuation, and Movements. Ambrose, Stephen E. Handbook on German Military Forces. LSU Press, 1990.
  105. ^ Kistler, John M. War elephants. U of Nebraska Press, 2007. P. 225
  106. ^ Kistler, John M. Animals in the Military: From Hannibal's Elephants to the Dolphins of the US Navy. ABC-CLIO, 2011. P. 24
  107. ^ 1 2 Utilization of Horses. The Soviet Economy and the Red Army, 1930-1945 by Walter S. Dunn Jr. Praeger (1995)
  108. ^ Mitcham Jr, Samuel W. Retreat to the Reich: the German defeat in France, 1944. Stackpole books, 2007. P. 223
  109. ^ Mitcham, Samuel W. The rise of the Wehrmacht: the German armed forces and World War II. ABC-CLIO, 2008. P. 446
  110. ^ World War II: A Student Companion (Student Companions to American History) by William L. O'Neill. Oxford University Press, 1999. P. 125
  111. ^ Mitcham, Samuel W. The rise of the Wehrmacht: the German armed forces and World War II. ABC-CLIO, 2008. P. 445
  112. ^ Chapter 12: No Cat Owner Need Worry. Bonzo's War: Animals Under Fire 1939-1945. Hachette UK, 2013
  113. ^ Mitcham, Samuel W. The rise of the Wehrmacht: the German armed forces and World War II. ABC-CLIO, 2008. P. 261
  114. ^ Kistler, John M. Animals in the Military: From Hannibal's Elephants to the Dolphins of the US Navy. ABC-CLIO, 2011. P. 206
  115. ^ 1 2 Kistler, John M. Animals in the Military: From Hannibal's Elephants to the Dolphins of the US Navy. ABC-CLIO, 2011. P. 207
  116. ^ World War II: A Student Companion (Student Companions to American History) by William L. O'Neill. Oxford University Press, 1999. P. 100
  117. ^ Bartov, Omer. Hitler's army: Soldiers, Nazis, and war in the Third Reich. Oxford University Press, 1992. P. 17
  118. ^ Chapter 24: Camp-followers. Bonzo's War: Animals Under Fire 1939-1945. Hachette UK, 2013
  119. ^ Cooper, Jilly. Animals in war. Random House, 2000. P. 77
  120. ^ Bartov, Omer. Soldiers, Nazis, and war in the Third Reich. Oxford University Press (1991). P. 82
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רווחת_בעלי_חיים_בגרמניה_הנאצית&oldid=37991608"