רוויזיוניזם (מרקסיזם)
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
הרוויזיוניזם בתוך התנועה המרקסיסטית, מתייחס לאותם הוגי דעות מרקסיסטיים, שביקשו לבחון מחדש הנחות יסוד מרקסיסטיות ולהציע פתרונות שונים מהפתרונות הקלאסיים של המרקסיזם. בין הראשונים והבולט בין הרוויזיוניסטים האלה היה היהודי הגרמני אדוארד ברנשטיין, לכן הרוויזיוניזם במרקסיזם כונה גם בשם ברנשטייניזם.
הולדת המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח "רוויזיוניזם" שימש לראשונה בתנועה המרקסיסטית במובן מזלזל בהתייחסות לביקורת, שהשמיע אדוארד ברנשטיין בסוף המאה התשע-עשרה בסדרת מאמרים שפורסמו בין השנים 1896 ו-1898 בכתב העת Die Neue Zeit ובספרו משנת 1899 The Premises of Socialism and the Tasks of Social Democracy.
ברנשטיין עצמו דיווח כי המונח עלה בסביבות 1903 או 1904 כתגובה לספרו של ההוגה דעות הציוני, אלפרד נוסיג, שנקרא בדיוק "Die Revision des Sozialismus" – שתרגומו מגרמנית לעברית הוא "רוויזייה של הסוציאליזם" – וכי למרות שבתחילה דחה אותו, בסופו של דבר הוא קיבל את החלתו, לדברי ברנשטיין, "על כל אותם סוציאליסטים, כולל אני, שמחזיקים בעמדה ביקורתית ביחס לתיאוריה המסורתית של הסוציאל-דמוקרטיה".
אדוארד ברנשטיין וסוציאליסטים אחרים כמו ז'אן ז'ורס, תיקנו את רעיונותיו של קרל מרקס על המעבר האלים הבלתי נמנע לכאורה מקפיטליזם לסוציאליזם, וטענו כי מהפכה אלימה אינה הכרחית להשגת חברה סוציאליסטית. ביקורות אלה הולידו את התאוריה הרפורמיסטית בתוך התנועה המרקסיסטית, הגורסת כי ניתן להשיג סוציאליזם בהדרגה באמצעות רפורמות הדרגתיות ושלוות המתבצעות מתוך המערכת הקפיטליסטית עצמה.
הנוסחה הרוסית המקורית הייתה מרקסיזם משפטי, שהעלה טיעונים בעד האפשרות והפרוגרסיביות של הקפיטליזם ברוסיה. הספר הראשון שבו הוצגו רעיונות אלה פורסם בשנת 1894 בשם "הערות ביקורתיות על שאלת הפיתוח הכלכלי של רוסיה" על ידי פטר ברגנוביץ' סטרוב, אשר הזכיר זאת מאוחר יותר בספר על שיחותיו עם לנין:
”בהתפתחות המחשבה הכלכלית העולמית, ספרי, עד כמה שהיכרותי עם ספרות הנושא מאפשרת לי לספר, היה הביטוי הראשון של מה שנודע מאוחר יותר כ"רוויזיוניזם" מרקסיסטי או סוציאל-דמוקרטי.”
השימוש במושג[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התארגנות וגידול הזרם המרקסיסטי ובמיוחד לאחר מהפכת אוקטובר, הקמת ברית המועצות ובהמשך הגוש הקומוניסטי, המושג "רוויזיוניזם" הפך לעלבון שהוטח על ידי הרואים עצמם נאמנים לערכי היסוד המרקסיסטים, בפני המנסים לשנות אותם. בעוד שבתחילה המחלוקות היו רק רעיוניות, בהמשך הם הפכו לכלי במאבק על הכוח והשלטון, כלי, שבאמצעותו הדיחו, כלאו, שפטו ואף הוציאו להורג יריבים.
שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופוזיציה השמאלית הבינלאומית, בראשות לאון טרוצקי, שגורש מהקומינטרן בשנות העשרים והשלושים, האשימה את הקומינטרן ואת ברית המועצות בהחלפת העקרונות האינטרנציונליסטים של המרקסיזם-לניניזם במעמד אליטיסטי ביורוקרטי שניצב בראש ברית המועצות. הטרוצקיסטים, שתמכו בהמהפכה המתמדת[1] ראו בבירוקרטיה הסטליניסטית המתהווה מכשול עיקרי למהפכה העולמית הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. בינתיים, השלטונות הסובייטיים הרשמיים כינו את הטרוצקיסטים בשם "רוויזיוניסטים" וגירשו אותם מהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הטרוצקיסטים ייסדו את האינטרנציונל הרביעי[2].
שנות הארבעים והחמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות ארבעים והחמישים של המאה העשרים נעשה שימוש במונח "רוויזיוניזם" במסגרת התנועה הקומוניסטית הבינלאומית על ידי ה"סטליניסטים" כדי להתייחס לאותם קומוניסטים שהציעו להתמקד במוצרי צריכה ולא בתעשייה הכבדה וקיבלו את ההבדלים הלאומיים בין גישתן של מפלגות קומוניסטיות בנות לאומים שונים, ואף עודדו את הרפורמות הדמוקרטיות, שבוצעו בחלק ממדינות הגוש הקומוניסטי. גם הטיטואיסטים (חסידיו של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו) הואשמו בהיותם רוויזיוניסטים. לאחר ה"הפשרה" החלקית שנגרמה עם מותו של יוסיף סטלין ב-5 במרץ 1953, הפך רעיון הרוויזיוניזם למקובל לזמן קצר בהונגריה, בתקופת ממשלתו של אימרה נאג' (1953-1955) ובפולין בתקופה שבה ולדיסלב גומולקה היה בשלטון. באותה תקופה לא נאג' ולא גומולקה תיארו את עצמם כ"רוויזיוניסטים".
בעקבות הדיכוי הסובייטי של ההתקוממות ההונגרית בשנת 1956, כמה אינטלקטואלים קומוניסטים מערביים התפטרו במחאה מהמפלגות הקומוניסטיות בארצות מוצאם. בשל גישה זו, הם הואשמו ב"רוויזיוניזם" על ידי אלה שנותרו חברי מפלגה. האחרונים הואשמו בהיותם "סטליניסטים" על ידי המתפטרים. תנועה זו קיבלה את הכינוי השמאל החדש.
הפילוג הסיני-סובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות השישים, המנהיג הסיני מאו צה-טונג, יחד עם גורמים רדיקליים יותר בתוך המפלגה הקומוניסטית הסינית, החיו את המונח "רוויזיוניזם" כדי לתקוף את ברית המועצות ואת ראש ממשלת ברית המועצות דאז, ניקיטה חרושצ'וב. התרחקות הדדית ברורה זו התרחשה במסגרת הפילוג האידאולוגי הסיני-סובייטי. אחת התוצאות הראשונות של הפילוג הייתה יציאת היועצים הטכניים הסובייטים מסין.
לאחר מכן, במשך אותו עשור נהגו הסינים להשתמש בכינוי "רוויזיוניסטים מודרניים" או "רוויזיוניסטים בני זמננו" נגד הסובייטים בפרט, ונגד כל מי שדבק בקו האידאולוגי שלהם בכלל. נוסח זה ייקלט ויופץ על ידי קבוצות מאואיסטיות או פלגים שנפרדו מכמה מפלגות קומוניסטיות מערביות ומזרחיות, מפלגות שהם האשימו גם ב"שקט" ובהיעדר "להט" מהפכני מספיק.
ביוני 1963 פרסמה המפלגה הקומוניסטית של סין טקסט חשוב, "25 הנקודות של בייג'ינג", שייצג את הניתוק המוחלט מ"הרוויזיוניזם הסובייטי". המפלגה הקומוניסטית הסינית שלחה מכתב ארוך לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, והציגה בפני מהפכנים ברחבי העולם את ההבדלים האסטרטגיים והעקרוניים החמורים שפילגו באותה עת את התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, שעמדה להתפצל לשתי עמדות מעמדיות מנוגדות, שני זרמים אידאולוגיים ופוליטיים בלתי ניתנים לגישור: מרקסיזם-לניניזם-מחשבת מאו צה-טונג ו"רוויזיוניזם עכשווי".
הפילוג הסיני-אלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1978 התרחש הפילוג הסיני-אלבני, כאשר אנוור הוג'ה, שהיה אז המזכיר הכללי של מפלגת העבודה של אלבניה, גינה גם את המפלגה הקומוניסטית הסינית כ"רוויזיוניסטית", כפי שעשה בשנות השישים עם ברית המועצות הפוסט-סטליניסטית של ניקיטה חרושצ'וב – עבור הוג'ה, "תאוריית דנג שיאופינג", המכונה גם "דנגיזם". היא ענף נוסף של "הרוויזיוניזם המודרני". הוג'ה עשה זאת משום שלאחר מותו של מאו צה-טונג (9 בספטמבר 1976), סין נטשה בהדרגה את ההיבטים הרדיקליים יותר של המאואיזם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "РЕВИЗИОНИЗМ РЕФОРМИСТА" ЭДУАРДА БЕРНШТЕЙНА (ברוסית)
- רוויזיוניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
