לדלג לתוכן

רוחמה אלבג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוחמה אלבג
לידה 22 במאי 1960 (בת 65)
כפר מרמורק, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים תל אביב
ענף מדעי תורת הספרות
השכלה אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט הלל ויס
עיסוק חוקרת ספרות, סופרת
מעסיק המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט
מספר ילדים 1
תרומות עיקריות
חקר ספרות עברית, הנחיית סיורים בעקבות סופרים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוחמה אַלְבָּג (נולדה ב-22 במאי 1960) היא חוקרת ספרות וסופרת ישראלית, פרופסור ומרצה בכירה בחוג לספרות במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.[1]

ראשית חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבג נולדה בשנת 1960 בשכונת מרמורק, רחובות. היא הבכורה בשלושת ילדיהם של עולים מעיראק.[2] כשהייתה בת חמש עברה המשפחה להתגורר ביפו למשך חמש שנים,[2] ולאחר מכן השתקעה בבת ים. אלבג למדה בגימנסיה סוקולוב-לאור בתל אביב. בצבא שירתה ביחידת הצנזורה לעיתונות ולתקשורת. אחרי שחרורה עברה לתל אביב.

קריירה אקדמית וספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדה ספרות עברית, ספרות משווה ותנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, והמשיכה בה לתארים מתקדמים. את עבודת המוסמך, "'המצב האנושי' בסיפורי יעקב שטיינברג: דרכי עיצובו, תפיסתו ומקומו של מצב יסודי בסיפוריו", הגישה בשנת תש"ן. בלימודי הדוקטורט חקרה בהנחייתו של הלל ויס את יצירתו של ש"י עגנון, והגישה בשנת 1999 דיסרטציה בנושא "היסוד הדתי כגורם מעצב בפואטיקה של עגנון: "שירה" כרומן רפלקטיבי, בוחן ומסכם".

במקביל ללימודיה, החלה לעבוד בהוראה. את דרכה בהוראה החלה בבתי ספר תיכוניים בקיבוץ אורים שבנגב, בבית הספר "משה שרת" ובתיכון חשמונאים בבת ים, ובבית הספר הישראלי בבריסל. מאוחר יותר החלה לעבוד כמרצה לספרות במכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב ובקמפוס המכללה באילת. בהמשך מילאה את תפקיד ראש החוג לספרות עברית במכללה זו ושימשה גם ראש החוג לספרות ילדים. משנת 2023 היא ראש המשכן לספרות ילדים, ע"ש לוין קיפניס, וראש המרכז לתרבות היידיש במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט.

בשנת 2005 החלה אלבג לשמש יועצת אקדמית בבית עגנון בירושלים. היא מרצה באנו – מוזיאון העם היהודי, בספריית בית אריאלה בתל אביב, במכון אבשלום, ביד בן צבי בירושלים, בבית עגנון, במוזיאון טיקוטין בחיפה, בקתדרה במוזיאון ארץ ישראל. ובקתדרות נוספות ברחבי ישראל. היא מרצה בעיקר על יצירות של ש"י עגנון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לאה גולדברג ואידה פינק, ומאירה היבטים ספרותיים של העולם היהודי במזרח אירופה.

אלבג מלווה סמינרים מטיילים בעקבות יוצרים שתיארו את המחוזות שבהם גדלו, שמעמיקים את הידע והחוויה בלימוד תרבות זו. על דרך הוראה זו, המשלבת לימוד ספרות וביקור בסביבת הגידול של היוצרים, סיפרה כי בהיותה דוקטורנטית צעירה נפגשה עם הסופר ס. יזהר והוא יעץ לה שאם ברצונה להכיר סופר באמת, עליה ללכת אל ביתו לעמוד שם ולהסתכל, כדי להכיר את הנוף שנשקף לנגד עיניו מהחלון בזמן הכתיבה. אלבג קיבלה את עצתו של ס. יזהר, ובהכנת הדוקטורט שלה על כתיבתו של ש"י עגנון נסעה אל מקום הולדתו, בוצ'אץ', שם התרשמה מהסביבה שבה גדל ובדקה כיצד תרמו האווירה והרקע במקום לעבודתו הספרותית. כך עשתה גם במחקריה על כתבי סופרים עבריים נוספים, שבהם זלמן שניאור, דבורה בארון, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג ועוד. בעקבות ההכרה בחשיבות טיולי המחקר בהעמקת ההבנה ביצירות ובספרות העברית, החלה אלבג לשלב טיולים כאלו גם בקורסים שהיא מלמדת.[3][4] במשך כעשרים שנה כתבה במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון "הארץ" על מסעותיה במזרח אירופה וכן ביקורות ספרים.

פעילותה הספרותית של אלבג כוללת כתיבה, עריכה, מחקר וביקורת ספרותית. מאמריה המקצועיים פורסמו בבמות לתרבות, לספרות ולאמנות.[5][6] כמו כן כתבה מספר ערכים בפרויקט התנ"ך 929. אלבג משתתפת בכנסים רבים בישראל, בין היתר באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטה העברית, וכן מרצה בכנסים בנושאים הקשורים לשואה ביד ושם ובמכון משואה.[7] כמו כן משתתפת גם בכנסים מחוץ לישראל.[8]

ספרה "נשארתי בשבילכם" נבחר לרשימה הארוכה של פרס ספיר לשנת 2024.[9]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפוסטר של לירי אלבג ברמת גן

אלבג מתגוררת בתל אביב. היא אם לבת.[10]

אלבג היא דודתה של התצפיתנית לירי אלבג, שנחטפה לרצועת עזה בשבעה באוקטובר 2023 ושוחררה ב-25 בינואר 2025[11].

  • מחכים לאליהו: וסיפורים אחרים, תל אביב: גוונים, תשנ"ז, 1997.[12]
  • אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים, הוצאת מכון מופ"ת, 2015.[13]
  • אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים, הוצאת מכון מופ"ת, 2022.
  • נשארתי בשבילכם, הוצאת אפרסמון ספרים, 2023.[14]

אלבג פרסמה סיפורים בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות החל מ-1996. סיפוריה פורסמו בבמות שונות ביניהן מאזניים, עמדה, כוורת ועוד. בין סיפוריה ניתן למצוא את:

  • "גאלה גאלה בואי" – פורסם באנתולוגיית סיפורי האהבה "כל הקיץ כל הלילות", גוונים (בעריכת לאה ששקו ומריצה רוסמן)[15]
  • "רחל בוכה עוד לא חתונה" – פורסם בכתב העת "עמדה"[16]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוחמה אלבג בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ פרופ׳ רוחמה אלבג, באתר האוניברסיטה הפתוחה
  2. ^ 1 2 רחלי מלק-בודה, ללכת שבי אחריהם, מקור ראשון, מוסף שבת, 31 במאי 2015
  3. ^ אתר למנויים בלבד רוחמה אלבג, מה מסוכן הדבר לראות במו עינינו את מקום חלומותינו, באתר הארץ, 13 במרץ 2018
  4. ^ כרמית ספיר ויץ, ‏נוף ילדותם: המסע של רוחמה אלבג, בעקבות גדולי הספרות העברית, באתר מעריב אונליין, 16 בפברואר 2015
  5. ^ רוחמה אלבג, דיוקנו של אמן כאיש צעיר – על מחוז הולדתם של הסופר שמחה בן-ציון ובנו הצייר והסופר נחום גוטמן. עיונים בספרות ילדים, באתר מרכז לוין קיפניס, ‏גיליון מס' 29, תשע"ט
  6. ^ רוחמה אלבג, הביצה שהתחפשה לדן פגיס – אפשרות של אחרות. עיונים בספרות ילדים, 26, 27–39, באתר מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים, ‏גיליון מס 26, 2016
  7. ^ מערכת משואה, כנס בינלאומי לציון 80 שנה למבצע ברברוסה, באתר משואה המכון הבינלאומי לחקר השואה, ‏2021
  8. ^ מערכת הכנס, במלאת 100 שנה לפטירתו של מנדלי מוכר ספרים, באתר כנס בין קאפולי לאודסה – ראשית ואחרית בתולדותיו של מנדלי מוכר ספרים, ‏דצמבר 2017
  9. ^ אשכול נבו, לאה איני ויניב איצקוביץ': הרשימה הארוכה של פרס ספיר 2024, באתר ynet, 24 בנובמבר 2024
  10. ^ אתר למנויים בלבד רונן טל, הסופרת רוחמה אלבג: "בעיני סבתא הייתי אלוהים, כי אני לבנה", באתר הארץ, 22 ביוני 2023
  11. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, 101 חטופים, 358 ימים דודתה של לירי אלבג: "אני כל הזמן שואלת איך חיים בתופת, מתחת לפני הקרקע, במנהרות האפלות", באתר הארץ, 28 בספטמבר 2024
  12. ^ רוחמה אלבג, מחכים לאליהו וסיפורים אחרים, באתר גוונים, ‏1997
  13. ^ רוחמה אלבג, אל המקום - בדרכים בעקבות ספרים, באתר סימניה, ‏2015
  14. ^ אתר למנויים בלבד עלית קרפ, זאת לא צריך בשבילה חורים, באתר הארץ, 20 בפברואר 2024
  15. ^ רוחמה אלבג, גאלה, גאלה בואי, באתר סימניה, ‏1996
  16. ^ מערכת הלקסיקון, רוחמה אלבג-סופרת חוקרת ומרצה, באתר לקסיקון הקשרים לספרים ישראליים, ‏1996