רוח הקודש (נצרות)

רוח הקודש (יוונית: Άγιο Πνεύμα; לטינית: Spiritus Sanctus, אנגלית: The Holy Spirit) היא, בנצרות, אחד משלושת פניו של השילוש הקדוש המהווה את האלוהים האחד. רוח הקודש מאופיינת בדרך כלל כנוכחות האלוהית השורה על הבריאה כולה ומחייה אותה. חוויות ההתגלות וההשראה באמונה הנוצרית מתוארות כצליחתה של רוח הקודש על האדם, וטקסים רבים בכנסיות השונות מיועדים לשם השגתה של חוויה כזו. מבחינת מעמדו בשילוש, הוא נתפש על ידי רוב התאולוגים כאהבה ההדדית וכקשר המשותף בין האל האב לאל הבן.

רוח הקודש בברית החדשה

לפי הפרשנות המקובלת ברוב הכנסיות הנוצריות, הברית הישנה כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישוע ועל העקרונות הבסיסיים של הנצרות המתוארים בברית החדשה. לפי אמונה זו, נזכר רוח הקודש כבר בתחילתו של ספר בראשית:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"

— בראשית, א', א'–ב'

טבילת ישוע

טבילת ישוע בידי יוחנן המטביל, ורוח הקודש בדמות יונה

רוח ישוע (רוח הקודש) נחה על שליחיו (120 לערך) באמצעות רוח הקודש ובדמות לשונות אש

רוח הקודש מוזכר במקומות רבים בברית החדשה. אחד האזכורים החשובים של רוח הקודש, מתייחס לטבילת ישוע בידי יוחנן המטביל, שם הוא מתואר כיונה הצולחת עליו. בבשורה על-פי יוחנן, העיד יוחנן המטביל (להבדיל מיוחנן, מחבר הספר) על האירוע:

"וַאֲנִי לֹא יְדַעְתִּיו כִּי אִם־בַּעֲבוּר יִגָּלֶה בְיִשְֹרָאֵל בָּאתִי אֲנִי לִטְבֹּל בַּמָּיִם׃ וַיָּעַד יוֹחָנָן וַיֹּאמַר חָזִיתִי הָרוּחַ כִּדְמוּת יוֹנָה יֹרֶדֶת מִשָּׁמַיִם וַתָּנַח עָלָיו׃ וַאֲנִי לֹא יְדַעְתִּיו וְהַשֹּׁלֵחַ אֹתִי לִטְבֹּל בַּמַּיִם הוּא אָמַר אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־תִּרְאֶה הָרוּחַ יֹרֶדֶת וְנָחָה עָלָיו הִנֵּה זֶה הוּא אֲשֶׁר יִטְבֹּל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ וַאֲנִי רָאִיתִי וָאָעִידָה כִּי זֶה הוּא בֶּן־הָאֱלֹהִים"

— יוחנן, א', 31–34

בבשורה על-פי מתי, בבשורה על-פי מרקוס, ובבשורה על-פי לוקס, מתואר המקרה:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן־הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ־לוֹ וַיַּרְא אֶת־רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו: וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ"

— מתי, ג', 16–17

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ מִנְּצֶרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל וַיִּטָּבֵל עַל־יְדֵי יוֹחָנָן בַּיַּרְדֵּן׃ וַיְהִי אַךְ־עָלֹה עָלָה מִן־הַמָּיִם וַיַּרְא הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה נִפְתְּחוּ וְהָרוּחַ כְּיוֹנָה יֹרֶדֶת עָלָיו׃ וַיְהִי קוֹל מִן־הַשָּׁמָיִם אַתָּה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר רָצִיתִי־בוֹ"

— מרקוס, א', 9–11

"וּבְהִטָּבֵל כָּל־הָעָם גַּם־יֵשׁוּעַ נִטְבָּל וַיְהִי הוּא מִתְפַּלֵּל וְהִנֵּה הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ׃ וַיֵּרֶד עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְמוּת גּוּף כְּיוֹנָה וַיְהִי־קוֹל מִן־הַשָּׁמַיִם לֵאמֹר אַתָּה בְּנִי יְדִידִי בְּךָ רָצִיתִי"

— לוקאס, ג', 21–22

בשל תיאור זה, ההמחשה הפופולרית ביותר של רוח הקודש באומנות הנוצרית היא בדמות של יונה. בנוסף, מקובל על שום הטבילה, שמים נחשבים גם הם לאחד מסמליו של רוח הקודש.

רוח הקודש נח על השליחים

לאחר קומו מן המתים, ציווה ישוע על השליחים והבטיח להם:

"כִּי יוֹחָנָן הִטְבִּיל בַּמָּיִם וְאַתֶּם תִּטָּבְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקָרוֹב אַחֲרֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה׃ וַיְהִי בְּהִתְאַסְּפָם יַחְדָּו וַיִּשְׁאָלֻהוּ לֵאמֹר אֲדֹנֵינוּ הֲתָשִׁיב בָּעֵת הַזֹּאת אֶת־הַמַּלְכוּת לְיִשְֹרָאֵל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֹא לָכֶם לָדַעַת הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים אֲשֶׁר קָבַע הָאָב בְּשִׁלְטָנוֹ שֶׁלּ׃ אֲבָל תִּשְֹאוּ גְבוּרָה בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וִהְיִיתֶם עֵדַי בִּירוּשָׁלַיִם וּבְכָל יְהוּדָה וּבְשׁוֹמְרוֹן וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ"

— מעשי השליחים, א', 5–8

שבעה שבועות לאחר מכן, בפנטקוסט, התממשה הבטחתו של ישוע לשליחיו, כמתואר בספר מעשי השליחים:

"וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד׃ וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת־כָּל־הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ׃ וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל־אֶחָד מֵהֶם׃ וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר"

— מעשי השליחים, ב', 1–4

על שום תיאור, זה נהוג לתאר את רוח הקודש באומנות גם בדמות אש.

ההשתנות

עננים, אור וצל בהשתנות

הבשורה מאת פרה אנג'ליקו, ורוח הקודש בדמותה של קרן אור

במהלך ההשתנות של ישוע על הר תבור, אין רוח הקודש מוזכרת במפורש, אך הכנסייה פירשה כי היא נכחה באירוע בדמות "ענן-אור", כאמור בבשורות הסינופטיות:

"וַיְהִי כִּשְׁמֹנָה יָמִים אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקַּח אֵלָיו אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יוֹחָנָן וְאֶת־יַעֲקֹב וַיַּעַל אֶל־הָהָר לְהִתְפַּלֵּל שָׁם׃ וַיְהִי בְּהִתְפַּלֲלוֹ וַיִּשְׁתַּנּוּ פָנָיו וּלְבוּשׁוֹ הִלְבִּין וְהִבְרִיק׃ וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִדַבְּרִים אִתּוֹ משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ׃ הֵמָּה נִרְאוּ בִּכְבוֹדָם וְהִגִּידוּ אֶת־אַחֲרִיתוֹ אֲשֶׁר יְמַלְּאֶנָּה בִּירוּשָׁלָיִם׃ וּפֶטְרוֹס וַאֲשֶׁר אִתּוֹ נִרְדָּמִים וַיָּקִיצוּ וַיִּרְאוּ אֶת־כְּבוֹדוֹ וְאֶת־שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עָלָיו׃ וַיְהִי כְּהִפָּרְדָם מֵעִמּוֹ וַיֹּאמֶר פֶּטְרוֹס אֶל־יֵשׁוּעַ מוֹרֶה טוֹב לָנוּ לִהְיוֹת פֹּה נַעֲשֶֹה־נָּא שָׁלשׁ סֻכּוֹת לְךָ אַחַת וּלְמשֶׁה אַחַת וּלְאֵלִיָּהוּ אַחַת וְלֹא יָדַע מַה־דִּבֵּר׃ עוֹד הוּא מְדַבֵּר כָּזֹאת וְהִנֵּה עָנָן סֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וּכְבוֹאָם בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיֶּחֱרָדוּ׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הֶעָנָן אֹמֵר זֶה־בְּנִי יְדִידִי אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן׃ וּבְהִשָּׁמַע הַקּוֹל נִמְצָא יֵשׁוּעַ לְבַדּוֹ וְהֵמָּה הֶחֱשׁוּ וְלֹא־הִגִּידוּ דָבָר לְאִישׁ בַּיָּמִים הָהֵם מִכֹּל אֲשֶׁר רָאוּ"

— לוקאס, ט', 28–36

ההשתנות מתוארת, אם כן, כמעמד בו נכחו האל-האב בדמות בת קול, הבן ורוח הקודש בדמות ענן, ובשל כך מתוארת רוח הקודש פעמים רבות כענן-אור, או כמשחק של אור וצל.

הבשורה למרים

אולם מעשה רוח הקודש החשוב ביותר המתואר בברית החדשה, הוא ללא ספק חלקה בלידת ישוע בהתאם לדוגמה הנוצרית כי הבתולה הרתה באמצעות רוח הקודש. כך מסופר בבשורה על-פי מתי:

"וְזֶה דְבַר הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִרְיָם אִמּוֹ הָיְתָה מְאֹרָשָׂה לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם יָבֹא אֵלֶיהָ נִמְצֵאת הָרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ וְיוֹסֵף בַּעְלָהּ אִישׁ צַדִּיק וְלֹא אָבָה לְתִתָּהּ לְחֶרְפָּה וַיֹּאמֶר אֲשַׁלְּחֶנָּה בַּסָּתֶר׃ הוּא חשֵׁב כָּזֹאת וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְהוָֹה נִרְאָה אֵלָיו בַּחֲלוֹם וַיֹּאמַר יוֹסֵף בֶּן־דָּוִד אַל־תִּירָא מִקַּחַת אֵת מִרְיָם אִשְׁתֶּךָ כִּי הַנּוֹצָר בְּקִרְבָּה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא׃ וְהִיא יֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת־עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם"

— מתי, א', 18–21

וכך נאמר בבושרה על-פי לוקס:

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים אֶת־גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ גָּלִילָה אֶל־עִיר אַחַת וּשְׁמָהּ נְצָרֶת׃ אֶל־בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר־שְׁמוֹ יוֹסֵף מִבֵּית דָּוִד וְשֵׁם הַבְּתוּלָה מִרְיָם׃ וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת־חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ (בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים)׃ וְהִיא (בִּרְאוֹתָהּ) נִבְהֲלָה לִדְבָרוֹ וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ מָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת׃ וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ אַל־תִּירְאִי מִרְיָם כִּי־מָצָאתְ חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃ וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאתְ אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ׃ וְהוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן־עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָֹה אֱלֹהִים יִתֶּן־לוֹ אֶת־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו׃ וּמָלַךְ עַל־בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם אֶל־הַמַּלְאָךְ אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַאֲנִי אֵינֶנִּי יֹדַעַת אִישׁ׃ וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלָיּךְ עַל־כֵּן קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לַיִּלוֹד בֶּן־הָאֱלֹהִים"

— לוקאס, א', 26–35

בתיאורי הבשורה למרים מתואר רוח הקודש בדרך כלל באמצעות קרן אור, בין בלווית יונה ובין בלעדיה, שכן נדמת כמאיר על הבתולה. גם בהקשר זה מוזכר רוח הקודש כענן-צל, שכן סוכך על אם האלוהים.

עקרון השילוש בברית החדשה

בנוסף על כל הפסוקים האלה, בברית החדשה נזכר עקרון השילוש הקדוש בסופה של הבשורה על-פי מתי:

"וַיִּגַּשׁ יֵשׁוּעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר נִתַּן־לִי כָּל־שָׁלְטָן בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ׃ וְאַתֶּם לְכוּ אֶל־כָּל־הַגּוֹיִם וַעֲשׂוֹּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם־הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְהִנֵּה אָנֹכִי אִתְּכֶם כָּל־הַיָּמִים עַד־קֵץ הָעוֹלָם אָמֵן"

— מתי, כ"ח, 18–20

זאת ועוד באיגרותיו של פאולוס השליח, כאשר שלושת חברי השילוש הקדוש מוזכרים בפסוק אחד:

"חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים וְחֶבְרַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עִם־כֻּלְכֶם אָמֵן"

— קורינתים א', י"ג, 14

ועוד בספר האחרון של הברית החדשה, ספר ההתגלות או חזון יוחנן, מוזכר השילוש (האב, הבן בתור השה, ורוח הקודש בתור נחל המים) יושב על כס המלכות:

"וַיַּרְאֵנִי נַחַל שֶׁל־מַיִם חַיִּים זַךְ מַבְהִיק כְּעֵין הַקָּרַח יֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶׂה"

— חזון יוחנן, כ"ב, 1

בשיח התאולוגי

התגבשות מעמדו של רוח הקודש

נוסח השליחים ונוסח ניקיאה

השיח התאולוגי אודות מהותה ומעמדה של רוח הקודש התקיים בשלב מאוחר לשיח הכריסטולוגי שעסק באל האב ובאל הבן, ונמשך עד המאה ה-11. מסיבה זו קיימת מחלוקת רחבה יותר סביב טבעו של רוח הקודש ביחס לאלה של שתי הדמויות האחרות המהוות את השילוש הקדוש.

כאמור, התאולוגים הנוצריים לא עסקו במהותו של רוח הקודש עד שלב מאוחר יחסית בהתפתחות הנצרות. תפילת אני מאמין שבאה לעולם במאה ה-1 כהצהרת אמונים שנאמרת לפני הטבילה, הזכירה בפשטות את עקרון האמונה ברוח הקודש:

"אֲנִי מַאֲמִין בְּרוּחַ הַקֹּודֶשׁ"

— נוסח השליחים

למרות שנוסח השליחים קצר ואינו מתייחס לטבעו של רוח הקודש, הוא כולל את הדוגמה בדבר חלקה בהולדת ישוע:

"...וּבְיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, בְּנוֹ יְחִדּוֹ, אֲדוֹנֵנוּ, שֶׁהוֹרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. נוֹלַד לְמִרְיָם הַבְּתוּלָה..."

— נוסח השליחים

מונח ה"שילוש" עצמו נטבע על ידי תאופילוס מאנטיוכיה בשנת 180 לערך, וההנחה היא כי מאחר שהבשורה על-פי מתי נכתבה במאה ה-1, נוסף לה הפסוק שלעיל בדבר "האב, הבן ורוח הקודש" מאוחר יותר. הנצרות רואה רמזים לקיומו של השילוש הקדוש כבר בתנ"ך. כך לדוגמה במילה "אֱלֹהִים" המופיעה בעברית בסיומת רבים "-ים", בהתבטאויות של ה' בלשון רבים במספר מקומות, בחזרתיות המשולשת: "קדוש, קדוש, קדוש" או בשלושת המלאכים שבאו לבקר את אברהם, כאשר לטענתם אחד מהם הוא הבן.

בוועידת ניקיאה שנערכה בניקיאה בשנת 325, התגבש נוסחה של תפילת "אני מאמין" בנוסח המוכר כ"נוסח ניקיאה" - המקדיש לרוח הקודש את עיקר האמונה השמיני:

"אֲנִי מַאֲמִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הָאָדוֹן, הַמְּחַיֶּה, הַנּוֹבֵעַ מֵהָאָב. לוֹ סוֹגְדִים וְלוֹ נוֹתְנִים יְקַר - כְּלַאָב וּכְלַבֵּן, וְהוּא אֲשֶׁר דִּבֵּר בִּפְנֵי הַנְּבִיאִים".

— תפילת אני מאמין, נוסח ניקיאה

נוסח זה התקיים משך כ-500 שנים, ובמאה ה-9 הוסיפה הכנסייה הקתולית את פסוקית "ומהבן" (Filoque) לצידו של האב, כמקורה של רוח הקודש:

"אֲנִי מַאֲמִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הָאָדוֹן, הַמְּחַיֶּה, הַנּוֹבֵעַ מֵהָאָב וּמֵהַבֵּן. לוֹ סוֹגְדִים וְלוֹ נוֹתְנִים יְקַר - כְּלַאָב וּכְלַבֵּן, וְהוּא אֲשֶׁר דִּבֵּר בִּפְנֵי הַנְּבִיאִים".

"Et in Spīritum Sānctum, Dominum et vivificāntem, quī ex Patre Fīliōque prōcēdit"

— תפילת אני מאמין, הנוסח הקתולי בעברית ובלטינית

מטרתה של תוספת זו הייתה להבהיר את מעמדם השווה של שלוש חברי השילוש אולם התוספת לא התקבלה על ידי הכנסייה האורתודוקסית, והייתה לאחד הגורמים הרשמיים לפילוג הכנסייה הנוצרית בשנת 1054. נוסח ניקיאה כולל גם הוא חלקה של רוח הקודש בלידת ישוע:

"וּלְמַעַן יִשָּׁעֵנוּ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם; וּבְמַעֲשֵׂה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִהְיֶה בָּשָׂר בְּרֶחֶם מִרְיָם הַבְּתוּלָה וְהָיָה לְאָדָם".

— תפילת אני מאמין, נוסח ניקיאה

את העיקרון כי רוח הקודש "הוא אשר דיבר בפני הנביאים" קיבלה הנצרות מהיהדות, אם כי האחרונה מדרגת את רוח הקודש בדרגה פחותה מזו של הנבואה. לפי הברית החדשה, שרתה רוח הקודש על השליחים בהזדמנויות רבות, לדוגמה:

"ויהי בשרתם את יהוה ובצומם ויאמר רוח הקדש הבדילו לי את בר-נבא ואת שאול למלאכה אשר קראתים לה".

— מעשי השליחים, י"ג, 2

נוסח אתנסיוס

פסל של השילוש הקדוש בקתדרלת סן דני בצרפת: האב במרכז אוחז בישו בדמות שה האלוהים, ומעליו רוח הקודש בדמות יונה

רוח הקודש כיונה מאת ג'ובאני לורנצו ברניני (בערך 1660)

נוסח מוקדם נוסף של עיקרי האמונה הנוצרית, מוכר כנוסח אתנסיוס מן המאה ה-4, אם כי סביר שנכתב במאה ה-5 או במאה ה-6. נוסח זה ממחיש במידה רבה את עקרונות השוויון והאחדות בין שלוש הישויות של השילוש הקדוש:

"אנחנו מכבדים אל אחד ושילוש, ואת השילוש באחדות, בלי לבלבל בין העצמויות ובלי לחלק את העצם. עצמות האב - לחוד, של הבן - לחוד, של רוח הקודש - לחוד, אלא שאלוהות האב, הבן ורוח הקודש - אחת היא. כבודם שווה. הוד מלכותם נצחי באחדותו. כמו האב, כך הבן וכך רוח הקודש. האב לא נברא. הבן לא נברא. רוח הקודש לא נברא. לאב אין גבול, לבן אין גבול, ולרוח הקודש אין גבול. האב נצחי, הבן נצחי, ורוח הקודש נצחי..."

— נוסח אתנסיוס

עם זאת נוסח אתנסיוס מבחין בין מקורותיהם השונים של שלוש הישויות, ואימץ הלכה למעשה את עמדת הכנסייה הקתולית לפיה רוח הקודש "נובע מהאב ומהבן", מאות שנים לפני שהאחרונה הוסיפה את פסוקית "ומהבן" אל נוסח תפילת "אני מאמין":

"האב לא נוצר משום דבר. לא נברא ולא נולד. הבן - מן האב בלבד. לא נעשה, לא נברא, אלא נולד. רוח הקודש - מן האב ומן הבן. לא נעשה, לא נברא ולא נולד, אלא יוצא."

— נוסח אתנסיוס

טיבה וטבעה של רוח הקודש בזרם המרכזי

רוח הקודש כיועץ ומסייע

למרות הפילוג בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית, התפיסה המסורתית של רוח הקודש ברוב הזרמים הנוצריים העיקריים, ובכלל זה גם בקרב הפרוטסטנטים, זהה. ככלל, מאמינה הנצרות כי רוח הקודש מובילה את בני האדם לאמונה בישוע, ומעניקה להם את היכולת לנהל את חייהם כנוצרים. רוח הקודש שוכנת בגופו של כל אדם ואדם, והיא מתוארת לעיתים כיועץ או מסייע המנחה את בני האדם אל האמת, כדברי ישוע:

"אִם־אֲהַבְתֶּם אֹתִי אֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ׃ טז וַאֲנִי אֶשְׁאֲלָה מֵאָבִי וְהוּא יִתֵּן לָכֶם פְּרַקְלִיט אַחֵר אֲשֶׁר־יִשְׁכֹּן אִתְּכֶם לָנֶצַח׃ יז אֶת־רוּחַ הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא־יָכֹל הָעוֹלָם לְהַשִּׂיגוֹ בַּאֲשֶׁר לֹא יִרְאֵהוּ וְלֹא יֵדָעֵהוּ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֹתוֹ כִּי־הוּא שֹׁכֵן אִתְּכֶם וְיִהְיֶה בְּקִרְבְּכֶם׃"

— יוחנן, י"ד, 15–17

"הַפְּרַקְלִיט רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר־יִשְׁלַח אָבִי בִּשְׁמִי הוּא יְלַמֶּדְכֶם אֶת־כֹּל וְיַזְכִּיר אֶת־כֹּל אֲשֶׁר־הִגַּדְתִּי לָכֶם"

— יוחנן, י"ד, 26

מתנות ופירות

אניאגרם

לפי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית, יכולה רוח הקודש להעניק למאמינים שבע מתנות. יש כנסיות המונות מתנות נוספות, אך לפי אמברוזיוס הקדוש בעקבות האמור בספר ישעיהו, שבע המתנות הן חוכמה, בינה, שיקול-דעת, תעוזת הנפש, ידע, מורא האל ורחמים (או רוח אלוהים):

"וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ ה'--רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת ה'. וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת ה'; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ".

— ישעיהו, י"א, ב'–ג'

הפרוטסטנטים לעומת זאת, מונים את מתנות רוח הקודש לפי דברי פאולוס הקדוש באיגרתו הראשונה אל הקורינתיים:

"כִּי הָאֶחָד נִתַּן־לוֹ עַל־יְדֵי הָרוּחַ דִּבּוּר הַחָכְמָה וּלְאַחַר דִּבּוּר הַדַּעַת כְּפִי הָרוּחַ הַהוּא׃ ט לְאַחֵר הָאֱמוּנָה בָּרוּחַ הַהוּא וּלְאַחֵר מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת בָּרוּחַ הַהוּא׃ י וּלְאַחֵר לִפְעֹל גְּבוּרוֹת וּלְאַחֵר נְבוּאָה וּלְאַחֵר לְהַבְחִין בֵּין הָרוּחוֹת וּלְאַחֵר מִינֵי לְשֹׁנוֹת וּלְאַחֵר בִּאוּר לְשֹׁנוֹת"

— קורינתים א', י"ב, 8–10

לפעולתה של רוח הקודש בחייו של המאמין תשעה תוצרים חיוביים המכונים "פרי רוח הקודש", כפי שנאמר באיגרת פאולוס הקדוש אל הגלטים:

"ופרי הרוח אהבה, שמחה, ושלום, ארך רוח, ונדיבות, וחסד, ואמונה׃ וענוה, ופרישות(;) אין תורה לנגד עשי אלה"

— גלטים, ה', 22–23

נהוג לסמל את תשעת פירות רוח הקודש בכוכב שלו תשע פינות המכונה אניאגרם.

רוח הקודש בכנסיות שאינן מכירות בשילוש הקדוש

מעט מן הכנסיות אינן מכירות בשילוש הקדוש, ולגרסתן האב, הבן ורוח הקודש הן ישויות נפרדות. בדרך כלל רואות כנסיות אלה את ישוע כמשיח ותו לא, או כבן האל הנפרד ממנו לחלוטין; ואת רוח הקודש הן תופסות כרצון האל או ככוח ההתערבות האלהית, ולא כדמות עצמאית ונפרדת. על כנסיות אלה נמנים עדי יהוה, כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים המוכרים כמורמונים, הכנסייה האמיתית של ישו, כנסיית האיחוד ועוד, ונמנות כמינים בעיני שאר הכנסיות.

ראו גם

• השילוש הקדוש
• תאולוגיה נוצרית
• רוח הקודש (יהדות)

קישורים חיצוניים

• רוח הקודש, דף שער בספרייה הלאומית