רולאן פטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רולאן פטי
Roland Petit
RolandPetit09.jpg
לידה 13 בינואר 1924
וילמומבל, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 ביולי 2011 (בגיל 87)
ז'נבה, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בלט האופרה של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1945 - 10 ביולי 2011 (כ־66 שנים)
מקצוע כוריאוגרף, רקדן, רב בלט, רקדן בלט עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג זיזי ז'נמר (19542011) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה לגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
www.roland-petit.fr
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רולאן פטיצרפתית: Roland Petit, ‏13 בינואר 1924 - 10 ביולי 2011) היה מנהל להקת בלט, כוריאוגרף ורקדן צרפתי. את הכשרתו קיבל בבית הספר של בלט האופרה של פריז, ואת פרסומו רכש בבלטים היצירתיים שלו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטי, בנה של מעצבת הנעליים רוז רפטו, נולד בוילמומבל, סמוך לפריז. הוא למד בבית הספר של בלט האופרה של פריז, אצל גוסטב ריקו וסרגיי ליפר והתחיל לרקוד כחבר בלהקה ב-1940. ב-1945 הקים את בלט דה שאנס-אליזה וב-1948 הקים בתאטר מאריניי את בלט פריז עם זיזי ז'נמייר, רקדנית כוכבת.

פטי עבד בישתוף פעולה עם אנרי דיטייה (Le Loup ב-1953), סרז' גינסבורג, איב סאן לורן וסזאר בלדצ'יני, והשתתף בכמה סרטים צרפתים ואמריקאים. הוא חזר לאופרה של פריז ב-1965, להעלות הפקה של "נוטרדאם של פריז" (למוזיקה מאת מוריס ז'אר. הוא המשיך לנהל בלטים לתיאטראות הגדולים ביותר של צרפת, איטליה, בריטניה, קנדה וקובה.

ב-1968 חולל הבלט שלו "טורנגלילה" מהפכה זוטא באופרה של פריז.[1] כעבור ארבע שנים, ב-1972, ייסד את הבלט הלאומי של מרסיי ביצירה "בלט פינק פלויד". הוא ניהל את הבלט הלאומי של מרסיי במשך עשרים ושש השנים הבאות. לעיצוב התפאורות לבלטים שלו עבד בשיתוף פעולה צמוד עם הציירים ז'אן קרזו ומקס ארנסט.[2]

פטי, שיצר למעלה מ-50 בלטים בכל הסוגות, תרם ככוריאוגרף למספר רב של רקדנים בעלי שם בינלאומי. הוא דחה את האפקטים הטכניים החופשיים; הוא לא חדל להמציא מחדש את סגנון ושפה משלו, והיה לרב-אמן באמנויות הפה דה דה והבלט הסיפורי, אך עשה חיל גם בבלטים מופשטים. פטי שיתף פעולה גם עם הריאליסטים החדשים, בהם מרשל רייסה, ניקי דה סן פאלה וז'אן טינגלי.

Le jeune homme et la mort ("העלם והמוות") שלו משנת 1946, ללברית של ז'אן קוקטו, נחשב למגנום אופוס שלו והוא גם יצירתו הידועה ביותר; הכוריאוגרפיה והתלבושות מודרניים להפתיע. בבלט "כרמן" משנת 1949 עשה שימוש יוצא דופן ב"אן דדאן" (en dedans: פנייה פנימה לעבר הרגל התומכת).

בין הסרטים שלהם תרם "סימפוניה בלבן" של רנה שאנה ופרנסואה ארדואן (סרט קצר על תולדות הבלט מ-1942), שבו הופיע כרקדן; הכוריאאוגרפיה לסרט "אליס בארץ הפלאות" מ-1948, "סנדל הזכוכית" ב-1954, "הכל הולך" (עם אחרים) ב-1956,[3] ו"בלק טייטס" ככוריאוגרף, כותב ורקדן.[4] ב-1960. .

אותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 הוענק לפטי "פרס בנואה למחול" ככוריאוגרף.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 נשא פטי לאישה את הרקדנית זיזי ז'נמייר, שרקדה בכמה מיצירותיו. זכרונותיו יצאו לאור בשנת 1993 תחת הכותרת "J'ai dansé sur les flots" ("אני רוקד על הגלים"). לו ולז'נמייר הייתה בת אחת, ולנטין פטי, רקדנית ושחקנית.[5][6] פטי מת בז'נבה, שווייץ, בגיל 87, מלוקמיה.[7]

בלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה שלו, יצר פטי כוריאוגרפיות ל-176 בלטים, בהם:

  • "גרניקה" (1945)
  • "Les forains" ‏ (1945)
  • "העלם והמוות" (1946)
  • "כרמן" (1949)
  • "Ballabile" ‏ (1950)
  • "הזאב" (1953)
  • "הגברת בקרח" (1953)
  • "נוטרדאם של פריז" (1965)
  • "גן העדן האבוד" (1967)
  • "Kraanerg" ‏ {1969)
  • "בלט פינק פלויד" (מ-1972 ואילך)
  • "בלט רולאן פטי" (1973)
  • "Proust, ou Les intermittences du coeur" ‏ (1974)
  • "הנערה מארל" (1974)
  • קופליה (1975)
  • הסימפוניה הפנטסטית (1975)
  • סיראנו דה ברז'ראק 1978
  • פנטום האופרה (1980)
  • "אהבותיו של פרנץ" (1981)
  • ארבע העונות (מוזיקה מאת אנטוניו ויוואלדי (1984)
  • "המלאך הכחול" (1985)
  • "קלאוויגו" (1999)
  • "דיוק אלינגטון" (2001)
  • "Les chemins de la création" ‏ (2004)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רולאן פטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]