לדלג לתוכן

רומא (סרט, 1972)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רומא
Roma
בימוי פדריקו פליני עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי Turi Vasile עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט ברנרדינו זאפוני, פדריקו פליני עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה רוג'רו מסטוריני עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים Nino Terzo
Alvaro Vitali
Renato Zero
Maria Tedeschi
Guglielmo Spoletini
Mimmo Poli
קסנדרה פטרסון
פדריקו פליני
אנה מניאני
Marne Maitland
Ennio Antonelli
John Francis Lane
גור וידאל
מרצ'לו מסטרויאני
אלברטו סורדי
Aristide Caporale
Elliott Murphy
פוידור צ'אליפין
Gianluigi Chirizzi
דניס כריסטופר
Ennio Antonelli
Galliano Sbarra
Alfredo Adami
Franco Magno
Franco Citti
Rolando De Santis
Nella Gambini
Ada Crostona
Marcella Di Folco
Francesco Di Giacomo
בפסקה זו 6 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה נינו רוטה עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום ג'וזפה רוטונו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה יונייטד ארטיסטס עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 26 באוקטובר 1972 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 128 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט איטלקית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט קומדיה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רומאאיטלקית: Roma; ידוע גם כ"רומא של פליני" או "רומא של פדריקו פליני") הוא סרט דרמה-קומית אוטוביוגרפית למחצה משנת 1972, המתאר את המעבר של הבמאי פדריקו פליני ממולדתו רימיני לרומא בצעירותו. את הסרט ביים פליני מתסריט שלו ושל ברנרדינו זאפוני. זהו הומאז' לעיר, המוצג בסדרה של אפיזודות הקשורות באופן רופף זו לזו, המתרחשות בעבר ובהווה של רומא. העלילה מינימלית, וה"דמות" היחידה שמתפתחת בצורה משמעותית היא של העיר רומא עצמה. פיטר גונזלס מגלם בסרט את פליני הצעיר, ובסרט מופיעים בעיקר קאסט שחקנים לא מוכרים.

פדריקו פליני מספר על נעוריו ברומא. הסרט נפתח בפקק תנועה ארוך לעיר, ואחריו מוצגות סצנות המתארות את רומא בתקופת המשטר הפשיסטי בשנות ה-30 וגם בשנות ה-70.

בהמשך, פליני הצעיר עובר לבית הארחה תוסס בו מתגוררים אנשים יוצאי דופן (כולל דמות הדומה לבניטו מוסוליני) ומנוהל על ידי אישה חולה עבת בשר. הוא מבקר בשני בתי בושת – האחד רעוע וצפוף והשני מסוגנן ומפואר יותר ולכאורה מתאהב בזונה שעובדת באחרון. אטרקציות נוספות ברומא מוצגות, כולל תיאטרון וודוויל זול, רחובות, מנהרות וקטקומבה עתיקה עם ציורי קיר עתיקים ומרהיבים, המושחתים מייד בהחשפם לאור ולאוויר הצח, לאחר שהמחפרים חושפים אותם.

הסצנה המפורסמת ביותר מתארת אצילה קשישה בודדה המקיימת תצוגת אופנה פולחנית ואקסטרווגנטית עבור קרדינל ואורחים אחרים עם כמרים ונזירות הצועדים בתלבושות מוזרות.

הסרט מסתיים בסופו של דבר בקבוצה של רוכבי אופנוע צעירים הרוכבים לעיר ובצילום מלנכולי של השחקנית אנה מניאני, שצוות הצילום פגש במקרה ברחוב במהלך הצילומים (ושתמות כמה חודשים לאחר מכן).

ניגודים היסטוריים וניכור מודרני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליני מעמת שוב ושוב את החיים ברומא בתקופת המלחמה באיטליה הפשיסטית עם החיים בתחילת שנות ה-70. הסצנות בזמן המלחמה מדגישות את חיי הקהילה במקומות הציבוריים של רומא, כגון מסעדות רחוב, מופעי בידור ומקלט פצצות. ההקבלות לשנות ה-70 הן בין מכוניות ואופנועים. פליני עושה השוואה נוספת בין מצעד הזונות בבתי הבושת של ימי המלחמה לבין תצוגת אופנה דמיונית עם לבוש כמורה וקהל אפיפיורי.

כלים נרטיביים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה מתמקדת בשני מסעות לרומא של הבמאי. הראשון הוא כגבר צעיר בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40. השני הוא כבמאי של צוות צילום היוצר סרט על רומא. הסרט נע בין שני הנרטיבים הללו.

באתר Rotten Tomatoes, הסרט מחזיק בדירוג של 67% קבלת הסרט על סמך 19 ביקורות, עם ציון ממוצע של 6.6/10.[1]

רוג'ר איברט מה"שיקגו סאן-טיימס" העניק לסרט ארבעה כוכבים מתוך ארבעה; שיבח את הבימוי של פליני בסרט וכתב, "פליני לא רק נותן לנו הרבה סצנות נוצצות, הוא בונה נרטיב שבו העיר היא "הגיבור הראשי".[2] אברט דירג את הסרט במקום ה-9 ברשימת 10 הסרטים הטובים ביותר של 1972.[3]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רומא בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Fellini's Roma". Rotten Tomatoes. נבדק ב-5 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Ebert, Roger (1972). "Fellini's Roma". Chicago Sun-Times – via RogerEbert.com.
  3. ^ "Ebert's 10 Best Lists: 1967–present". Chicago Sun-Times. אורכב מ-המקור ב-8 בספטמבר 2006. {{cite news}}: (עזרה)