רון עמיקם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רון עמיקם
אביעד פוהורילס
לידה 28 בספטמבר 1964 (בן 54)
מונטווידאו, אורוגוואי
מדינה ישראל
שנות פעילות 1985 - הווה
עיסוק עיתונאי
תחום סיקור ספורט

רון עמיקם (נולד ב-28 בספטמבר 1964) הוא עיתונאי וסופר ספורט ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמיקם נולד במונטווידאו, בירת אורוגוואי, בזמן עבודתו של אביו, הרצל עמיקם (ורהפטיג) כקונסול ישראל במדינה. במסגרת עבודתו של אביו, שהה עמיקם גם במוסקבה 8 חודשים, שם שימש אביו בתור מזכיר שלישי בשגרירות ישראל, עד לגירוש הדיפלומטים הישראלים בעקבות מלחמת ששת הימים. לאחר מכן שבה המשפחה לישראל והתמקמה בבת ים. עמיקם הוא בוגר תיכון שז"ר שבעיר. את שירותו בצה"ל עשה ביחידת 8200, שם סיים שירות בן 5 שנים. בתפקידו האחרון היה משנה לרמ"ד תקציבים באמ"ן. השתחרר מצה"ל בדרגת סרן.

עוד במהלך שירותו הצבאי ב-1985 החל עמיקם לכתוב במדור הספורט של עיתון "חדשות", תחת העורך אבי רצון, ותחת שם העט "רון בן הרצל", במטרה למנוע לזות שפתיים במקום שירותו הצבאי. עמיקם הפך לכתב המסקר של בית"ר ירושלים, ובשנת 1987 כתב את ספר האליפות של הקבוצה בהוצאת "המכפלה".[1]

ב-1989 עבר עם מרבית מדור הספורט של "חדשות" לעיתון הניסיוני "עולם הספורט" (כונה גם כ"העיתון הוורוד"), אותו הוציא איש העסקים אריה גנגר. ב-1990 הצטרף ל"ספורט מעריב", שם סיקר מספר תחומים עד שקיבל ב-1993 מחדש את סיקור בית"ר ירושלים וכן את הנבחרת הלאומית. במסגרת עבודתו ב"מעריב" כתב עמיקם בתחומים נוספים ובין השאר את טור התוכחה תחת הכותרת "עזה של גוש דן", שהתייחס למהומות שהתרחשו בבת ים בעקבות רצח הלנה ראפ ב-1992, טור אשר גרר תגובות נזעמות בקרב תושבי העיר.

בין חשיפותיו כעיתונאי, חשף עמיקם את סרט ההקלטה בפרשת ניסיון הטיית המשחק בין מכבי אחי נצרת למכבי כפר כנא בליגה הלאומית ב-2003, חשיפה אשר הביאה להפחתת נקודות לאחי נצרת בליגת העל.

ב-2008 יזם וערך את "ספר מלכים" (בהוצאת "מדיה 41"), אשר סיקר את 100 הכובשים הגדולים בכדורגל הישראלי בכל הזמנים, פרויקט כתיבה בו השתתפו 100 כותבים שונים ביניהם חיים גורי, קובי ניב, יוסי שריד, יאיר שטרן, ארי פולמן ועוד.[2][3] עמיקם היה גם אחד מכותבי הספר "אני אוהב אותך בית"ר" (2007)[4] ואחד מכותבי הספר "100 הגדולים" (2017).[5]

עמיקם עוסק בכתיבת ביוגרפיות אישיות. בין השאר חיבר את הביוגרפיות של יצחק שניאור, אלי אוחנה, אמציה לבקוביץ' וזאב זלצר, אשר שיצאו לאור במסגרות פרטיות.

ב-2012 סיים את עבודתו ב"מעריב", אולם בהמשך שב לעבוד בעיתון כפרילנסר. בין השנים 2012–2016 כתב עמיקם בגלובס.

ב-1996 החל את דרכו הטלוויזיונית כמגיש פינה בתוכנית "ספורטי.וי" בטלוויזיה החינוכית, וב-1997 נמנה עם ראשוני הכתבים בתוכנית "חדשות הספורט" בערוץ הספורט שם עבד ככתב עד לשנת 2002. עמיקם היה מיוצרי הסדרה "אהבת חיי", אשר שודרה בערוץ הספורט וסיקרה את קבוצות האוהדים בישראל. כיום משמש עמיקם כחבר פאנל בתוכנית "מגרש פתוח" בערוץ הספורט.

ב-2004 היה חבר בוועדה שהקים משרד החינוך לבחירת מדליקי המשואות, שייצגו באותה שנה את הספורט הישראלי.[6]

כאוהד מכבי יפו, היה עמיקם אחד משבעת מייסדי מיזם האוהדים "מכבי קביליו יפו", והמנכ"ל הראשון של קבוצת האוהדים, תפקיד אותו מילא בהתנדבות.[7] כיום הוא חבר עמותה מן המניין.

מאז 2014 משמש כעורכו של המגזין "גולאסו" בהוצאת "ג'וניור מדיה", מגזין דו-חודשי לילדים ונוער בנושאי כדורגל.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמיקם נשוי לאילה, מעצבת גרפית, אותה הכיר במהלך עבודתו בעיתון "עולם הספורט". לזוג נולדו שני ילדים והמשפחה מתגוררת בפתח תקווה.

עמיקם מגיע ממשפחה מיוחסת. אביו, הרצל עמיקם, היה איש לח"י,[8] מוסד ונתיב. דודו הוא דוד ורהפטיג, נציב בית"ר האחרון בלטביה, אסטוניה ופינלנד. בן דודה של סבתו הוא הצייר אבל פן. בני דודתה של אמו, הם המחזאי נסים אלוני והשופט שאול אלוני. על שם אב סבו, שאול גרשון, קרוי בית הקברות קריית שאול. בן דודו הוא מאמן הכדורסל פיני גרשון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]