רונית מרזן

רונית מרזן (נולדה ב-22 במרץ 1959) היא חוקרת בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, זוכת פרס חייקין לשנת 2014 ופרס בהט לשנת 2020.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-1959 וגדלה בטבריה. למדה במגמת אלקטרוניקה ופיזיקה בתיכון, ולאחר מכן התקבלה ללימודי עתודה בשפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון. לאחר סיום התואר הראשון התגייסה ליחידה 8200 ושירתה כקב"רית.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1985 מונתה למפקדת ביה”ס הקדם צבאי של חיל המודיעין^[1] שהכשיר את החיילים והשוחרים של 8200 לגזרה הצפונית. ב-1993 השתחררה מצה"ל והצטרפה לשב"כ, שם הועסקה במשך 19 שנה כמומחית ידע בנוהגים הלשוניים, התרבותיים והדתיים של החברה הערבית.^[2]^[3]

מרזן המשיכה בלימודיה האקדמיים וסיימה תואר שני במדעי המדינה ותואר שלישי בהיסטוריה של המזרח התיכון. בעבודת הדוקטורט שלה, שכתבה מרזן בהנחייתו של פרופ' יוסף נבו, אוניברסיטת תל אביב, השוותה את השימוש בדת שעשו חאג' אמין אל חוסיניי ויאסר ערפאת לקידום מטרות פוליטיות ולאומיות בתהליך הבינוי של האומה הפלסטינית. על עבודתה זכתה בפרס "חייקין" לעבודת מחקר מצטיינת לשנת 2014.^[4]

בשנת 2020 זכה ספרה "האב, הבן ורוח המהפכה" בפרס בהט של אוניברסיטת חיפה.^[5]

מרזן מפרסמת מאמרי פרשנות בנושא המזרח התיכון בעיתונות הכתובה ומשמשת כפרשנית בערוצי הטלוויזיה והרדיו השונים.^[6] מרצה באוניברסיטה הפתוחה^[7] ובחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה^[8] וחוקרת בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה.

מרזן חברה במאגר המומחיות של פורום דבורה.^[9]