רוני ליבוביץ
| לידה |
24 באוגוסט 1953 (בן 72) ישראל |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| ידוע בשל | מעשי שוד שביצע |
| ילדים |
ליאל ליבוביץ |
רוני ליבוביץ' (נולד ב-24 באוגוסט 1953) הוא שודד בנקים ישראלי, שהתפרסם בכינוי "האופנובנק", ושדד 21 סניפי בנקים. נתפס וריצה שמונה שנות מאסר וחודש. מעשי השוד שלו עוררו אהדה בקרב הציבור.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליבוביץ נולד ליהושע (שוקי) ולדבורה (לבית רוטשילד) ליבוביץ. הוא בן לאחת המשפחות העשירות בישראל. סבו מצד אביו, חיים לייבוביץ, הקים בתל אביב בשנת 1931 את מפעל "עץ הזית".[2] הוא גדל בשכונת תל גנים שברמת גן ולמד בבית הספר "תל גנים" שבשכונה. בהיותו נער נשלח על ידי הוריו לפנימית "הדסים", שם למד במשך כשנה וחצי עד שהנהלת המוסד יזמה את סיום לימודיו. לאחר מכן החליף מספר בתי ספר ולפני גיל 16 הפסיק את לימודיו ויצא לעבוד.
בנובמבר 1970 התגייס לצה"ל ושירת בחיל התובלה. ביוני 1973 סיים קורס קצינים בסיסי בבה"ד 1. ליבוביץ הוסמך לקצין תובלה ובאוקטובר 1973 עת פרצה מלחמת יום הכיפורים הוצב בדרום. בעודו בשירות צבאי נישא לאיריס וכשנה מאוחר יותר נולד בנם היחיד, ליאל. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן.[3] בסוף שנות השבעים הצטרף לעסקי המשפחה בישראל ובארצות הברית. ליבוביץ חילק זמנו בין הרצליה (בה התגורר) לניו יורק. לקראת סוף שנות השמונים הסתכסך עם משפחתו על רקע עסקי ונפרד ממנה. ליבוביץ השקיע בכמה עסקים ונקלע לחובות.[2]
ב-21 בפברואר 1989 ביצע ליבוביץ שוד בנק ראשון בסניף הבנק הבינלאומי בהרצליה פיתוח שליד ביתו.[4] ב-7 באוקטובר 1990 ביצע את שוד הבנק האחרון שלו בסניף בנק הפועלים ברמת גן. ב-18 באוקטובר 1990 נתפס ליבוביץ' בידי שוטרי תחנת גבעתיים[5] והובא למשפט.[6] בשניים ממעשי השוד ירה ליבוביץ באקדח[דרוש מקור].
בניגוד מוחלט לדיווחי העיתונות מתקופת מעשי השוד[7], שהתבססו על הערכות המשטרה[8][9], רוני ליבוביץ' מעולם לא השתמש באופנוע לצורך ביצוע השודים, אלא הגיע לסניפי הבנקים ברגל או באמצעי תחבורה אחר. לפי דבריו שנחשפו רק בשנות האלפיים, הכינוי "האופנובנק" דבק בו רק משום שנהג לחבוש קסדת אופנוע במטרה לטשטש את זהותו. בכך נוצרה אמונה שגויה שנפוצה בציבור, כאילו הסתלק מהזירה במשאית, בעוד המשטרה מחפשת אחרי אופנוען[10]. יתרה מכך, המיתוס השגוי אף נוצל על ידי הממסד. לאחר שבית המשפט גזר עליו לפצות את הבנקים ורכושו עוקל, בנק לאומי הציג אופנוע שהיה ברשות ליבוביץ' ככלי ששימש למעשי השוד, במטרה להעלות את מחיר המכירה שלו[11].
לאחר תפיסתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחקירתו הודה במעשי השוד שביצע ושיתף פעולה עם חוקריו באופן מלא. ימים ספורים לאחר לכידתו החזיר את כל הכספים ששדד. בבית המשפט המחוזי נגזר דינו לעשרים שנות מאסר, אך בערעור לבית המשפט העליון הופחת עונשו ל-14 שנות מאסר, לאחר שגם התביעה הסכימה להפחתת העונש. בפסק הדין הביא המשנה לנשיא, השופט מנחם אלון, את שיקוליו להפחתת העונש. הוא ציין כי תסקיר המבחן תיאר בפרוטרוט את תולדות חייו הסבוכים והמורכבים של ליבוביץ. הוא הוסיף כי ליבוביץ הביע את חרטה עמוקה, ולא רק באופן מילולי. ליבוביץ החזיר, תוך זמן קצר, את כל הכספים שגזל. הוא אף נטל לשם כך הלוואות והעמיד את ביתו למכירה. הוא גם שלח מכתבי התנצלות אישיים לכל אחד מן הנפגעים. השופט אלון ציין כי מעולם לא בא לפניו שודד אשר נהג כך[12][13].
ליבוביץ' ריצה שמונה שנות מאסר בכלא ושוחרר בשנת 1998, לאחר שזכה לניכוי שליש וחנינה מנשיא המדינה דאז, עזר ויצמן. כמו כן אופנועו האישי חולט על ידי המדינה. לאחר שחרורו, הוא שינה את אורח חייו והחל להתפרנס ממתן הרצאות על מעשי השוד שביצע ועל חוויותיו מתקופת המאסר[14]. כמו כן, הוא מנהל אתר אינטרנט בשם "האופנובנק", שם הוא משתמש בניסיונו כדי לייעץ לאנשים העומדים בפני כניסה לכלא כיצד לשרוד[15]. בתקופת פעילותו כעבריין, רבים בציבור הזדהו עמו ואף ראו בו מעין גיבור שהצליח "להכות את הבנקים והממסד"[1]. מאז שחרורו, ליבוביץ' נותר דמות ציבורית זוכה למעקב תקשורתי קבוע במדורי הרכילות. בולט במיוחד היה מקרה בשנת 2014, כאשר שודר סרטון פרסומת לקטנוע בכיכובו של ליבוביץ. הרשות השנייה הורתה על הפסקת שידור הפרסומת בנימוק של עידוד עבריינות[9], אך בהמשך אישרה גרסה מקוצרת. בשנת 2021 זכה סיפורו אף לעיבוד אמנותי, כאשר תיאטרון הצפון העלה את המחזמר "האופנובנק" בכיכובו של השחקן גיל פרנק[16].
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנישואיו הראשונים נולד בנו, ליאל ליבוביץ (אנ'), פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, סופר, עיתונאי וחוקר משחקי וידאו. מאז שחרורו מהכלא, חי ליבוביץ בזוגיות עם יסמין מרחב, מנהלת משרד הפרסום "באומן בר ריבנאי אקספרט", אותה הכיר עוד בעת ריצוי עונשו. בשנת 2013 נישאו בני הזוג באי טאנה שברפובליקת ונואטו וליבוביץ אימץ את בתה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גדעון מרון, אופנובנק, 1995
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האופנובנק - האתר הרשמי של ליבוביץ
- בוקי נאה, האופנובנק: אבי האויב של עצמי, חדשות, 12 בפברואר 1991
- עומר חימי, שובו של האופנובנק, באתר nrg, 22 באוגוסט 2005
- מידע על האופנובנק בקטלוג הספרייה הלאומית
- נח אבגר הלוי, האופנובנק הראשון מדבר: "יכול להיות שרציתי להיתפס", מגזין מוטו, 6 בדצמבר 2012
חגי עמית, "ברשות השנייה חסר הומור וקשר למציאות. אני לא נתפש בציבור כעבריין ולא מרגיש עבריין", באתר TheMarker, 28 במרץ 2014
אביב פרנקל, "האופנובנק": סיפורו של העבריין האהוב במדינה, באתר nana10, 28 במרץ 2014- האופנובנק: "אחרי כל שוד הייתי עומד ליד הבנק ששדדתי, שם לא יחפשו אותי", באתר מעריב אונליין, 19 באוקטובר 2018
- חיפוש אופנובנק בעיתונות יהודית היסטורית
- נסלי ברדה, אהבה גדולה מהחיים:"אהבה במאסר", ערוץ 12, 1 בדצמבר 2022.
- תיק האופנובנק נפתח מחדש: 35 שנה לפרשה שהסעירה את המדינה, בערוץ היוטיוב של כאן 11, 13 בנובמבר 2025
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 הבנק הוא גם חבר, חדשות, 4 בנובמבר 1990
- 1 2 ביזנס ואמנות אחזקת האופנוע, מעריב, 22 באוקטובר 1990
- ↑ כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי (2025-11-13), תיק האופנובנק נפתח מחדש: 35 שנה לפרשה שהסעירה את המדינה
- ↑ שדד בנק ברמת-אביב ונמלט מהמשטרה על אופנוע אדום, חדשות, 9 במרץ 1989
- ↑ עיריית גבעתיים, חדשות, 23 באוקטובר 1990
- ↑ לא מזיז עיניים ולא את הראש; כאילו חנטו אותו, חדשות, 21 באוקטובר 1990
- ↑ מאות מתקשרים למשטרה ו"מזהים" את השודד האופנוען, מעריב, 19 בספטמבר 1990
- ↑ נעם וינד, האופנובנק באקסטזה – אופנועי מוטוגוצי חוזרים לארץ, באתר מאקו, 3 בינואר 2013
- 1 2 ,
נתי טוקר, הרשות השנייה פסלה לשידור את הפרסומת עם האופנובנק רוני ליבוביץ', באתר TheMarker, 20 במרץ 2014 - ↑
דני ענבר, "נתפסתי כי רציתי להיתפס", באתר מאקו, 17 בנובמבר 2011, מתוך התוכנית "אנשים" - ↑ בית המשפט העליון פסק: האופנוע של השודד לייבוביץ' - רכוש בנק לאומי, הארץ, 20 במאי 1994
- ↑ הבנקים יקבלו את כספי השודד, חדשות, 25 באוקטובר 1990
- ↑ ע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ נגד מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177
- ↑ רוני ליבוביץ אתר הלו מרצים
- ↑ אתר האופנובנק
- ↑ אילן לוקאץ', גונב את ההצגה - שוב, באתר מאקו, 3 בדצמבר 2021