רוסתם פרוח'זאד
.jpg) | |
| לידה |
המאה ה־7 Adurbadagan, האימפריה הסאסאנית  |
|---|---|
| נהרג |
636 Al-Qādisiyyah, עיראק |
| מדינה |
האימפריה הסאסאנית |
| שירות ביטחוני | |
| השתייכות |
Sasanian military |
| דרגה |
spahbed |
| פעולות ומבצעים | |
  | |
רוסתם פרוח'זאד (בפרסית: رستم فرخزاد, בתעתיק לטיני: Rustam Farrokhzād; נפטר בנובמבר 636 או 637[1]) היה אציל איראני בן לשושלת בית אספחבודאן הפארתית, אשר שימש כספאחבד (מפקד צבאי עליון) של רבע הצפון, המכונה במנהל הסאסאני קוסט-אי אדורבאדאגאן, תחת השליטים של האימפריה הסאסאנית, המלכה בוראן והמלך יזדגרד השלישי (מלך בשנים 632–651).[2]
עלייתו של רוסתם לצמרת השלטון התרחשה על רקע מלחמת האזרחים הסאסאנית (628–632); רוסתם ואביו, פרוח' הורמיזד, הנהיגו את הסיעה הפארתית מהצפון (ה"פאהלאב") ותמכו באופן פעיל במלכה בוראן בניסיון לייצב את הממלכה המפולגת קודם לעלייתו של יזדגרד השלישי.[3] כוחו הפוליטי והצבאי העצום שיקף את מבנה "הקונפדרציה הסאסאנית-פארתית", שבה בתי האצולה הגדולים החזיקו באוטונומיה כמעט מלאה ולא תמיד סרו למרותו הישירה של הכתר בקטסיפון.
רוסתם זכור כדמות היסטורית בולטת, כגיבור בשיר האפי הפרסי שאהנאמה ("ספר המלכים") של פירדוסי, וכנקודת התייחסות תרבותית עבור לאומנים איראנים רבים כסמל להתנגדות להכיבוש המוסלמי של פרס.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוסתם היה חבר בבית אספחבודאן, אחד משבעת הבתים הגדולים של איראן אשר הרכיבו את שכבת האצולה הגבוהה של האימפריה הסאסאנית. המשפחה ייחסה את הגנאלוגיה שלה ל"פאהלו" (הפרתים העתיקים), החזיקה במשרות צבאיות ומינהליות רמות בממלכה במשך דורות, ובניה נשאו את התואר "ספאחבד פהלאב" (Spahbed-i Pahlav) המצביע על היותם המפקדים הצבאיים של האזורים הפרתיים.[4] דרך השושלת הארסאקידית שלהם, טענו בני אספחבודאן שהם צאצאים של המלכים הקיאניים המיתולוגיים דארא השני ואספנדיאר.[5]
תחת הסאסאנים נהנו בני אספחבודאן ממעמד כה גבוה עד שהוכרו כ"קרובים ושותפים של הסאסאנים" (בפרסית אמצעית: hamshahr). אביו של רוסתם, פרוח הורמיזד, היה דמות פוליטית מרכזית שדרשה בעצמה את כס המלוכה, והיה קרוב משפחה של מלך המלכים ח'וסרו השני (מלך בשנים 590–628).[4] אף על פי שמולדתם ההיסטורית של בני אספחבודאן הייתה בח'וראסאן, המשפחה שלטה מכוח הרפורמות המינהליות של המאה ה-6 ברובע הצפוני של האימפריה, הידוע בשם קוסט-אי אודאגאר (או קוסט-אי אדורבאדאגאן). בשל היקף השפעתה הגאוגרפי של המשפחה, מקורות שונים מציינים את מקום הולדתו של רוסתם בארמניה, באדורבאדאגאן (אזרבייג'ן), בהמדאן או בריי.[4] לרוסתם היה אח בשם פרוח'זאד, אשר החזיק בכוח פוליטי רב בקטסיפון ושימש כיועץ קרוב למלך יזדגרד השלישי לאחר מות אביהם.[6]
המלחמה עם האימפריה הביזנטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 602, קיסר האימפריה הביזנטית מאוריקיוס נרצח על ידי יריבו הפוליטי פוקאס. כתוצאה מכך פתח ח'וסרו השני במלחמה, לכאורה כדי לנקום את מותו של מאוריקיוס. במהלך המלחמה שנמשכה שני עשורים, נחל ח'וסרו הצלחה בתחילה וכבש את המחוזות הרומיים במזרח הקרוב, כולל מצרים הביזנטית.[7] עם זאת, במהלך השלב השלישי של המלחמה, בשנת 624, הגלגל התהפך לחלוטין, כאשר הקיסר הביזנטי החדש הרקליוס כבש את עבר הקווקז, ובכך הותיר את רובע הצפון של האימפריה הסאסאנית חשוף לפלישה.[6] במהלך תקופה זו, אצילים איראנים רבים הפכו למתוסכלים משלטונו של ח'וסרו השני, לא רק בשל הניצחונות הביזנטיים אלא גם בשל מדיניותו הפנימית הריכוזית והעול הכלכלי הכבד שהטיל.[6]
תסכול זה הקיף גם את בית אספחבודאן. באותה תקופה פלש הרקליוס לאדורבאדאגאן ובזז את העיר הדתית המרכזית גנזאק, שבה שכן מקדש האש המלכותי אדור גושנאספ.[6] ההיסטוריונית המודרנית פרוואנה פורשאריאטי מציעה שתי אפשרויות מאחורי הצלחת פלישתו של הרקליוס ללא התנגדות ממשית: הראשונה היא שפרח הורמיזד, אביו של רוסתם, הפסיק לחלוטין לתמוך בח'וסרו השני ופתח במרד פעיל באדורבאדאגאן בראשות כ-10,000 חיילים, והשנייה היא שבני אספחבודאן אפשרו להרקליוס לפלוש מרצון כדי להחליש את השאה.[6] עד שנת 627, הגנרל המוערך שהרבראז מבית מיהראן התמרד אף הוא, בעוד שפרח הורמיזד קשר עמו קשר חשאי נגד ח'וסרו השני.[6] בשנה שלאחר מכן, בשנת 628, הודח ח'וסרו השני על ידי קואליציה של פלגים חזקים בתוך האימפריה, שכללה את שהרבראז שייצג את משפחת מיהראן, בית אספחבודאן שיוצג על ידי פרח הורמיזד ושני בניו רוסתם ופרוח'זאד, הפלג הארמני שיוצג על ידי ואראזטירוטס השני בגרטוני, ומושל ח'וראסאן (הקאנאראנג).[6] הפלגים העלו לשלטון את בנו של ח'וסרו השני, קבאד השני, אשר הורה במהרה על הוצאתו להורג של אביו.[7]
מלחמת אזרחים באיראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת שלטונם של קבאד השני, ארדשיר השלישי ושהרבראז
[עריכת קוד מקור | עריכה]נפילתו של ח'וסרו השני הגיעה לשיאה במלחמת האזרחים הסאסאנית בין השנים 628–632, תקופה שבה חברי האצולה הגבוהה השיגו אוטונומיה מלאה והחלו להקים ממשלים עצמאיים במחוזותיהם. מעשי האיבה בין סיעות האצולה המרכזיות – הסיעה הדרומית-פרסית ("פארסיג") והסיעה הצפונית-פרתית ("פהלאב") – התחדשו בעוצמה, דבר שכילה את משאביה של האימפריה והחליש אותה אנושות מפנים.[8] חודשים ספורים לאחר נפילת ח'וסרו, שטפה את המחוזות הסאסאניים המערביים (באזור מסופוטמיה) מגפת שרויה הקטלנית – הנקראת על שמו של המלך קבאד שרויה (קבאד השני) – אשר כילתה כמחצית מהאוכלוסייה באזורים אלו, וגרמה גם למותו של המלך עצמו.[8]
את קבאד השני ירש בנו בן השמונה, שהוכתר כארדשיר השלישי. עלייתו של המלך הילד נתמכה בתחילה על ידי פלג הפהלאב, פלג הפארסיג, וכן פלג שלישי מרכזי מאזור סיסתאן שנקרא "נימרוזי".[6] עם זאת, במהלך שנת 629 משכו בני סיעת הנימרוזי את תמיכתם במלך והחלו לקשור קשר עם הגנרל שהרבראז כדי להפיל את השלטון המרכזי.[6] בתגובה, פלג הפהלאב, תחת מנהיגותו של פרח הורמיזד (אביו של רוסתם), החל לתמוך בבתו של ח'וסרו השני, בוראן, כטוענת לגיטימית לכס המלוכה. בוראן החלה לטבוע מטבעות באזורי ההשפעה של הפהלאב בצפון ובמזרח, בערים אמול, נישאפור, גורגאן וריי, כמהלך שנועד לקרוא תיגר על השלטון בקטיספון.[6] ב־27 באפריל 630 נרצח ארדשיר השלישי על ידי שהרבראז שתפס את השלטון, אך זה האחרון חוסל בתורו לאחר שלטון קצר של ארבעים יום בלבד, בהפיכה חצר שהוביל פרח הורמיזד בשיתוף עם המשמר המלכותי.[6] בעקבות כך, סלל פרח הורמיזד את הדרך לעלייתה של בוראן לכס המלכות בשלהי יוני 630.[6]
תקופת שלטונם של בוראן, שפור שהרבראז ואזארמידוח'ט
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלייתה של בוראן לשלטון נבעה ככל הנראה מהיותה היורשת הלגיטימית היחידה שנותרה לשושלת הסאסאנית אשר מסוגלת למשול, לצד אחותה אזארמידוח'ט.[9] עם זאת, היא הודחה עוד בשנת 630, ושפור שהרבראז (בנו של הגנרל שהרבראז ואחיינו של ח'וסרו השני) מונה לשליט איראן.[6] כאשר הוא לא זכה להכרה מצד פלג הפארסיג בהנהגת הגנרל החזק פירוז ח'וסרו (המוכר גם בשם פירוזאן), הוא הודח במהירות לטובת אזארמידוח'ט.[6]
פרח הורמיזד, כדי לחזק את סמכותו וליצור מודוס ויוונדי הרמוני בין משפחות הפהלאב והפארסיג, ביקש מאזארמידוח'ט (שהייתה המועמדת של פלג הפארסיג) להינשא לו.[6] המלכה לא העזה לסרב בגלוי, אך תכננה בחשאי את הוצאתו להורג. המעשה בוצע בחסות האציל מבית מיהראן, סיאווח'ש, שהיה נכדו של המפקד הצבאי המפורסם בהראם צ'ובין.[6] רוסתם, שהיה מוצב באותו הזמן בח'וראסאן כמפקד כוחות המזרח, ירש את אביו כמנהיג פלג הפהלאב. כדי לנקום את מות אביו, הוא צעד עם כוחותיו לקטיספון, ובלשונו של ההיסטוריון בן המאה התשיעית סייף אבן עומר, "הביס כל צבא של אזארמידוח'ט שנקרה בדרכו".[6] לאחר מכן הוא הביס את כוחותיו של סיאווח'ש בקטיספון וכבש את עיר הבירה.[6] אזארמידוח'ט עונתה, עוורה ונהרגה זמן קצר לאחר מכן בהוראת רוסתם, שהשיב את בוראן לכס המלכות ביוני 631.[10]
בוראן התלוננה בפני רוסתם על מצבה הקשה של האימפריה, שהייתה באותה עת בשלבי שבריריות ושקיעה מתקדמים. היא הזמינה אותו לנהל את ענייני הממלכה, ובכך העניקה לו סמכות שלטונית כוללת.[6] בהמשך הושג הסדר רשמי בין משפחת המלוכה לרוסתם; לפי תיעודו של סייף אבן עומר, נקבע כי המלכה "תפקיד בידיו את השלטון למשך עשר שנים", שבסיומן הריבונות תחזור "למשפחת סאסאן אם יימצא מי מצאצאיהם הזכרים, ואם לא, אז לנשותיהם".[6] בוראן ראתה את ההסכם כראוי, וזימנה את פלגי המדינה, כולל הפארסיג, ושם הכריזה על רוסתם הן כמנהיג המדינה והן כמפקדה הצבאי העליון.[6] פלג הפארסיג הסכים לפשרה, ופירוז ח'וסרו הופקד על ניהול ענייני המדינה האזרחיים לצד רוסתם.[6]
הפארסיג הסכימו לעבוד בשיתוף פעולה עם הפהלאב בשל מצבה השברירי של איראן, וכן משום ששותפיהם מבית מיהראן הובסו זמנית על ידי רוסתם בקטיספון.[6] עם זאת, שיתוף פעולה זה הוכח כקצר ימים בשל התנאים הלא שוויוניים בין שני הפלגים, כאשר לפלג הפהלאב של רוסתם היה חלק משמעותי בהרבה במוקדי הכוח תחת אישורה של בוראן.[6] בשנה שלאחר מכן פרץ מרד בקטיספון; בזמן שהצבא המלכותי היה עסוק במערכות חיצוניות, אנשי הפארסיג, שלא היו מרוצים מסמכויותיו הנרחבות של רוסתם, קראו להפלת בוראן ולהחזרתו של הדמות הבולטת בפלג הפארסיג, בהמאן ג'אדויה, שפוטר על ידה בעבר.[6] בוראן נהרגה זמן קצר לאחר מכן, ולפי המסורת ההיסטוריוגרפית שמביא סייף, היא נחנקה למוות על ידי פירוז ח'וסרו.[6]
בעקבות הרצח חודשו מעשי האיבה בין שני הפלגים בעוצמה.[6] לא זמן רב לאחר מכן, הן רוסתם והן פירוז ח'וסרו חשו מאוימים על ידי תומכיהם שלהם, שנבעתו מהמצב המידרדר של המדינה והבינו שהקפיאון הפנימי יוביל לחורבן מוחלט מול האיומים החיצוניים. רוסתם ופירוז ח'וסרו הסכימו לפיכך לעבוד יחד פעם נוספת, והעלו את אחיינה של בוראן, יזדגרד השלישי (מלך בשנים 632–651) לכס המלכות, ובכך שמו קץ למלחמת האזרחים הממושכת.[6]
עלייתו של יזדגרד השלישי וסיום מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יזדגרד השלישי הוכתר במקדש האש של אנאהיטה שבאסתח'ר, שם הסתתר מאימת המהומות במהלך מלחמת האזרחים. מקדש זה היה המקום הסמלי שבו מייסד השושלת, מלך המלכים הסאסאני הראשון ארדשיר הראשון (מלך בשנים 224–242), הכתיר את עצמו כארבע מאות שנים קודם לכן. הבחירה להכתיר את יזדגרד דווקא באסתח'ר נבעה מתקוות סמליות עמוקות של אצילי הממלכה להשבת עטרה ליושנה ולהתחדשות האימפריה.[4] הוא נחשב באותה עת לצאצא הזכר הלגיטימי האחרון של בית סאסאן שנותר בחיים באיראן ושסביבו יכלה האצולה להתאחד.[11] מרבית החוקרים מסכימים כי יזדגרד היה ילד בן שמונה בלבד בעת הכתרתו, דבר שהותיר את ניהול האימפריה בפועל בידי האצילים המקיפים אותו.[8][12][6]
עם עלייתו לשלטון הפקיד המלך הצעיר בידי רוסתם את הגנת האימפריה כולה, והכריז עליו בפומבי כאיש הבולט והחזק ביותר בקרב האיראנים.[13] אף על פי שהוכר כשליט הריבוני והלגיטימי על ידי פלגי הפארסיג והפהלאב כאחד, יזדגרד לא החזיק בהשפעה ממשית על מרבית שטחי ממלכתו השסועה. בשנים הראשונות לשלטונו נטבעו מטבעות הנושאים את שמו רק באזורי פארס, סאקאסטאן ובח'וזסטאן – אזורים בדרום ובדרום-מזרח האימפריה שהיו תחת שליטתו הישירה של פלג הפארסיג.[6] לעומת זאת, באזורי הצפון והמזרח, מעוזו של פלג הפהלאב ושל רוסתם עצמו, נמנעו שליטי המחוזות המקומיים מלטבוע מטבעות בשמו של המלך החדש בשנים הראשונות, עדות לאוטונומיה המוחלטת שניכסו לעצמם השליטים המקומיים של משפחות האצולה הפרתיות.[6]
הפלישה הערבית לאימפריה הסאסאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך תקופה זו, כוחות הכיבושים הערביים המוקדמים חדרו בהדרגה לגבולותיה הדרומיים-מערביים של האימפריה, תחת הנהגתו של הח'ליף השני עומר בן אל-ח'טאב. האיראנים בלמו שוב ושוב את ההתקדמות הזו, ובשנת 634 אף הנחילו לצבא הח'ליפות תבוסה מוחצת בקרב הגשר. עם זאת, הגנרל הסאסאני בהמאן ג'אדויה נצטווה מיד לאחר הניצחון לחזור לקטיספון על ידי רוסתם כדי לסייע בדיכוי מרד פוליטי שפרץ בעיר הבירה. בעקבות נסיגתם הכפויה של האיראנים, כוחותיו של הח'ליף עומר נסוגו זמנית להתארגנות, רק כדי לפתוח בהסתערות מחודשת כעבור שנתיים.
בשנת 636 הורה יזדגרד השלישי לרוסתם פרוח'זאד לצאת בראש הצבא המלכותי ולהכניע את הערבים המוסלמים הפולשים. המלך הצעיר הבהיר למפקדו כי העם האיראני לא עמד בפני משבר קיומי חמור כל כך מאז עלייתה של שושלת ארדשיר הראשון לשלטון, ופרט בפניו את מעשיהם של הערבים מאז שחנו באל-קאדסיה ואת הסבל שנגרם לאוכלוסייה המקומית. רוסתם השיב בתחילה בנימה מזלזלת, וטען כי הערבים אינם אלא להקת זאבים רעבה הנופלת על רועים תמימים וסופה להישמד.[6]
יזדגרד התווכח עמו וטען כי המצב מורכב ומסוכן בהרבה. הוא הסביר שהציג את השאלה בציפייה שרוסתם ינתח את האויב בראייה מפוכחת כדי שיוכלו לפעול בהתאם למציאות בשטח. יזדגרד השווה את הערבים לעיט המביט על הר שבו ציפורים מוצאות מחסה בלילה; בכל פעם שציפור אחת נפרדה מהלהקה, העיט חטף וטרף אותה בעוד שאר הציפורים קפאו ממקומן מתוך פחד. אילו היו ממריאות בבת אחת, הן היו מצליחות להדוף את הטורף ולשרוד, אך מכיוון שכל קבוצה פעלה בנפרד – כולן נספו. יזדגרד סיכם כי זהו בדיוק הדמיון המצער בינם לבין הפלגים השונים והמסוכסכים של האיראנים.[6]
רוסתם לא הסכים עם ניתוחו הטקטי של יזדגרד וביקש מהמלך לאפשר לו לנהל את המערכה בדרכו שלו. הוא טען כי הערבים עדיין חוששים מעוצמתה של האימפריה כל עוד השאה אינו מתגרה בהם ישירות בעימות חזיתי, והדגיש שבמלחמה זו הסבלנות עדיפה על החיפזון. רוסתם האמין כי לחימה מול פלגי צבא בודדים בזה אחר זה (טקטיקת התשה) עדיפה על פני עימות כולל, שכן היא תתיש את האויב ותשמור על כוחות הממלכה. עם זאת יזדגרד, שהיה צעיר ועקשן מכדי להקשיב לעצתו של המפקד המנוסה, סירב לקבל את הגישה הזהירה והמחושבת ודרש הכרעה מהירה.[6]
על פי השאהנאמה (אפוס המלכים הפרסי), לפני שהכוחות פתחו בקרב ניסה רוסתם לנהל משא ומתן אחרון ושלח לערבים מכתב בעל נימה פואטית ונחרצת. הוא פאר במכתבו את המונרך הסאסאני, המעטר את הכתר והכיסא ומכניע את אהרימן (רוח הרע במיתולוגיה הזורואסטרית), ותהה בלעג מאימתי יש לערבים מלך, מהי דתם ואורח חייהם, וכיצד הם מעזים להתגרות באימפריה עולמית. רוסתם עקץ את הערבים וציין כי הם אומה המסתפקת בחלב גמלים ולטאות, וכי אין ברשותם פילים, ציוד או אוצרות כפי שיש לאיראן. עם זאת, הוא הבטיח שאם ישלחו נציג מנוסה שיסביר את כוונותיהם, הוא יבקש מהשאה להעניק להם הטבות כלכליות, והפציר בהם שלא לצאת למלחמה שתוצאתה ידועה מראש.[14]
המקורות ההיסטוריים המוסלמיים מתעדים סדרה של מפגשי משא ומתן בשטח. הערבים שלחו בתחילה נציג בשם זוהרה, אך המשא ומתן עמו נכשל. בהמשך שלחו את מוגירה אבן שועבה. רוסתם הבהיר למוגירה כי האיראנים יושבים לבטח בארצם ונהנים מעוצמה שאין לשום עם אחר. מוגירה קטע את דבריו והציב אולטימטום חריף המאפיין את הכיבושים המוסלמיים: על האיראנים לקבל את דת האסלאם, או לחלופין לשמור על דתם אך לשלם מס גולגולת (ג'יזיה) לאלתר ומתוך הכנעה, ואם יסרבו – תכריע החרב. רוסתם, שנפגע עמוקות מן העזות, איים על מוגירה והצהיר כי ישמיד את הצבא הערבי כולו עוד לפני שיפציע השחר.[6]
בעודו מתכונן למערכה הקרבה, ומתוך תחושת מורא כבדה מפני הבאות, כתב רוסתם מכתב פרידה לאחיו פרוח'זאד (המתועד בהרחבה בשאהנאמה). במכתב הוא ביקש ממנו לאסוף צבא עתודה, לסגת לכיוון אזרבייג'ן ולהתפלל לשלומו, והזכיר לו כי השאה הצעיר יזדגרד הוא השריד הלגיטימי האחרון מבית סאסאן ויש להגן עליו בכל מחיר.[6] מיד לאחר מכן יצא רוסתם בראש כוח סאסאני עצום כדי להתעמת עם הצבא הערבי-מוסלמי בפיקודו של סעד אבן אבי וקאס (שפעל תחת הנחיות הח'ליף עומר) בגדה המערבית של נהר הפרת, במישורי קרב אל-קאדסיה (כיום בדרום עיראק, דרומית-מערבית לאל-חילה וקופה).
מותו בקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימים מספר דיווחים היסטוריים סותרים המפרטים את נסיבות מותו של רוסתם, אך המקורות כולם מסכימים פה אחד כי הוא נספה במהלך ימי הקרב העקוב מדם של אל-קאדסיה.[15]
דיווח מרכזי אחד, הנחשב בעיני חוקרים מודרניים כבעל גרעין היסטורי מהימן, מציין כי רוסתם נמצא מת בשדה המערכה בתום סופת חול קשה, כשעל גופו למעלה מ-600 פצעי חרב וחנית, עדות לכך שלחם בחזית עד רגעיו האחרונים. לפי גרסה זו, הלוחמים האיראנים לא היו מודעים למותו בזמן אמת והמשיכו להילחם בעוז; האגף הימני הסאסאני אף ביצע מתקפת נגד מוצלחת והחזיר לעצמו עמדות אבודות לפני שהמערך כולו קרס. גרסתו של ההיסטוריון אל-יעקובי מפרטת כי הלוחמים המוסלמים דראר בן אל-אזוור, טולייחה, עמר בן מעדי יכרב וקורט בן ג'מאח אל-עבדי היו אלו שגילו את גופתו של רוסתם בשטח בתום הלחימה. לצידה של גרסה זו, קיימות שתי גרסאות חלופיות המופיעות בכרוניקות המוסלמיות, אך המחקר המודרני נוטה לראות בהן המצאות ספרותיות מאוחרות בעלות מטרות דידקטיות או פוליטיות:[15]
- מסורת הילאל אבן עולפה (סיפור הגמל): לפי דיווח זה, במהלך היום האחרון של הקרב התחוללה סופת חול כבדה בפניהם של הלוחמים הסאסאנים. רוסתם תפס מחסה מאחורי גמל שהיה עמוס בציוד ונשק כדי להתגונן מן הסופה. מבלי לדעת שהמפקד העליון מסתתר שם, הלוחם הערבי הילאל אבן עולפה חתך את חגורת המשא של הגמל כדי לבוז את חפציו. כלי הנשק הכבדים נפלו ישירות על רוסתם ושברו את גבו, והותירו אותו משותק. הילאל גילה אותו, ערף את ראשו, הרים אותו על חניתו וצעק לחבריו כי הרג את מפקד האויב. למראה ראשו של מפקדם האגדי נישא באוויר, איבדו החיילים הסאסאנים את המורל והצבא התפרק בכאוס, כאשר רבים טובעו בנהר במהלך המנוסה. בשל אלמנטים דרמטיים, מוגזמים וקומיים מובהקים, קבע המחקר המודרני כי דיווח זה אינו אמין, וקיימת מחלוקת עמוקה במקורות לגבי זהות החייל שהנחית בפועל את מכת המוות.[15]
- מסורת הדו-קרב עם סעד: דיווח זה מציג דו-קרב הירואי וישיר בין רוסתם לבין המפקד הערבי העליון, סעד אבן אבי וקאס, שבו רוסתם סונוור על ידי החול וסעד ניצל זאת כדי להורגו. חוקרים מודרניים פוסלים גרסה זו לחלוטין, שכן ידוע בוודאות כי סעד אבן אבי וקאס היה חולה מאוד במהלך ימי הקרב (הוא סבל מפצעי שחין קשים שפתחו את עורו), לא היה מסוגל לרכוב על סוס, וניהל את המערכה כולה כשהוא שוכב על בטנו בטירה מוגנת המשקיפה על שדה הקרב. הגרסה נולדה ככל הנראה כמשקל נגד ספרותי לסיפור הגמל המשפיל, במטרה להעניק לרוסתם מוות מכובד יותר מול המפקד העליון של האויב.[15]
השלכות מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תבוסת הצבא הסאסאני ונפילתו של רוסתם פרוח'זאד בקרב אל-קאדסיה הנחיתו מכה אנושה על המורל של האימפריה הסאסאנית וסימנו את תחילת קצה. זמן קצר לאחר מכן, נפלה עיר הבירה קטיספון לידי המוסלמים ללא התנגדות משמעותית. בשנים העוקבות נהרגו בקרבות רצופים מרבית המפקדים הבולטים ועמודי התווך של השושלת שנותרו בחיים, ובהם פירוז ח'וסרו, שהרבראז ג'אדויה, ומרדנשאה (שנספו סביב קרב נאהאוונד בשנת 642), וכן סיאבאח'ש ומוטא מדילם (בשנת 643). בשנת 651, לאחר שנים של מנוסה ותקווה גנוזה לשקם את הממלכה, נרצח המלך האחרון יזדגרד השלישי בעיר המזרחית מרו (נווה מדבר היסטורי בח'וראסאן, כיום בטורקמניסטן) בהוראת מושל המחוז המקומי, המרזבאן מהוי סורי. עם מותו של השאה, השלימו הערבים את כיבוש ח'וראסאן הגדולה והביאו לסיומה הרשמי של האימפריה הסאסאנית.[6]
אישיות וכישורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האפוס הלאומי הפרסי, השאהנאמה, מציג את דמותו של רוסתם באור הירואי וטראגי כאחד, ומתאר אותו כאדם נבון, אמיץ לב ומפקד מוכשר. מעבר לכישוריו הצבאיים בשדה הקרב, האפוס מייחס לו ידע נרחב כמתמטיקאי ואסטרולוג מיומן, אשר חזה באמצעות גרמי השמים את חורבנה הקרב של האימפריה ואת נפילתו שלו בקרב. הוא מתאר אותו כבעל אינטואיציה חדה ותפיסה פוליטית רחבה, שנהג לנהל את ענייני המדינה תוך הקשבה עמוקה לעצות יועציו ואציליו.[14]
ההיסטוריון והמזרחן ארתור כריסטנסן תיאר את רוסתם כאישיות יוצאת דופן שניחנה באנרגיה אדירה, כמנהל פוליטי מוכשר וכיכולת גנרלית מצוינת בשדה הקרב. במחקרו הדגיש כריסטנסן כי רוסתם היווה את עמוד התווך המרכזי והיציב ביותר שהחזיק את הממלכה השסועה בשנותיה האחרונות, וכי מותו הותיר חלל מנהיגותי בלתי ניתן למילוי.[6]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ התאריך המדויק של קרב אל-קאדסיה שנוי במחלוקת עזה במקורות ההיסטוריים ובהיסטוריוגרפיה המודרנית. בעוד שחלק מהחוקרים מקבלים את שנת 636, חוקרים מודרניים רבים נוטים לשנת 637 או אף 638. ראו: Lewental, D. Gershon (2014), "The Sasanian Response to the Arab-Muslim Invasions: The Land in the Islamic Historiographical Imagination", *The Journal of Persianate Studies*, 7(2), pp. 175–201.
- ↑ Pourshariati, Parvaneh (2008), *Decline and Fall of the Sasanian Empire: The Sasanian-Parthian Confederacy and the Arab Conquest of Iran*, I.B.Tauris, pp. 187-195.
- ↑ Daryaee, Touraj (2009), *Sasanian Persia: The Rise and Fall of an Empire*, I.B.Tauris, pp. 35-37.
- 1 2 3 4 Touraj Daryaee, When the End is Near: Barbarized Armies and Barracks Kings of Late Antique Iran, pp. 43–52, Harrassowitz, 2010
- ↑ A. Shapur Shahbazi, Encyclopaedia Iranica, Vol. IV, Fasc. 2, pp. 180–182: Besṭām o Bendōy, Encyclopaedia Iranica, 1989
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 Parvaneh Pourshariati, Decline and Fall of the Sasanian Empire: The Sasanian-Parthian Confederacy and the Arab Conquest of Iran, I.B. Tauris, 2008
- 1 2 James Howard-Johnston, Encyclopaedia Iranica: Ḵosrow II, Encyclopaedia Iranica, 2010
- 1 2 3 A. Shapur Shahbazi, Encyclopaedia Iranica: Sasanian dynasty, Encyclopaedia Iranica, 2005
- ↑ Touraj Daryaee, Sasanian Persia: The Rise and Fall of an Empire, I.B.Tauris, 2014
- ↑ Ph. Gignoux, Encyclopaedia Iranica: Āzarmīgduxt, Encyclopaedia Iranica, 1987
- ↑ R. N. Frye, The Cambridge History of Iran, Volume 3: The political history of Iran under the Sasanians, Cambridge University Press, 1983
- ↑ Mehrdad Kia, The Persian Empire: A Historical Encyclopedia, ABC-CLIO, 2016
- ↑ D. Gershon Lewental, The Death of Rostam: Literary representations of Iranian identity in early Islam, Iranian Studies, 2017
- 1 2 Ferdowsi, The Epic of the Kings (RLE Iran B): Shah-Nama the national epic of Persia, Taylor & Francis, 2012
- 1 2 3 4 D. Gershon Lewental, Encyclopaedia Iranica: Rostam b. Farroḵ-Hormozd, Encyclopaedia Iranica, 2017