רועי חסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רועי חסן
Roy Hasan at an event, 2017.jpg
לידה 9 באפריל 1983 (בן 35)
חדרה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, פעיל חברתי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס ברנשטיין (2015)
תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רועי חסן (נולד ב-9 באפריל 1983) הוא משורר ישראלי. פעיל בקבוצות ערס פואטיקה וגרילה תרבות ואתר קפה גיברלטר, חתן פרס ברנשטיין לשנת 2015 עבור ספר הביכורים שלו, "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה". שיריו, המביעים זעם נגד ה"הגמוניה האשכנזית", בעלי ההון, קיבוצניקים ותושבי צפון תל אביב, מתפרסמים בעיתונות, בעיקר במוסף "תרבות וספרות" של הארץ בעריכת בני ציפר ובמקומוני ידיעות תקשורת, ומעוררים תגובה ציבורית.[1]

קורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסן נולד וגדל בחדרה. את פעילותו הציבורית החל כבעל טור במקומוני ידיעות תקשורת ובהשתתפות בלהקות פאנק רוק והיפ הופ.

חסן מגדיר את עצמו כאנטי ציוני. הוא דוגל בעקרונות השמאל, שלום, צדק חברתי ושוויון זכויות, תוך דחיית השמאל הישראלי הממוסד (שאותו הוא מכנה "לבן" וה"אשכנזי"), המקושר למפלגות מפא"י, מפ"ם וגרורותיהן. לדבריו השמאל הממוסד הוביל את דיכוי המזרחים והערבים בישראל. לדבריו "לשחק במגרש הלבן של 'הארץ' זה להשתין להם על השטיח וללכת. מבחינת חשיפה, אין חשיפה יותר יפה מזו. לא חשיפה שלי, חשיפה שלהם – לחשוף אותם לזה. הטוקבקים ומאמרי התגובה שם מוכיחים כל טענה שלי"[2].

בין המקורות המוזיקליים שהשפיעו עליו ציין את מוזיקת ההיפ-הופ של שכונות העוני בארצות הברית, בפרט להקת וו טאנג קלאן, הנוטוריוס בי. איי. ג'י. ומוס דף, ואת המוזיקה של ג'ון קולטריין ועופר לוי[3][4].

חסן מתגורר בחדרה, נשוי ואב לילדה. בנובמבר 2013, אימץ אורח חיים טבעוני מטעמי מוסר[5].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2014 זכה להכרה עם פרסום שירו "מדינת אשכנז" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ[6]. השיר פותח באלוזיה לשירה של לאה גולדברג, משירי ארץ אהבתי: "בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ" ובהמשכו, דיוקן המשורר בעיני האשכנזים כ"שותף" בלתי רצוי:

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה / אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן / אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן / אֲנִי הַהֶרֶס הַחֻרְבָּן / הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן / הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט / אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים וּקְמֵעוֹת / אֲנִי עַרְס...

בהמשך השיר פורט חסן את חוויות ילדותו המעצבות ובהן חוסר קשר רגשי ליום השואה, חינוכו לשנאת ערבים ולשירה על ידי הדרה של משוררים בני עדות המזרח מתוכנית הלימודים. חסן מסכם "ולא חוגג עצמאות עד שתקום לי מדינה". מעל דפי "תרבות וספרות" וברשתות החברתיות התנהל דיון ציבורי בין שוללי השיר לבין מי שראו בו בשורה חברתית.

שיר נוסף שלו שעורר הד ציבורי נרחב היה "אִם יִהְיֶה שָׁלוֹם כָּל הָעַרְסִים יָבוֹאוּ", המלגלג על מחנה השמאל הישראלי וצביעותו כלפי המזרחים[7].

במרץ 2015 פורסם ספרו הראשון "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" וב-2017 ראה אור ספרו השני "זהב אריות". במאי 2015 זכה סיפור קצר פרי עטו בשם "קולכצין" כסיפור מומלץ במסגרת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"[8].

ביולי 2015 זכה, יחד עם תהילה חכימי ועדי קיסר, חברותיו ל"ערס פואטיקה", ועם דורית רביניאן בפרס ברנשטיין. זכייתו בפרס הממסדי עוררה ביקורת.[1]

במאי 2017 החל לשדר יחד עם שלומי חתוכה תוכנית תרבות שבועית ברשת כאן תרבות (רשת א') של תאגיד השידור הישראלי.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה (שירים), הוצאת טנג'יר, 2014.
  • זהב אריות (שירים), הוצאת טנג'יר, 2017.
  • אין זיכרון אחר (פרוזה), אחוזת בית (הוצאה לאור), 2018.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דוד (ניאו) בוחבוט, המזרחים הרדיקליים עומדים בתור לפרס ברנשטיין, באתר הארץ, 11 ביולי 2015
  2. ^ הציונות, ימח שמה, ראיון עם רועי חסן במגזין Time Out תל אביב, 26 בפברואר 2015
  3. ^ אילן ברקוביץ'רועי חסן הוא נתן אלתרמן של דורנו, באתר הארץ, 14 ביולי 2015
  4. ^ רועי חסן, 20 שנה לאלבום הבכורה של וו טאנג קלאן, קפה גיברלטר, 20 בנובמבר 2013
  5. ^ פרופיל הפייסבוק של רועי חסן - 7 בנובמבר 2016
  6. ^ רועי חסן, מדינת אשכנז, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2014
  7. ^ רועי חסן, אִם יִהְיֶה שָׁלוֹם כָּל הָעַרְסִים יָבוֹאוּ, באתר הארץ, 30 ביוני 2015
  8. ^ רועי חסן, קולכצין, באתר הארץ, 22 במאי 2015