רות אנדריאס-פרידריך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רות אנדריאס-פרידריךגרמנית: Ruth Andreas-Friedrich;‏ 1901, ברלין - 1977, מינכן), הייתה סופרת, עיתונאית, מתנגדת הנאצים וחסידת אומות העולם מגרמניה.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותה הייתה אנדריאס חברת הוואנדרפוגל. היא למדה עבודה סוציאלית ולפרנסתה מכרה בחנות ספרים. בשנות העשרים ואילך פרסמה טורי ביקורת ופיליטונים במספר עיתונים גרמניים. בשנת 1924 נישאה לאוטו פרידריך (גר'), לימים ראש הקונפדרציה של איגודי הפועלים הגרמניים (אנ'). לאחר שנה נולדה בתה קארין. בשנת 1930 התגרשה. בשנות השלושים חייתה עם המנצח לאו בורכארד.

בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית הנאצים לשלטון ייסדו אנדריאס-פרידריך ובורכארד קבוצת מתנגדים לשלטון הנאצי בשם "הדוד אמיל" (Onkel Emil), קבוצה הומניטרית לא פוליטית. חברי הקבוצה סיפקו לאנשים שנמנו על נרדפי הנאצים מזון ומסמכי זהות מזויפים, בחלקם זוהו הנרדפים כבני הגזע הארי על מנת למנוע את רדיפתם. רות אנדריאס-פרידריך ציטטה בספרה אחד מהאנשים שקיבלו תעודות כאלה. האיש חי בברלין בזהות בדויה, היה נגן בתזמורת וסיפר לה על אירוע שקרה לו ביולי 1944:

ערב ערב התארחתי אצל חבורה אחרת של קצינים בכירים. ניהלתי איתם שיחות בענייני אמנות, השתתפתי עמם במסיבות. פעם ביקש מישהו להתלוצץ. "אדון באואר", צעק ופרץ בצחוק רם, "אדון באואר, זה נורא מצחיק, אבל התדע שאתה נראה כמו יהודי?" השיבותי לאיש בצחוק מעוות, כשלאמיתו של דבר אני חש בזיעה הקרה המכסה את מצחי. ולבסוף החלה גם אחת החברות בהנהלת התזמורת לחשוד בי. אז אמרתי לעצמי: עכשיו, קונראד, עליך להיות גבר או למות. העמדתי פני צאצא נעלב מגזע הגרמאנים. תבעתי שיעמידו את המחוצפת בפני בית דין של כבוד. דרשתי חקירה. עמדתי על הדרישה שתיקח את דבריה בחזרה. במעמד כל הנאספים רעמתי כנגדה: "עלמתי, או שאת חוזרת בך מן העלבון הקשה שהטחת נגדי, או שאני מוסר על כל העניין דו"ח לגסטאפו! כגרמני בעל הכרה ונציונלסוציאליסט אינני יכול לעבור על כך בשתיקה שמישהו יטיל ספק במוצאי הארי!" חברה, אני אומר לכם, זה פעל! בהכנעה נסוג הנחש וביקש סליחה. ואני הייתי גיבור היום, גיבור שפעימות לבו המבוהל הדהדו הדהד וגבור מתחת לחולצתו... עוד שני סיורים כאלה ואני כשר להתקבל לבית החולים לחולי רוח.[1]

בספרה על פעילות ההצלה כתבה אנדריאס-פרידריך: "אנו שקועים בעבודה קדחתנית. מחליפים תלושי מזון, מתכננים זיופי תעודות, בוחנים אפשרויות מגורים, מחפשים מקומות לנזקקים."[2]

ביום ראשון שעבר [פברואר 1944] נאלצה הגברת מאירוביץ' לפנות את דירתה בביתה שספג פגיעה ישירה. אתמול היא עזבה את ברלין. את בתה דגמר הצלחנו לשכן בחדר הבחורות של דירת הרווקים שלנו. לאחר כל מתקפה אוירית הולכת ומחריפה מצוקת הדיור. מי יעז במצב כזה לקבל תחת קורת גג ביתו דווקא בת מנשואי תערובת? בעל הבית שלנו אינו מעלה על הדעת מי מתגורר בצל קורתו. הצלחנו לדלג בשאלון הרישום שלנו על השאלה למוצאה הגזעי של דיירת המשנה דגמר מאירוביץ'. לשם מה להבהיל את הסוסים שלא לצורך?[3]

מה עושים כשאדם המסתתר בדירתך מת לפתע משבץ הלב? הן אי אפשר להפכו לעשן, להפליטו דרך הארובה שעל הגג... מה עושים, אם כן, בגופה, הגם שהנפטר אינו מופיע כלל ברישומי השלטונות? ... שמנו את הגופה לתוך סל כבסים, כיסינו את הסל בסדינים והגנבנו אותו לעת לילה מהבית. בגן הציבורי הגדול, הטירגרטן, הוצאנו את הגופה מתוך הסל והושבנו אותה על אחד הספסלים.[4]

חברי הקבוצה הפיצו עלונים וקיימו צעדות בהן הצהירו על האג'נדה שלהם והביעו התנגדות לנאציזם. גם בתה בת העשרה של רות אנדריאס-פרידריך, קארין, הייתה פעילה בקבוצה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 עברה אנדריאס-פרידריך למינכן. שם נישאה למנהל אוניברסיטת מינכן, ולטר זייץ (Walter Seitz), שהשתייך גם הוא למחתרת "הדוד אמיל". היא כתבה מספר ספרים על קורותיה בשנות המלחמה ובשנים שלאחר המלחמה וכן ספרי ביקורת. יומנה מתקופת מלחמת העולם השנייה ראה אור במספר שפות.

בשנת 1977 התאבדה.

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 הכיר יד ושם באנדריאס-פרידריך כחסידת אומות העולם.

בשנת 2004 הכיר יד ושם בבתה, של רות אנדריאס-פרידריך, קארין, כחסידת אומות העולם.

מספר לוחיות זיכרון מוצבות להנצחתה במספר אזורים בברלין: באחד מרובעי המגורים, רובע סטגליץ (Steglitz), ברחוב היננשטייג Hünensteig) 6); וכן ליד הגן הבוטני של ברלין, ליד האוניברסיטה החופשית של ברלין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרידריך רות אנדריאס, יומן ברלין, ירושלים, ראובן מס, 1967, ע' 129
  2. ^ פרידריך רות אנדריאס, יומן ברלין, ירושלים, ראובן מס, 1967, ע' 101, 108
  3. ^ מרגליות אברהם וכוכבי יהויקים, תולדות השואה: גרמניה, ירושלים, יד ושם, תשנ"ח, 2 כרכים, ע' 931
  4. ^ פרידריך רות אנדריאס, יומן ברלין, ירושלים, ראובן מס, 1967, ע' 111