רות קנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רות קנר

רות קנר (נולדה ב-29 באוקטובר 1955), במאית ויוצרת תיאטרון, פרופסור מן המניין נלווה בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רות קנר נולדה בחיפה וגדלה בתל אביב. החלה לעסוק בתיאטרון כבר בגיל הנעורים במסגרת סדנאות משחק בתיאטרון צוותא ובבית צבי. בגיל 16 שיחקה בסניף התל אביבי של התיאטרון הניו-יורקי La Mama, ובצבא שירתה בתיאטרון צה"ל. השלימה תואר ראשון במשחק (1983) ושני בבימוי (בהצטיינות) (1994) בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. חלק מהתואר הראשון למדה באוניברסיטת ניו יורק, ובמקביל ללימודיה השתתפה בסדנאות של קבוצת Performing Garage בניו יורק, שיחקה בתיאטרון המחתרתי Theater of Light and Shadow וגם יצרה בו הצגה בשם "מחזור המים". עם שובה לארץ, שיחקה ב"אור ישר, אור חוזר", מאת ערן פרייס, בתיאטרון הקאמרי בבימוי חנן שניר, ב"אחרון הפועלים", מאת יהושוע סובול בתיאטרון בית ליסין בבימוייה של נולה צ'לטון, ובשנים 1980 עד 1990 השתתפה כיוצרת ושחקנית בקבוצת תיאטרון עצמאית בחסות "טדי הפקות". יצרה עם חברות הקבוצה את ההצגות "אגדות המלך שלמה" (על פי סיפורים מאת חיים נחמן ביאליק), "חיות" (רוויו מוזיקלי לילדים), "קטעים" ו"ים".

ב-1998 הקימה קבוצת תיאטרון משלה ומאז רוב ההצגות שהיא יוצרת מוצגות על יד הקבוצה. קבוצת תיאטרון רות קנר פועלת בחסות להקת בת שבע בתל אביב, ויצאה לסיבובי הופעות רבים בעולם, בפסטיבלי תיאטרון בסלוניקי, טוקיו, לונדון, וורוצלב, פראג, ניו יורק וניו דלהי. במקביל, מאז 2005, מביימת ומקיימת סדנאות באופן קבוע בתיאטרון קאי בטוקיו.

מאז 1990 היא מלמדת בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. כיום היא בדרגת פרופסור חבר נלווה. לימדה גם בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובסדנאות תיאטרון-סיפור ותיאטרון תנועה שנערכו במאסטריכט, טוקיו, קיוטו, ניו דלהי, ורוצלב, וניו יורק.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון הצגותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגותיה של רות קנר הן מסוגת התיאטרון האקספרימנטאלי, והן מתאפיינות בשילוב אינטגראלי של תנועה, דימויים חזותיים וטקסט. רוב הטקסטים לקוחים מיצירות ספרותיות או מחומרים תיעודיים, ומבוצעים כעיבוד בימתי ללא תיווך של מחזה כתוב. העברת הטקסט לשפת הבמה נעשית באמצעות מגוון רחב של אמצעים בימתיים, המשתלבים יחד לשפה תיאטרונית ייחודית ואופיינית לעבודותיה של קנר: קומפוזיציה רבת פנים של דימויים חזותיים ותנועיים, תזמור מורכב של קולות וצלילים, טרנספורמציות בימתיות המזכירות את שפת החלום.

התחביר הייחודי לה, משלב חדירה פרשנית ופסיכולוגית מעמיקה לרובדי הטקסט ודמויותיו, ויצירת הארה סובייקטיבית של המקור... בגישות הפרפורמנס ארט, בטכניקות כוריאוגרפיות, ובשפת הדימוי התנועתי... [2]

הטקסטים משקפים ברובם את המציאות הישראלית על נופיה הפיזיים והנפשיים. התרגום הבימתי של הטקסט חודר אל מתחת לפני השטח וחושף רבדים פסיכולוגיים וחברתיים-תרבותיים סמויים מן העין, ותוך כדי כך בוחן מחדש את הטקסט עצמו, מפרק אותו לגורמים, חותר נגד המשמעות המילונית של המילים ומתבונן על המילים עצמן כתופעה. עבודה זו שעושה קנר עם טקסטים נשענת על מושגים תאורטיים השאובים מתורות האתולוגיה, הבלשנות והסמיוטיקה.

חלק הארי של הצגותיה של קנר נערכות במסגרת "קבוצת תיאטרון רות קנר" שהוקמה ב-1998, ושהשחקנים הפעילים בה הם טלי קרק, שירלי גל, רונן בבלוקי, דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ' וגיא סלמן.

רות קנר היא יוצרת ייחודית בתיאטרון הישראלי... עיבוד משובח לבמה ובימוי של הצגה מופלאה, שכוללת גיבוש מעולה של קבוצת צעירים, ...רגישות בלתי רגילה למילים, ...בשימוש שהיא עושה בחלל, ... בתזמור המופלא וביצירת הצגה מרגשת וישראלית עד מאוד. [3]

יצירות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ים (1983)

שתי בחורות ובחור על שפת הים. תזמור של שיחות ומחוות יומיומיות לקומפוזיציה בימתית. את הטקסט כתבה קנר בשיתוף עם פנינה בסכס. תיאטרון צוותא.

אגדות המלך שלמה (1984)

תיאטרון פיוטי לילדים. פרשנות בימתית מקורית לשלוש אגדות מסורתיות על המלך שלמה שאותן עיבד חיים נחמן ביאליק, ושמוצגות כתיאטרון סיפור בתנועה. קנר יצרה הצגה זו בשיתוף עם נועה לב ומיקה דני שגם ביצעו את ההצגה יחד אתה ועם המוזיקאי עופר שלחין במגוון עשיר של כלי נגינה.

קטעים (1988)

אירועים יומיומיים מצחיקים בסגנון תיאטרלי. יצירה וביצוע: מיקה דני, נועה לב, רות קנר. הפקה: טדי הפקות.

ערב ובוקר (1995)

ההצגה מבוססת על מחזה מאת יוסף חיים ברנר. על במת זירה מופיעים גבר ואשה. הגבר שהוא בן דמותו של ברנר מיטלטל בין משיכה עזה אל האישה, לבין מחויבות מוסרית שהוא חש כלפי חברו שהוא בעלה של האשה (ונמצא בשליחות בחו"ל). הם מבלים ערב שלם ביחד - וכלום לא קורה. ההתרחשות שסוערת מתחת לפני השטח באה לידי ביטוי בתנועות צל סמויות ובקיטעי נגינה של טרומבון סולו.

איימוס (1999)

ההצגה מבוססת על סיפור מאת משה יזרעאלי, שזכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". זהו סיפור מקומי שמתרחש בשדות הכרמל. על הבמה נוצר מסלול, ועליו מוצגות התחנות במאבקו של נברן שדה שנלכד במערכת צינורות השקיה, כנגד כוחות הטבע והגורל המתעתעים בו. זוהי מעין אלגוריה על מאבק קיומי במצב ללא מוצא. ההצגה הועלתה בפסטיבל עכו ב-1999. היא זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר והבמאי הטוב ביותר. מאוחר יותר זכתה בפרס היצירה על שם משה שטרנפלד. היא הוזמנה להופיע בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בטוקיו וקיוטו, יפן, בשנת 2002.

גילוי אליהו (2001)

על פי ספרו של ס. יזהר: גילוי אליהו. ההצגה הועלתה לראשונה ב-2001 בפסטיבל עכו בהפקת הזירה הבינתחומית וזכתה בו בפרס הראשון. ההצגה מעלה באוב את רעידת האדמה של מלחמת יום הכיפורים, ובפרספקטיבה של זמן מנסה לשאול את השאלות המוסריות שמבצבצות מבעד. היצירה הבימתית מביאה מציאות מפורקת, שברי דברים שאיבדו את ההקשרים הרגילים שלהם. וכך, נוצרים על הבמה פירוק ובחינה מחדש של החלקיקים שמרכיבים את המלחמה. בהצגה זו, מנסה קנר להתמודד עם אופני ייצוג חדשים של מלחמה בתיאטרון ליצירת אירוע בימתי שמנסה להגיע אל עומק האימה, אל קו הגבול הדקיק שבין החיים ובין המוות. ההצגה גילוי אליהו הועלתה באנגלית בפסטיבל אמנויות הבמה בניו יורק ב-2005.

ילדות (2002)

בשיתוף עם יהודית רביץ ובביצועה יחד עם המוזיקאי עופר שלחין. הוצגה לראשונה בפסטיבל הפסנתר בתל אביב. ההצגה היא למבוגרים, ונוצר בה מסע מוזיקלי אל עבר קולקטיבי מנקודת המבט של ההווה, על גבי שירי ילדים קלאסיים ושירים על ילדות: שירי ארץ ישראל, שירי ערש, שירי שטות וסיפורי משל מאת נורית זרחי, ח.נ. ביאליק, יונה וולך, דליה רביקוביץ, פרנץ קפקא ואחרים.

מתרחצות (2003)

במשך שבע שנים ליקטה רות קנר שיחות חולין מן החיים, שיחות אקראיות בין אנשים. שיחות אלו הפכו לטקסט הדוקומנטארי של יצירה שעוסקת במאבקים הסמויים המתרחשים בשעה שעל פני השטח מתנהלות שיחות יומיומיות. אוסף המגעים היומיומיים נחקר תחת זכוכית המגדלת של הבמה.

שבע שחקניות של קבוצת התיאטרון ושש רקדניות של אנסמבל בת-שבע, מתרחצות במלתחת הנשים. הן שוזרות את פעולות היום-יום אל תוך שיחות היום-יום תוך שהן מתקלחות ומתנגבות בטקס אישי מוקפד. דואט פתלתל בין מילים ותנועות חושף מאבקי כוח ושליטה, מנגנוני דיכוי הדדיים, כמיהה לקרבה, אישור לערך עצמי. המחוות הלא מילוליות של הנשים יוצרות יחד קומפוזיציות בימתיות המדמות תמונות של אמנים אימפרסיוניסטיים כגון פול סזאן, אנרי מאטיס ופייר אוגוסט רנואר. לעומת הטקסט התעודי – מבנה היצירה תנודתי. הסצנות מתרחשות ומתפתחות כמו מין פוגה, תזמור של דימויים, חפצים וג'סטות. כל סצנה קצרה מקודמתה בדקה אחת, בקצב מואץ עד לסצנה של דקה אחת. הדקה האחרונה. זהו ניסיון לחפש שפה בימתית שתאפשר התבוננות חודרנית באדם בנסיבות שהן יומיומיות וכביכול לא דרמטיות. שפתה הבימתית של רות קנר מבוססת על בדיקה מחדש של קווי הגבול בין המילה המדוברת למחווה התנועתית, בין הדימוי החזותי לצעדי המחול.

דיוניסוס בסנטר (2004)

הצגה שיצרה קנר ב-2004 בשיתוף עם ד"ר אבנר בן-עמוס ובוגרים של החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ההצגה מבוססת על ספר בשם זה, פרי עטה של תמר ברגר. בעקבות הספר, חוקרת ההצגה את המקום הנקרא היום דיזנגוף סנטר מהיבטים שונים: ספרותי, פואטי, מסחרי, ארכיטקטוני, פוליטי וכלכלי. היא מהווה מעין חקירה ארכאולוגית של האתר בשכבות זמן שונות: כרמים של משפחת חינאווי מיפו שעליהם נבנתה שכונת הצריפים נורדיה על ידי פליטים מאירופה ושעל חורבותיהם נבנה דיזנגוף סנטר. ההצגה בנויה כתיאטרון, סיפור שמעלה סימפוניה מורכבת של קולות אשר משלימים, מחזקים ולעיתים אף סותרים זה את זה. המספרים השונים משחזרים את העבר האישי, המשפחתי, הארוג בתוך העבר ההיסטורי, הציבורי, ומנסים לתת לו משמעות משלו. ההצגה מתרחשת בבמת זירה (arena stage): הקהל יושב סביב הבמה, והשחקנים משחקים במרכז וסביב הקהל. ההצגה הוצגה בפסטיבל עכו והמשיכה להופעות באירוח להקת מחול בת שבע במרכז סוזן דלל.

Kimotama Oka ‏ (2005)

ההצגה מבוססת על "אמא קוראז'" מאת ברטולט ברכט. עלתה בהפקת תיאטרון קאי בטוקיו במסגרת פסטיבל ברכט. (פירוש הביטוי היפני הוא "אמא של לב אמיץ"). ההצגה יצרה את מסעה של קוראז' עם ילדיה במציאות בימתית מתפרקת, תוך שימוש נרחב במוזיקה ותנועה, ובוצעה בהשתתפות צוות גדול של שחקנים ורקדנים ובליווי תזמורת של שלושה נגנים.

אצל הים (2005)

לפי ספרו של ס. יזהר, בעיבודה ובימויה של קנר ובביצוע קבוצת התיאטרון שלה. ההצגה כוללת שני סיפורים קצרים: האחד מספר על אדם שנאבק בגלי הים-התיכון והשני על נער ונערה המגששים את דרכם זה אל זו על שפת ים כנרת. ההצגה חוקרת באמצעות תנועה, דימויים חזותיים, קול, צליל ומשחק, את נופי הים התיכון וים כנרת כפי שכותב עליהם יזהר, ובאמצעותם מנסה המהלך הבימתי לחשוף את נופי הנפש: החרדות, הקונפליקטים הפנימיים, המאוויים הנסתרים. הסיטואציות הבימתיות חריפות, מתמודדות עם שאלות יסוד קיומיות – ערך הקיום האנושי, רצונותיו של הפרט לעומת הבניות החברה, הטבע הקפריזי לעומת החיפוש האנושי אחרי משמעות וכיוון. נחקרים בה מנגנונים פנימיים הנחשפים במהלך גיוס של כוחות הגוף והנפש, והדרך לייצגם באמצעות דימויים בימתיים.

Signals ‏ (2005)

מופע שערכה וביימה רות קנר מתוך חמרי יצירתה של אמנית הקול ויקטוריה חנה. העבודה, המשלבת אמצעים קוליים ומוזיקליים ווידאו ארט, שואבת ממקורות של טקסטים עבריים עתיקים העוסקים בלימוד האותיות ככוח יוצר: "ספר יצירה", המיוחס לאברהם אבינו, המתאר את בריאת העולם באמצעות אותיות, המהוות את הקוד הגנטי של המציאות, וספרו של רבי אברהם אבולעפיה שחי במאה השלוש עשרה בספרד והקדיש את כל חייו ללימוד האותיות, שמותיהן וצירופיהן בעלי המשמעויות המיסטיות. המופע הוצג בתיאטרון ה"'קיצ'ן" בניו יורק.

רשימת יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הזוכים בפרס רוזנבלום, באתר עיריית תל אביב-יפו
  2. ^ מתוך הרבעון "התיאטרון" (ספטמבר 2001).
  3. ^ מתוך נימוקי ועדת פרס לנדאו לאומנויות הבמה (2003).