רחוב הראשונים (מטולה)
 | |
| בית הראשונים - מטולה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך |
1 ק"מ  |
| הקמה | |
| תקופת הבנייה | ?–1896 |
| מיקום | |
| עיר |
מטולה |
| קואורדינטות | 33°16′52″N 35°34′45″E / 33.28097997814°N 35.579190258396°E |
  | |
רחוב הראשונים במטולה הוא הרחוב הראשון של מטולה ובו בנו ראשוני המתיישבים של המושבה את בתיהם. מאז שנות ה-70 חלק גדול מהבתים ברחוב משמשים כבתי מלון, מסעדות וגלריות. הרחוב ובתיו הוגדרו כאתרי מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
ההיסטוריה של הרחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-17 במאי 1896 הוקמה המושבה מטולה על אדמות שקנה הברון רוטשילד ב-1893. במקום התיישבו 59 משפחות איכרים שרובם הגיע מזכרון יעקב וראשון לציון. אותם איכרים הקימו את בתיהם לאורך רחוב שנקרא לימים רחוב הראשונים. הבתים היו פשוטים, בדרך כלל בני קומה אחת ונבנו מאבן מקומית שנחצבה בסביבה. חזית הבתים פנתה לרחוב ומאחור נבנו מחסנים לתוצרת חקלאית וכן מבנים לבעלי החיים (לולים, רפתות וכו'). את החצר האחורית סגרה חומה שיחד עם החומות הסוגרות של שאר הבתים יצרה קיר הקפי שהגן על התושבים מהתנכלויות השכנים הערבים. מעבר לחומה שכנו החלקות החקלאיות (החכורה) שהחכיר הברון לאיכרים כדי שיעבדום. פתחים נבנו בחומה כדי לאפשר הגעה לשדות ושערים הותקנו על פתחים אלו. השערים נסגרו עם רדת הלילה.
עם התפתחות המושבה נזנחו מספר בתים וחלקם אף הפך לבלתי ראוי למגורים. עם עליית הביקוש לבתים היסטוריים במושבה[1] החל תהליך של שיפוץ ושיקום הבתים. הגדרתו של הרחוב והבתים בו כאתרי מורשת הביא לכך שבמהלך השיפוץ הושקע מאמץ רב לשמר את המבנים בצורתם המקורית.
אתרים מרכזיים ברחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרחוב נמשך מדרום לצפון ואורכו כקילומטר. תחילתו בבית הספר (בית הראשונים), סופו נושק לקו הגבול הבין לאומי עם לבנון ולאורכו פזורים בתי המתיישבים הראשונים. רובם של המבנים עברו תהליך של שימור ושיחזור:
- בית הראשונים (רח' הראשונים 1) - מבנה הממוקם בקצהו הדרומי של הרחוב. נבנה ב-1901 ופעל כבית ספר עד 1920 אז נסגר בהוראת הצבא הצרפתי שהפך את המקום למחנה צבאי[2]. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוחזר המבנה לאנשי מטולה וחזר לשמש כבית ספר. משמש מוזיאון אומנות, ספרייה, ואתר למורשת המתיישבים הראשונים.
- מלון חימוביץ (רח' הראשונים 4) - הוקם ב-1901, בסמוך לבית הספר, על ידי משפחת חימוביץ. אירח מספר מנהיגי היישוב שבאו לנפוש במטולה. ב-1947 נרכש על ידי משפית סנדלר שהמשיכו לקיים מלון במקום. ב-1980 הפך צה"ל את המלון לאחת ממפקדות יק"ל. ב-2006 החזיר הצבא את המבנה לבעליו ולאחר תהליך שיפוץ נפתח ב-2010 כמלון אורחים.
- בית הגבולות (רח' הראשונים 5) - ביתו של האיכר יוסף חקלאי. בנוסף לעבודתו בחקלאות היה חקלאי מעורב בעלייה הבלתי ליגאלית בדרכי היבשה מסוריה ולבנון[3]. ביתו מנציח תקופה זו וכן משמש כמוזיאון לתערוכות מתחלפות.
- בית פרנץ ון דר הורן (רח' הראשונים 6) - בבית זה גרה משפחתו של פרנץ ון דר הורן. ון דר הורן היה הולנדי שהגיע ב-1913 ארצה והחליט להתיישב במטולה. היה אחראי על כרמי הברון רוטשילד. הבית משמש למרפאה ותחנת מד"א.
- בית הפקידות (רח' הראשונים 8) - היה בית האבן הראשון במושבה. הוקם ב-1897 ושימש את פקידי הברון לעבודה ולמגורים. נקרא על ידי איכרי מטולה "בית קלווריסקי" על שם חיים מרגליות קלווריסקי שהיה הפקיד מטעם יק"א. משמש כבית המועצה[4]
- בית הקשתות - הוקם ב-1900 בסגנון ערבי (קשתות וכיפה). הבית מסמל מחלוקת ששררה בתחילת דרכה של המושבה בנוגע לסגנון בניית הבתים הראשונים. המחלוקת שררה בין המצדדים בבנייה בסגנון ערבי מקומי (בהובלת הברון רוטשילד) לבין אלו שרצו בבנייה בסגנון אירופאי (עם גגות רעפים). בסופו של דבר נבנו רק 5 בתים בסגנון הערבי[5] וכל שאר הבתים נבנו בסגנון האירופאי.
- בית הכנסת המרכזי (רח' הראשונים 9) - הבניין הראשון שבנו המתיישבים, שהיו שומרי מסורת ברובם. נבנה ב-1896 בסיועו של הברון רוטשילד[6]. חזיתו נבנתה מחדש ומשמרת אך במעט את המבנה המקורי.
- בית הרב - בית האכר (רח' הראשונים 12) - נבנה ב-1903 ושמר על צורתו המקורית גם לאחר שעבר שיפוץ. שימש מיום בנייתו כמקום המשכן לרבני המושבה. משמש כמוזיאון וארכיון המושבה.
- מלון אלסקה אין (רח' הראשונים 15) - נבנה ב-1911 כמלון בשם "שלג הלבנון" שאירח ראשי מדינות. בהמשך שינה שמו ל"אלסקה אין"[7].
- מגדל המים (רח' הראשונים 17) - המגדל צמוד לבית מספר 17. עם הקמת המושבה הועברו אליה מים בעזרת חמורים עד שהוקם מגדל המים בשנות ה-30. המים הוזרמו למגדל, במהלך היום, ממעיינות בנחל עיון על מנת לאפשר לתושבים די מים לרחצה בתום יום העבודה. בחלקו האחורי של הבית נמתחת סמטת האמנים הכוללת מספר גלריות שנפתחו במבנים ישנים.
- בית לויט (רח' הראשונים 21) - ביתם של נעמי ומיכל וינר ובו נולדה וגדלה נכדתם אסתר לויט. לויט הפכה את ביתה לבית לחיילי צה"ל שכינו אותה "דודה אסתר, האמא של החיילים". על פועלה זה הוענק לה בשנת 1977 פרס ישראל.
- בית המורים (רח' הראשונים 25) - בבית זה, שנבנה ב-1903, התגוררו ראשוני המורים של בית הספר המטולאי. בין השאר גרו כאן המורים יצחק אפשטיין ו-שמחה וילקומיץ. משמש למישרדי המועצה הדתית.
- בית שלום (נחלת פיין) (רח' הראשונים 28) - כאן היה ביתם של האיכר חיים משה פיין ואשתו יוכבד לבית אייזנברג שהיו המתיישבים הראשונים במושבה[8]. הבית הוקם בקרבת שנת 1896 ולימים הורש לבן שלום פיין ולאחריו לנכד חיים פיין ששיפץ את המקום, הפכו לבית מלון וקרא לו "בית שלום" על שם אביו[9]
- בית לישנסקי (רח' הראשונים 42) - כאן גרו דודיו של יוסף לישנסקי ולכאן הוא ברח בפני הטורקים ב-1917. ב-1936 נהרס הבית המקורי ותחתיו נבנה בית בסגנון הבאוהאוז[10]. המבנה נמצא בבעלות משפחת לישנסקי ומשמש כמסעדה[11][12]
- בית המכס והעמילות (רח' הראשונים 44) - בעקבות הסכם סייקס–פיקו עבר קו הגבון בין צרפת ואנגליה בשדותיה של מטולה. בשנות ה-30 החליטו הבריטים להקים פה נקודת מכס ומחסום על מנת לבדוק את העוברים ושבים ולגבות מהם מס. דבר זה גרם לעיכובים רבים ולתרעומת מצד האיכרים.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
בית האיכר - בית הרב -
בית לישנסקי -
מגדל המים ובית מספר 17 -
מלון חימוביץ -
בית פרנץ ון דר הורן -
בית הפקידות -
בית הגבולות -
בית הקשתות -
מלון אלסקה אין
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתרים במטולה, באתר "מלון בכל מקום" (אורכב)
- מטולה מרכזי מבקרים, באתר "מלון בכל מקום" (אורכב)
- רויטל חורש, כוכבת הצפון: ביקור קסום במטולה, באתר nrg, 11 ביוני 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הביקוש היה גבוה במיוחד מצד אמנים ובעלי גלריות
- ^ לפי הסכם סייקס–פיקו שלטו הצרפתים בצפון הלבנט כולל במטולה
- ^ ג. שילוני, הם הגיעו מביירות למטולה, מעריב, 29 במאי 1964
- ^ בית המועצה במטולה באתר "מלון בכל מקום
- ^ וגם הם כוסו בסופו של דבר בגגות
- ^ תמר וילרפורט, ימים נוראים: 8 בתי כנסת עם סיפור, באתר כלכליסט, 27 בספטמבר 2009
- ^ אתר מלון "אלסקה אין" במטולה
- ^ שניהם הגיעו למטולה מיסוד המעלה
- ^ אתר "בית שלום" במטולה
- ^ בית לישנסקי החדש נבנה על ידי האדריכל משה גרשטל
- ^ דפנה ארד, "בית לישנסקי", מטולה. מייסדת: מלה לישנסקי, 1936, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2011
- ^ ג. שרוני, הלישנסקים של מטולה, מעריב, 12 באפריל 1968