רחל וישניצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רחל וישניצר-ברנשטיין (גרמנית-Rahel Wischnitzer Bernsein), הייתה אדריכלית והיסטוריונית של אמנות יהודית. במהלך חייה פרסמה ארבעה ספרים, כתבה עשרות מאמרים והייתה עורכת האמנות של כתבי העת 'רימון' ו'מילגרוים'.

ביוגרפיה ופעילות מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל וישניצר נולדה ב-15 באפריל 1885 לולדמיר וסופי ברנשטיין במינסק, רוסיה[1]. אביה היה סוכן ביטוח, והיה לה אח קטן אחד. משפחתה הייתה שומרת מסורת וחגגה חגים יהודיים. כמה שנים מאוחר יותר עברו לוורשה, שם סיימה תיכון ב-1902.[2]

לאחר שסיימה תיכון, למדה אמנות באוניברסיטת היידלברג בשנים 1902-1903 ובאקדמיה המלכותית לאומנויות בבריסל בין השנים 1903-1905. משם עברה ללמוד בבית הספר המיוחד לאדריכלות בפריז וקיבלה תעודת אדריכל בשנת 1907[3], ובכך הייתה אחת הנשים הראשונות באירופה שקיבלו תעודה זו. היא המשיכה ללמוד אמנות באוניברסיטת מינכן בשנים 1910-1911.[2]

בשנת 1912 רחל נישאה למארק ווישניצר, היסטוריון שהתמחה בהיסטוריה רוסית ויהודית בסנקט פטרבורג, רוסיה. נולד להם ילד אחד, לאונרד, ב-1924.[3]

השהות בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם הראשונה, מארק שירת בצבא אוסטריה ורחל גרה בתחילה בווינה ולאחר מכן בברלין. ב-1920 הם עברו ללונדון ורחל עבדה במוזיאון הבריטי על כתבי יד בעברית. בנוסף, עבדה גם בספרייה הבודליאנית באוקספורד.[3]

בשנת 1921 בני הזוג וישניצר עברו לברלין וייסדו יחד עם חברים את כתבי העת 'רימון' ו'מילגרוים'[3]. בזמן שהותה בברלין, וישניצר הייתה גם עורכת האמנות והאדריכלות של האנציקלופדיה יודאיקה, אנציקלופדיה העוסקת ביהדות ותכנים יהודים בין 1928 ל-1934.[4][2] בנוסף, היא עבדה במוזיאון היהודי בברלין עד שנת 1938. בשנת 1935 פרסמה את ספרה הראשון, Symbole und Gestalten der Jüdischen Kunst (צורות וסמלים של אמנות יהודית).

המעבר לניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, משפחת וישניצר עברה לפריז לזמן קצר ולאחר מכן לניו יורק בשנת 1940. רחל המשיכה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק, וסיימה את התואר השני שלה, שעסק באדריכלות של בתי כנסת, בשנת 1944.[3]

בשנת 1956, שנה לאחר פטירתו של בן זוגה, וישניצר ייסדה את מחלקת האמנות במכללת שטרן לנשים (אנ'), והמשיכה ללמד עד פרישתה בשנת 1968. באותה שנה, קיבלה תואר דוקטור של כבוד מישיבה יוניברסיטי, אוניברסיטה יהודית בניו יורק.[2]

בשנת 1979 השנתון Journal of Jewish Art הקדיש לה גיליון לרגל יום הולדה ה-95.

כמעט 10 שנים מאוחר יותר, ב-20 בנובמבר 1989, וישניצר נפטרה בגיל 104.

כתבי עת רימון ומילגרוים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921 בני הזוג וישניצר ייסדו יחד עם ליאופולד סב, אינטלקטואל יהודי-רוסי ואליהו פאניסון, יהודי-רוסי נוסף שהתגורר בברלין באותה תקופה את כתב העת 'רימון', כתב העת העברי הראשון שהוקדש לאמנות. רחל הייתה עורכת האמנות של כתב העת ומארק היה העורך הראשי.

היהודים הרוסים בברלין קראו בעברית, אך דיברו ביניהם גם רוסית ויידיש, ולכן בני הזוג וישניצר החליטו להוציא לאור כתב עת תאום ל'רימון'- 'מילגרוים', ביידיש. כתבי העת עסקו באמנות וביהדות. בין היוצרים שכתבו מאמרים ספרותיים ל'רימון' נמצאו שאול טשרניחובסקי, אביגדור המאירי, ש"י עגנון וחיים נחמן ביאליק.

בין השנים 1922-1924 יצאו לאור 6 גיליונות של 'רימון' ו-6 גיליונות של 'מילגרוים'.[5]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת ספריה שהתפרסמו:[6]

  • 1935: Symbole und Gestalten der jüdischen Kunst. Berlin-Schöneberg: S. Scholem (גרמנית) (צורות וסמלים של אמנות יהודית)
  • 1948: The Messianic Theme in the Paintings of the Dura Synagogue, Chicago: University of Chicago Press
  • 1955: Synagogue Architecture in the United States, Philadelphia: Jewish Publication Society of America
  • 1964: Architecture of the European Synagogue, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1964
  • 1990: From Dura to Rembrandt: studies in the history of art, Milwaukee: Aldrich; Vienna: IRSA Verlag; Jerusalem: Center for Jewish Art (אוסף מאמרים)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rachel B. Wischnitzer, An Art Historian, 104, ניו יורק טיימס, ‏22 בנובמבר 1989
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Shulamith Z. Berger, Rachel Wischinzer, Jewish Women's Archive
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Rachel Wischnitzer collection, undated, 1894-1991, 1940-1989, Leo Baeck Institute
  4. ^ שירי לב-ארי, מדינת ישראל קיבלה כרך שלם, הארץ, ‏12.2.2007
  5. ^ גיל וייסבלאי, כתב העת "רימון": מתוק לחך ותאווה לעיניים, הארץ, ‏26.10.2012
  6. ^ Rachel Wischnitzer - Biography, JewAge