רחל מרקובסקי לנדאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רחל מרקובסקי לנדאו
רחל מרקובסקי-לנדאו.jpg
רחל מרקובסקי-לנדאו
לידה 26 בדצמבר 1910
פוליןפולין לודז', פולין
פטירה 19 בנובמבר 2011 (בגיל 100)
ישראלישראל תל אביב, ישראל
עלתה לישראל 1924 (בגיל 14)
השתייכות Haganah Symbol.svg ההגנה
תפקידים צבאיים
טייסת
מלחמות וקרבות
Independence war ribbon.jpg מלחמת העצמאות
תפקידים אזרחיים
מייסדת עמותת "אחים בוגרים" בישראל

רחל מרקובסקי לנדאו (26 בדצמבר 1910 לודז', פולין - 19 בנובמבר 2011, תל אביב, ישראל), חברת מחתרת "ההגנה", הטייסת הראשונה שהשלימה את הכשרתה בארץ ישראל. השתתפה במספר מבצעים, בהם הבאתם ארצה של אחד עשר מטוסי קרב במסווה של רכש אזרחי. מורה ויושבת ראש "קלוב התעופה לישראל", דוקטור למשפטים, עורכת דין, ומייסדת עמותת "אחים בוגרים" בישראל.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-26 בדצמבר 1910, בלודז', פולין[1]. בתם של וולף (זאב) ורלה לנדאו, אחות ליוסף ואופירה. משפחת אמה השתייכה לחסידות גור ובן דודה של אמה היה יהודה מוזס, שהקים את העיתון "ידיעות אחרונות"[2]. אביה, נצר למשפחתו של הרבי מקוצק, ניהל בלודז' בית חרושת לגרביים. מצד אמה הייתה זו משפחה ציונית שעלתה ארצה בעלייה השלישית. בילדותה התחנכה בגן יהודי, ואחר כך למדה בבית ספר כללי פולני. לאחר שבית החרושת של אביה הוצת החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. בעזרתו של יהודה מוזס קיבלו את האישורים הנדרשים ובשנת 1924, כשהייתה בת 14, הגיעה המשפחה לארץ ישראל ונקלטה אצל משפחת אמה בתל אביב[1]. בני משפחת אביה שלא עלו לארץ, נרצחו בשואה.

בקיבוץ בית אלפא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל מרקובסקי לנדאו בצעירותה

עוד בפולין הייתה לנדאו חברה בתנועת "השומר הצעיר" ובארץ רצתה לגור בקיבוץ. יחד עם אחותה אופירה נשלחה להתחנך בקיבוץ בית אלפא של "השומר הצעיר", שעלה להתיישבות בנובמבר 1922[3]. עד שמלאו לה 18 הייתה חלק מ'חברת הילדים' במשק. חברת הילדים הייתה בבחינת ניסיון ראשון ליצור שיטה חינוכית ברוח ההתיישבות החלוצית והקיבוצים הראשונים[4]. ב'חברת הילדים' למדו גם ילדים מתל יוסף ומחפציבה איתם עבדה לנדאו במשק ולעיתים גם ברפת[5]. הם חונכו על עבודה קשה והסתפקות במועט[6]. כאשר הייתה בת 15 הצטרפה ל"הגנה" והחלה להשתתף באימוני המחתרת ובתרגיליה[1].

בקיבוץ יצרה קשרי חברות חזקים עם יהושע ברנדשטטר ורחל קטינקא. שם גם פגשה לראשונה פעילים מהיישוב ומה"שומר הצעיר", בהם יצחק בן יעקב, דב הוז ומשפחת שוחט. בשנת 1929, לאחר שסיימה את לימודיה בקיבוץ, יצאה להקים גרעין ביחד עם בוגרי 'חברת הילדים'. הגרעין היה עתיד לצאת לשומריה, יישוב שנבלע מאוחר יותר בקיבוץ עין שמר. לאחר שנה עברה להתגורר עם הוריה בתל אביב[5].

לימודים ועבודה בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1931 החלה ללמוד ביולוגיה במכון הביולוגי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב אצל ד"ר יהושע מרגולין. את לימודיה סיימה לאחר שנתיים ב-1933, אז חזרה לפעילות עם חניכי קיבוץ בית אלפא עד שחלתה בקדחת. בעקבות מחלתה הציע לה יהודה מוזס לנסוע לפולין כדי להבריא. היא נענתה להצעה, אך בתוך זמן קצר חזרה ארצה מתוך תחושת פטריוטיות חזקה[1].

בשנת 1935 נרשמה ללימודים במכללה לחינוך ע"ש לוינסקי במטרה להכשיר עצמה כמורה[5]. בתקופת לימודיה התגוררה בדירתה של רחל קטינקא ועבדה כמורה לעברית לעולי גרמניה[1]. בשנת 1937 סיימה את לימודיה ובמקביל לשירותה ב"הגנה" החלה לעבוד כמורה בבית הספר היסודי "אחד העם" בתל אביב[5], בו לימדה עד שנת 1948[7].

הכשרתה כטייסת ופועלה בשירות האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישיון טיס מנדטורי מס' 66 של רחל (לנדאו) מרקובסקי, 26 ביולי 1940

קורס הטיִס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936, ביוזמת ה"הגנה", הוקמה חברת "אווירון" במימון הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים. מטרתה הייתה הכשרת אנשי צוות אוויר לקיום טיסות אזרחיות וצבאיות לצורכי ריגול, חילוץ וסיוע. מנהליה היו דב הוז ויצחק בן יעקב[8]. במסגרת חברת "אווירון" קם בית הספר הראשון לטיס שרשמית היה פתוח לכל, אך הכוונה הייתה לאמן טייסים וטייסות מקרב ה"הגנה"[7].

בשנת 1939 פנה יצחק בן יעקב למועצת הפועלות, בראשות בבה אידלסון, רחל כצנלסון–שז"ר ורבקה כצנלסון, והפנה את תשומת לבן לכך שישנם כבר כ-40 טייסים גברים ואף לא טייסת אחת[9]. חברת "אווירון" ביקשה מהמועצה שתעודד ותממן לימודי טיס לנשים[10]. בוועדה משותפת למועצת הפועלות ומרכז "הקלוב לתעופה" נקבע כי שלוש נשים יצטרפו לקורס הטיס, שיימשך בין חודשיים לשלושה. לנדאו הייתה אחת מבין שלוש הנשים הנבחרות. האישה השנייה הייתה חברת הנוער העולה מעין חרוד והשלישית פקידה מחיפה[11].

בשנת 1939, כשהיא בת 29 ועובדת כמורה במשרה מלאה, הצטרפה לנדאו לקורס הטיס של חברת "אווירון" אשר התקיים בשדה התעופה בלוד. עם הטיסות הראשונות נותרה לנדאו אישה יחידה מקרב חניכי הקורס. המדריך היה עמנואל צור (צוקרברג), מראשוני הטייסים בארץ, עליו סיפרה לנדאו כי הוא פסל את הבנות אחת-אחת וכי בכל יום נשלחה בת אחרת למטבח, לנגן על פסנתר ולכל מיני תפקידים אחרים[7]. בקורס הטיס למדו תאוריה וטכניקות טיסה, יסודות התעופה, אווירודינמיקה וניווט. האימונים התקיימו אחת לשבועיים או חודש ולחניכים הוקצתה חצי שעת טיסה במטוסי "טיילורקראפט". האימונים ואחר כך הטיסות התקיימו בשעות הבוקר המוקדמות. מכיוון שבאותן שעות לימדה לנדאו בבית הספר נהגה לנסוע לשדה התעופה ולבית הספר עם סגן ראש עיריית תל אביב דאז, דב הוז, גם הוא בוגר קורס הטיס[1].

לאחר שצברה 26 שעות טיסה בלבד[2] סיימה את הקורס בהצלחה וב-26 ביולי 1940 קיבלה את רישיון הטיס המנדטורי מס' 66 בארץ מידיו של מייג'ור דאגלאס גאמבלי, שהיה ראש מחלקת התעופה האזרחית בממשלת המנדט. על פי רישיון הטיס שקיבלה הוכשרה לכל סוגי המטוסים, על אף שלמעשה הוכשרה לטוס על מטוסים חד-מנועיים בלבד[5]. בשנת 1940 הכין אורי מיכאלי רשימה של טייסים ביישוב, כהכנה לגיוס יהודים לחיל האוויר המלכותי הבריטי. רשימתו כללה גם את לנדאו[12].

שנים לאחר שפרשה מהתעופה, כשנשאלה אם בחרה בטיס כי ראתה בכך ביטוי לקידום שוויון נשים, אמרה: "לא עסקתי בזה [...] היה נדמה שאני לא שווה פחות מאף בחור [...] אני לא הרגשתי את עצמי נחותה בתור אישה [...] הייתי מקובלת אצלם"[1]. ועוד אמרה "לא צריכות להיות טייסות בחיל האוויר הישראלי. איך היא תשתתף בקרב אויר, אם היא בהריון, או מניקה, או עם ילד קטן חולה בבית?"[10].

רחל לנדאו הטייסת הראשונה

השתתפות במבצעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להיותה אישה טייסת היו יתרונות רבים מבחינה מבצעית. באותה תקופה נבצר מטייסים לבצע משימות שונות, כיוון שהיו תחת מעקב הבולשת הבריטית[2]. אלה הקפידו על הוראות טיסה מחמירות מאחר שהיו אלה ימי מלחמת העולם השנייה. לנדאו סיפרה לימים על הוראות הטיסה שניתנו לטייסים: "[...] היה צריך להמריא מלוד לכוון תל אביב ואז לאורך החוף לטוס לחיפה, לעשות שלושה סיבובים מעל בית הסוהר בעכו, כדי שהבריטים ידעו שזה מטוס שלנו ולא מטוס אויב, ולנחות בשדה התעופה בצמח"[10]. מנהיגי ההגנה ומנהלי חברת "אווירון" הניחו שאישה העוסקת בטיס תעורר פחות חשד ואם ותיתפס, ינהגו בה לפנים משורת הדין[2].

היא טסה במטוס קל בקו תל אביב-הגליל והבריטים חשבו שזו בת-עשירים מפונקת, חובבת טיסה הנוהגת במטוסה הפרטי[13], וכך הצליחה להעביר תשדורות סודיות נשק וציוד לחברי ה"הגנה". היא נהגה לנחות, ב'שוגג' בשדה התעופה הסמוך לצמח, באשדות יעקב, אז פרקה את המטען ומיד המריאה בשנית ולבסוף נחתה בצמח והתייצבה בפני הפקידות הבריטית[10]. בדרך חזרה מאשדות יעקב, סיפרה, נהגו למלא את המטוס בבננות ובפרחים. הנשים ב"הגנה" נהגו להעביר נשק ואמצעי נשק על גופן משום שהחיילים הבריטים לא חיפשו על גופן של נשים[12]. היא גייסה גם את אמהותה למשימה: באחת הפעמים שימש בנה בן הארבע של לנדאו כ"חבילה ניידת", כשתפרה לבטנת מכנסיו מסמך שהעבירה לחברי קיבוץ נען.

במלחמת העצמאות מילאה תפקידים במבצעים שונים. רוב פעילותה התמקדה בעבודת מטה, העברת מטוסים והטסת אספקת מזון ליישובים מנותקים. היא השתתפה במבצע קרבי אחד כאשר כוח אויב התקדם לאחד מקיבוצי הדרום. יחד עם טייס מקיבוץ נען עלתה על אחד ממטוסי הקרב המפציצים. על תפקידה במבצע סיפרה: "פירקנו את דלת המטוס, אני נקשרתי לקרקעיתו וכשהגענו סמוך לקיבוץ, השלכתי מתוכו רימוני יד לתוך ההמון, שמיהר להימלט"[13].

ברבות השנים צברה מאות שעות טיסה ואחרי שנות ה-60 בחרה לא לחדש את רישיון הטיס. בהדרגה פרשה מתוך הבנה כי שעות טיסה עולות כסף רב וכי יש מעט שעות טיסה המתחלקות בין טייסים והיא העדיפה שיטוסו הצעירים. בשלהי שנות ה-60 הפסיקה לטוס[2].

דאייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940, משסיימה את קורס הטיס, התעניינה בדאייה והצטרפה לקורס במועדון התעופה בכפר הילדים בעמק יזרעאל. באחת הטיסות אירעה תאונה והדאון פגע בהר. שלוש מצלעותיה נשברו ובמשך קרוב לשבועיים אושפזה בבית החולים[14]. שיאה האישי בדאייה היה למעלה משעה וחצי באוויר[2].

במסגרת קורס הדאייה נשלחה לאנגליה במטרה לנסות ולגייס כספים למטוס חדש. היא ניצלה את קשריה עם איש הנהגת "ההגנה", משה שרת, כדי לגייס את הסכום הדרוש[5]. במכתב שכתב שרת המליץ בחום לקהילה היהודית העשירה במנצ'סטר לתרום מטוס ל"מדינה שבדרך"[15]. לאחר שאספה את הכסף שלחה את המטוס לארץ ישראל. מטוס זה היה למטוס הראשון של "קלוב התעופה לישראל". ב-7 ביולי 1944 נבחרה לחברות בוועד החדש של "איגוד הטייסים הארצישראלי"[16] ובהמשך מונתה להיות מזכירת האיגוד, תפקיד שמילאה בהתנדבות. כמזכירת האיגוד הייתה אחראית על חלוקת והקצאת שעות הטיסה לכל טייסי "ההגנה"[5]. בנוסף, הייתה פעילה בארגון הטיס של הפלמ"ח וההגנה[2].

הקמת קלוב התעופה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 הוקם מועדון התעופה "הגמל המעופף" ששינה את שמו ל"קלוב הארצישראלי לתעופה" ב-27 בדצמבר 1935 ולימים נהיה שמו קלוב התעופה לישראל. תחילה הוקם כגוף ספורטיבי שמטרתו לחזק את זיקתם של צעירי היישוב לנושא התעופה. בהדרגה החלו ראשי היישוב אליהו גולומב ודב הוז להכפיף את הפעילות התעופתית לצרכים הביטחוניים והלאומיים של היישוב. עד קום המדינה שימש קלוב התעופה כזרוע האווירית של ההגנה והפלמ"ח[17]. החברים עסקו באימוני טיס, בלימודים עיוניים ובבנייה והתקנת מודלים של דאונים[18]. לנדאו הצטרפה ל"קלוב התעופה הארצישראלי" בתחילת שנות ה-40 והייתה פעילה בו.

בנובמבר 1947, עם הקמת 'שירות האוויר' שב-1948 היה לחיל האוויר, הועבר הציוד של קלוב התעופה - מטוסים, טיסנים, בסיסים, לידי חיל האוויר בפיקודו של אהרון רמז[10]. היא התבקשה לגייס לחיל החדש טייסים מקלוב התעופה, תוך סיוע בשליחתם להכשרה בצ'כוסלובקיה ובאיטליה[19]. במקביל ערכה תוכנית רדיו ב"קול ישראל לנוער" בשם "טייסים" אשר שודרה בשעות הערב[20].

בשליחות לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה החלה להשתתף במסגרת קלוב התעופה במבצעי רכש רבים בעבור המדינה ומשרד הביטחון. בשנת 1949 יצאה לשליחות ארוכה בארצות הברית. באותה תקופה היה אמברגו על מכירת נשק ליישוב ונאסר על ייבוא מטוסי קרב לישראל. הדרך היחידה לרכוש מטוסים הייתה במסווה של רכש ספורטיבי, קניית מטוסים עבור מועדון התעופה שנחשב לאזרחי. היא נשלחה לגייס כספים לרכישה של אחד עשר מטוסים לחיל האוויר הישראלי, שהיה בראשית דרכו[19]. תחילה לא רצתה לצאת למשימה, אך מנכ"ל משרד הביטחון, פנחס ספיר, שכנע אותה לטוס. היא סופחה לארגון 'חמרים לישראל' אותו הקים דוד בן-גוריון בארצות הברית ודרכו גויסה תמיכה חומרית מהקהילה היהודית שם[13]. לאחר שבעה חודשים, במהלכם קנתה ושלחה אחד עשר מטוסי פייפר קטנים, כולל חלקי חילוף רבים כרכש של קלוב התעופה, חזרה ארצה. לאחר השליחות ייבאה דאונים מגרמניה ומשווייץ[19]. ציוד זה אפשר לקלוב להתחיל באימונים ובהדרכה בבסיסי הטיס שנפתחו בהמשך[21]. בעיתון 'דבר', בשנת 1951 נכתב: "באביב תש"י - לאחר פעולה מוצלחה של המורה-הטייסת רחל לנדאו-מרקובסקי בארצות הברית - הועמד לרשות קלוב התעופה 'צי-אווירי' קטן של אוירונים ודאונים, שאפשר את תחילת הפעולה בדאיה ובטיס."[22]

פעילותה כיו"ר קלוב התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 נבחרה ברוב קולות לתפקיד יו"ר קלוב התעופה לישראל וכיהנה עד שנת 1967[15]. במסגרת תפקידה כיו"ר המועדון השתתפה במפגשים בינלאומיים מטעם "הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה" (FAI) בנושאי תעופה. היא עסקה ודנה בחוקי תעופה בינלאומיים וקידמה את הטיס בארץ[13]. תפקידה היה אדמיניסטרטיבי בעיקרו. בין היתר דאגה לציוד, לאישורי טיסה, לתמיכה ואישורים הדרושים מהמדינה וכן לתיווך בין הגורמים השונים שהקלוב היה קשור אליהם (משרד הביטחון, חיל האויר). בנוסף הייתה אחראית על מעבר משרדי הקלוב מרחוב לילינבלום לרחוב הירקון 67, שם הם קיימים עד היום[1].

במאי 1953, בכינוס האיגוד הבינלאומי לתעופה שהתקיים בהאג, זכתה בתעודת הערכה לקידום התעופה, מטעם ה-FAI, על שירות נאמן בקידום התעופה בישראל[23].

ביולי 1956 נערכה תחרות צניחה חופשית אולימפית במוסקבה, בה השתתפו קלובי תעופה מכל העולם. "קלוב התעופה לישראל" קיבל הזמנה לשלוח צנחנים לתחרות ובן-גוריון עמד בכל תוקף על השתתפות של משלחת ישראלית בתחרות. מאחר שלקלוב התעופה לא היו צנחנים, נשלחו חיילי צה"ל כחברי המועדון. לנדאו עזרה בארגון המשלחת ויצאה עמה למוסקבה[24]. ישראל דורגה במקום אחרון, אך לא הייתה לכך חשיבות לאור החשיבות הפוליטית של השתתפות בתחרות זו[19].

בתקופה זו הייתה גם בין העורכים של עיתון "התעופה" - בטאון קלוב התעופה לישראל[25].

משפחה וחברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל מרקובסקי לנדאו עם בנה יקי
רחל מרקובסקי-לנדאו עם בתה תמר

בנובמבר 1942 נישאה לנדאו למוטק (מרדכי) מרקובסקי, אותו הכירה כשהייתה בקיבוץ בית אלפא והוא בקיבוץ עין שמר. מרדכי היה מהנדס במקצועו ושימש בצבא הבריטי כמהנדס טיס[19]. הוא נפטר ב-16 בפברואר 1968 והיא לא נישאה בשנית. נולדו להם שני ילדים. הבן איקי (יצחק), נולד ב-23 במרץ 1942, נקרא על שם יצחק בן יעקב המנוח, מנהל חברת "אווירון". המשורר אהרן זאב כתב עליו את השיר "ראיתי את איקי במצעד" שפורסם ב'דבר לילדים'. הבת תמי (תמר) נולדה ב-9 באפריל 1948.

עם חוג חבריה וחברותיה הקרובים נמנו אנשי בית אלפא, רחל קטינקא ויהושע ברנדשטטר, השחקנית חנה רובינא, שהייתה אורחת קבועה בביתה, משה סנה, ראש המפקדה הארצית של מחתרת ה"הגנה", משה שרת ופנחס ספיר, מנכ"ל משרד הביטחון[1].

לימודי משפטים, קרימינולוגיה ופילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק בחוקי התעופה, במסגרת תפקידה כיו"ר מועדון התעופה, עורר את סקרנותה בתחום המשפטי ועל כן החליטה ללמוד משפטים[13]. בשנת 1956, לצד תפקידה כיו"ר קלוב התעופה, החלה את לימודי התואר הראשון במשפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה אותם סיימה בשנת 1959. היא הצטרפה למפעל "חרושת חומרי נפץ" כעורכת דין, ושימשה בו יועצת משפטית וממונה על יחסי ציבור[2]. מאוחר יותר אף הפכה לאחת ממנהלי החברה[14]. בשנת 1968, כשהיא בת 58, התאלמנה. אז החליטה לוותר אחרי הרבה שנים על תפקיד יו"ר מועדון התעופה ולחזור ללימודים. ב-30 במאי 1974 סיימה את לימודי התואר השני בקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב[7].

היא למדה לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטת תל אביב וסיימה אותו בשנת 1978. את עבודת הדוקטורט כתבה בהדרכת פרופ' שלמה גיורא שוהם ופרופ' חיים כהן, והיא הוקדשה לנושא "עבריינות נשים וענישתן"[26] – האופן בו שופטים נשים או גברים על אותן עבירות. היא הוזמנה לוועידות בינלאומיות ולאוניברסיטאות בארצות הברית על מנת להרצות על הנושא. בנוסף נכתבו על מחקר זה כתבות רבות[27].

אגודת "אחים בוגרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להקמת האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1970, במסגרת לימודי התואר השני ועבודתה כעוזרת הוראה, החלה יחד עם פרופ' שוהם במחקר אינטרדיסציפלינרי עם אוניברסיטת סן פרנסיסקו במסגרתו יצאה לאוניברסיטת ברקלי שבארצות הברית, כדי להכיר מקרוב פרויקט שיקום אסירים באמצעות אסירים לשעבר. שם נחשפה לראשונה לארגון 'אחים בוגרים'. הארגון עוזר לילדי משפחות חד-הוריות, בעיקר בקרב אפרו-אמריקאים, על ידי הצמדת אדם בוגר לילד. מטרת הארגון לספק לילדים יתומים, תחליף לדמות אב[7]. הרעיון של מבוגר, המבלה בחברתו של בן יתום מאב, נולד בארצות הברית בראשית המאה ה-20 ונועד למנוע הידרדרות של ילדים ממשפחות הרוסות[19]. היא למדה להכיר את הארגון ופועלו ומיד עמדה על הפוטנציאל של פרויקט כזה בארץ משום שבעקבות מלחמת ששת הימים נותרו ילדים רבים יתומים מאב[28]. בשנת 1971, עם חזרתה מהשליחות האקדמית בקליפורניה, החלה לפעול להקמת ארגון "אחים בוגרים" בישראל בחסות אוניברסיטת תל אביב ובתמיכת פרופ' שוהם, ששימש אותה גם למחקר בנושא הטיפול ביתומי צה"ל[7].

עטיפת הספר "רועי"

פעילות האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 הקימה את אגודת "אחים בוגרים" הראשונה בישראל שפעלה על בסיס התנדבותי, בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב ובצמוד למשרד הביטחון. זאת בניגוד לאגודות "אחים בוגרים" שקמו מאוחר יותר, הקשורות למחלקה הסוציאלית של העירייה. האגודה הצמידה אדם מבוגר לילדים יתומים מאב כדמות גברית להזדהות איתה. ה"אח הבוגר" לווה את הילד מכיתה א' ועד לגיוסו לצבא[28]. על תפקיד "האח" סיפרה: "תפקידו לתת גב וביטחון לילד, דוגמה אישית והרבה תמיכה רגשית, אבל בשום אופן לא לעסוק בבעיות משמעת [...] להיות שם בשביל הילד, להיפגש איתו פעם בשבוע ולשמש לו אוזן קשבת"[7]. המתכונת הייתה פגישה חד שבועית של שעתיים. מתוך הבנה שרוב הבעיות במשפחות חד-הוריות הן עם בנים וכי הבנים הם הסובלים העיקריים בהיעדר אב במשפחה, טיפלה האגודה בבנים בלבד וכן המתנדבים היו גברים בלבד. לרוב הגיעו הילדים ממשפחות שכולות[7].

ב-14 באפריל 1993 הוענק לה על פעילות זו "אות הנשיא למתנדב"[29]. בשנת 1995 ראה אור ספרה "רועי"[30]. ראייתה המוגבלת באותו זמן לא אפשרה לה לכתוב את הספר בעצמה, על כן נעזרה בכותב שהעלה את הסיפור על הכתב. הספר הוא מעין תיעוד על פועלה של אגודת "אחים בוגרים" בשנים שבהן נכתב. הוא מספר על ילד ושמו רועי אשר איבד את אביו, טייס קרב, במלחמה, על הקשיים וההתמודדויות ועל ההיכרות עם "האח הבוגר". לנדאו השקיעה את כל שנותיה האחרונות במפעל החינוכי-חברתי אותו הקימה ולאחר מותה לא המשיכה האגודה לפעול.

היא נפטרה ב-19 בנובמבר 2011 ונקברה בבית העלמין קריית שאול[31].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רחל מרקובסקי לנדאו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 רחל מרקובסקי-לנדאו בראיון עם אבי משה-סגל, פרויקט "אבירי הרוח", 7.6.2007.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 ליאורה בונה-אזולאי, "לסבתא יש כנפיים", לאשה, גיליון 2309, 15.7.91, עמ' 74.
  3. ^ קהילתנו: הגות לבטים ומאווי חלוצים (מחבר/ת לא ידוע/ה), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1988, עמ' 292.
  4. ^ נירה אשל, בגלבוע יסדנו את חברת הילדים, פנים, 51, 2010.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 אילנה שובל, "לא טסה יותר", חותם 25, 18.6.93, עמ' 12.
  6. ^ קהילתנו, עמ' 8.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 שובל, "לא טסה יותר", עמ' 13.
  8. ^ יוסי מלכי, "התעופה כמבשרת המודרניות ביישוב הארץ-ישראלי", חזון האוויר - ראשית התעופה הארץ ישראל, 1913-1948, גניה דולב (עורכת), תל אביב: הוצאת מוזיאון ארץ-ישראל, 2013, עמ' 26-29.
  9. ^ שולמית גורנגוט מפרדס חנה למדה טיס בקהיר בסוף שנת 1935 ותחילת 1936, אך לא הגיעה לטיסת ה"סולו" ולפיכך לא הוסמכה לטיִס
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 גילי דינשטיין-ישפה, "היא הביאה ארצה 11 פייפרים", סגנון 306, 11.4.90, עמ' 24.
  11. ^ "מיומנה של מועצת הפועלות" (מחבר/ת לא ידוע/ה), דבר הפועלת 11-12, שנה ו', 28.2.1940.
  12. ^ 12.0 12.1 אביתר בן צדף, "על שילוב לוחמות בצה"ל", בתוך: אתר החדשות Global Report, 8.1.2014.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 סיגל אדלר, "מרחפת", לעניין, 24, 9.5.1989, עמ' 28.
  14. ^ 14.0 14.1 רחל מרקובסקי-לנדאו בראיון עם צביה כהן, בהפקת צביה כהן (תחקיר וראיון) ויוסף וישנייה (צילום ועריכה), דצמבר 2011.
  15. ^ 15.0 15.1 דינשטיין-ישפה, "היא הביאה ארצה 11 פייפרים", עמ' 25.
  16. ^ איגוד הטייסים בארץ ישראל, דבר, 2 באוגוסט 1944
  17. ^ מלכי, "התעופה כמבשרת המודרניות ביישוב הארץ-ישראלי", עמ' 20-24.
  18. ^ "התעופה העברית למרחב" (מחבר/ת לא ידוע/ה), על המשמר, 16.11.1944, עמ' 4.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 19.5 בונה-אזולאי, "לסבתא יש כנפיים", עמ' 75.
  20. ^ "קול ישראל" (מחבר/ת לא ידוע/ה), על המשמר, 24.6.1948, עמ' 3.
  21. ^ 9 אווירוני לימוד למועצה לתעופה, חרות, 23 ביוני 1950
  22. ^ שלב נוסף לטיסנאות בישראל, דבר, 12 בינואר 1951
  23. ^ "3 ישראלים זוכים בתעודות הערכה לקידום התעופה" (מחבר/ת לא ידוע/ה), חרות, 17.5.1953, עמ' 4.
  24. ^ צבי ינאי, כיצד קנה רפול את התואר מאמן נבחרת ישראל. מוסקבה 1956 - תשט"ז., באתר "הצנחנים"
  25. ^ מ. רוזנטל, נ. קדמון, ר. מרקובסקי, מ. מלכובסקי, ר. אביגור, התעופה- בטאון קלוב התעופה לישראל, ינואר-מרס, 1956.
  26. ^ רחל מרקובסקי, עבריינות נשים וענישתן, עבודה לשם קבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', אוניברסיטת תל- אביב, תל אביב, יוני 1978.
  27. ^ ראו: "קיימת נטייה ברורה להחמיר בעונשו של העבריין ולהקל בעונשה של העבריינית", בתוך: יפעל אבניאלי (עורכת), האוניברסיטה - ירחון אוניברסיטת תל אביב (לא מצוין תאריך), תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, עמ' 6; צביה בן שלום, "מחקר על עבריינות נשים והענשתן מגלה: השופטים נוהגים באבירות", על המשמר, 30.11.80; רימונה שיף, "שופטות נוטות להחמיר עם נשים עברייניות", מעריב, 29.7.80; נחמה גנוסר, "נשים בעולם הפשע", על המשמר, 18.11.80.
  28. ^ 28.0 28.1 בונה-אזולאי, "לסבתא יש כנפיים", עמ' 126.
  29. ^ הזמנה מקורית מלשכת נשיא המדינה, 1993, עיזבון רחל מרקובסקי-לנדאו, באדיבות תמי וייסמן.
  30. ^ רחל מרקובסקי, רועי, תל אביב: משרד הביטחון, 1995.
  31. ^ רחל מרקובסקי לנדאו באתר חברה קדישא ת"א–יפו.