רחמים נאהורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

הרב רחמים נאהורי (י"ב באב ה'תרס"ב,1902 - כ"א בתמוז ה'תשמ"ה) היה רב העיר בון שבאלג'יריה ואב בית דין בפריז, צרפת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר בון (כיום ענאבה (אנ')) לרב אליהו נאהורי. סבו היה הרב יעקב פאריינטי מחבר הספר שארית יעקב.[1] בילדותו התייתם מאביו ונאלץ לעזוב את לימודיו כדי לפרנס את משפחתו. עם הגיעו לגיל שמונה עשרה הלך ללמוד אצל הרב יעקב הכהן שהיה הרב הראשי בבון באותה עת, ושנתיים לאחר מכן הוסמך על ידו לרבנות. בהמשך עבד כשוחט וקצב, ופתח אטליז.

לאחר פטירת רב העיר הרב יעקב הכהן מונה אחריו הרב יעקב שושנה, ולאחר פטירתו של האחרון בשנת ה'תרצ"ז מונה הרב נאהורי לתפקיד הדיין ורב העיר. בתפקידו התמודד הרב נאהורי עם ההשפעה ההולכת וגוברת של החילוניות הצרפתית בעיר, כאשר יהודים רבים התרחקו מהמסורת ונישואי התבוללות הפכו נפוצים. הרב נאהורי התמקד בעיקר בתחום החינוך של הדור הצעיר ולשם כך ייסד בתי ספר קטנים בהם למדו ילדים ונערים בשעות שאחר הלימודים בבתי הספר הממלכתיים, זאת בשל החוק הצרפתי שחייב את התלמידים ללמוד בשעות הבוקר והצהריים באחד מבתי הספר הממלכתיים.

בתקופה זו הגיעו לבתי הדין באלג'יריה יהודים רבים החיים עם בנות זוג מקומיות על מנת שבית הדין יגיירן וישיא אותם על פי ההלכה. בניגוד לדעתו של הרב אברהם משה פינגרהוט (אז רב העיר אלג'יר) שסבר שיש לקבלן ליהדות ולסמוך על שיטות מקלות בגיור,[2] החזיק הרב נאהורי בעמדה שאסור מבחינה הלכתית לקבלן. לדבריו, אין לסמוך על השיטות המקילות בהליך הגיור אלא במקרים פרטיים, כאשר המטרה היא לקרבם ליהדות ולא לדחותם מהקהילה, אך לא בגיור סיטונאי של גויים רבים, שם קיים דווקא החשש שהכשרת המצב בדיעבד תעודד את המשך המצב ותגביר את תהליך ההתבוללות.[3] עם פסקו זה הסכים הרב אליעזר יהודה ולדנברג.[4]

עם סיום מלחמת העולם השנייה פעל לשיקום מוסדות הקהילה וייסד את התלמוד תורה המרכזי בו למדו רוב בני הקהילה. כן ארגן מחדש את ענייני הקהילה, כמו נושאי הכשרות, שחיטה ויבוא המצות והיין לחג הפסח.

בשנת ה'תשי"ב (1952) הקים יחד עם חברו הרב אברהם משה פינגרהוט ובסיוע עסקנים את "ישיבת הרבנים" בעיר הבירה אלג'יר. מטרת הישיבה הייתה להכשיר תלמידים שישמשו בעתיד כרבני קהילות ובתי כנסת בכל רחבי אלג'יריה. בראשות הישיבה עמדו הרב פינגרהוט והרב יצחק זרביב. הרב נאהורי היה מעורב בהנהלת וסדרי הישיבה, ואף הגיע למסור בה שיעורים מפעם לפעם.[5][6]

בעת מלחמת העצמאות של אלג'יריה החל משנת 1954, נערכו פוגרומים בכל ריכוזי היהודים במדינה. בעקבות זאת היגרו רוב היהודים מהמדינה מחשש לחייהם, אולם הרב נאהורי סירב לעזוב את קהילתו ונותר בה כל עוד נותרו בה מנין יהודים.[7] בשנת ה'תשכ"ג עבר לפריז, שם שימש בתפקיד דיין לצד אב בית הדין הרב פינגרהוט והרב יצחק גוגנהיים (לימים הרב הראשי לפריז). אחרי פטירת הרב פינגרהוט מונה הרה נאהורי תחתיו. במקביל לפעילותו כדיין מסר שיעורי תורה לתלמידים בבית המדרש ששכן בביתו שברחוב רישה. פעל רבות ליסוד מוסדות חינוך ובתי ספר יהודיים בפריז, וסייע בהקמת מקוואות טהרה, חנויות ואטליזים כשרים.

נפטר בירושלים בכ"א בתמוז ה'תשמ"ה ונקבר בהר הזיתים. בין תלמידיו נמנים: הרב שמואל סירא, הרב הראשי לצרפת.[8] הרב יהושע ברכץ, שימש בעבר כראש ישיבת שערי רחמים.[9] הרב יהודה בן ישי,[10] הרב אלעזר אלבז רב העיר גבעת שמואל, ועוד.

ישיבת שערי רחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש אלול תשמ"ה הקימו מקורביו את הישיבה לצעירים "שערי רחמים" בשכונת סנהדריה בירושלים. בראשות הישיבה עמד תלמידו הרב יהושע ברכץ. לאחר כעשרים וחמש שנות פעילות (בשנת ה'תש"ע, 2010) ובעקבות עזיבתו של הרב ברכץ מספר שנים קודם לכן, שינתה הישיבה את פניה והפכה לישיבה תיכונית בה לומדים גם מקצועות חול וניגשים לבחינות הבגרות. בשנת תשע"ו (2016) הצטרפה הישיבה לרשת בתי הספר של מכון ברנקו וייס.[11] בראשות הישיבה עומד כיום בנו הרב יהודה נאהורי.[12]

חיבורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו רחמיך רבים, כולל חידושים על התלמוד, תשובות הלכתיות והתכתבויות בנושאים שונים. יוצא לאור בשנת ה'תש"ן על ידי משפחת המחבר ובעריכת הרב יהושע ברכץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרקים ממסכת חייו של מרן הרב המחבר זצוק"ל, בתוך: שאול נאהורי (מו"ל), רחמיך רבים, תש"נ, הוצאת ישיבת שערי רחמים.
  • הקדמת הרב נאהורי לספר שארית יעקב לרב יעקב פראיינטי, ירושלים תשמ"ג (עמודים ט-י)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: פאריינטי, יעקב, ‏שארית יעקב, ירושלים תשמ"ג, באתר אוצר החכמה
  2. ^ שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט, ירושלים תשכ"ד, סימן יד.
  3. ^ ספר "שערי רחמים" סימנים יג-טו
  4. ^ שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה סימן טו.
  5. ^ בין הרבנים שחונכו במוסד היו הרב אליהו חייק, (שימש כרב לצעירים באוראן ולימים הרב הראשי בטולוז, צרפת), הרב אלעזר אלבז (כיום רב העיר גבעת שמואל), הרב אברהם עמר (שימש כרב קהילה בניס, ובהמשך מייסד בית המדרש הגבוה ריב"ש ורשב"ץ באשדוד) ועוד.
  6. ^ שלמה א' גליקסברג, להלן קישורים חיצוניים.
  7. ^ "כל מחנה אומר ואני אנה אני בא, אולם זקוק ומחוייב אני להתעכב ולהישאר להשתתף בגורל הקהילה עד המנין האחרון." - רחמיך רבים, קובץ אגרות, איגרת ה.
  8. ^ יוסף שרביט, השותפות ההיסטורית בין חכמי אלג'יריה ובין חכמי ארץ ישראל בעידן של תמורות (1830 – 1962), הערה 36.
  9. ^ הרב יהושע ברכץ, מוסר השכל, בני ברק: טקסט רץ הוצאה לאור, א, תשע"ט, עמ' בהקדמה
  10. ^ מחלקה ישראלית, באתר ערוץ מאיר.
  11. ^ ישיבת ברנקו וייס שערי רחמים, באתר המכון ברנקו וויס
  12. ^ צוות הישיבה, באתר ישיבת שערי רחמים.