ריב ההיכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד השער של "אלה דברי הברית", הקובץ שהופץ בהמבורג ב-1819.

ריב ההיכל בהמבורג (גרמנית: Hamburger Tempelstreit) הוא הכינוי שניתן לשני עימותים שנערכו סביב ההיכל בהמבורג, בית-הכנסת הרפורמי הראשון, שהקמתו עוררה התנגדות עזה מצד האורתודוקסים. הריב הראשון נערך בין 1818 ל-1821, והשני מ-1840 עד 1844.

הריב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-18, עם תחילת עידן האמנציפציה, החלו לעלות בקרב חוגי המשכילים בגרמניה תהיות בנוגע לעתידה של הדת היהודית. רובם, בהשראת מנהיגיהם משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, סברו כי אין סתירה בין תכניה לערכי עידן הנאורות, אם כי הטיפו לזניחת מנהגים מיושנים ואמונות תפלות. אך היו גם רדיקלים יותר: דוד פרידלנדר ותומכיו בברלין, כמו אהרן האלה-וולפסון, סברו כי השתלבות מלאה בחברה הנוצרית מחייבת את טיהור היהדות מכל היסודות המדיניים והשבטיים שלה. פרידלנדר עצמו נטה לדאיזם טהור והיה מעוניין פחות בתיקון הדת ויותר בניתוק מלא ממנה, אך ניסה לקדם שינוי כזה כבר במאמר ב-1799. ב-1806 החל לצאת בקאסל כתב-העת המשכילי 'שולמית' (Sulamith) בעריכת דוד פרנקל. כבר בשנה הראשונה התפרסם מאמר בו ניתן פירוש לאמונה במשיח שהתאים לימי האמנציפציה: הכותב האלמוני קבע כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" משמעו כי שוויון הזכויות שניתן ליהודים הוא הגשמת חזון זה. טורים ברוח דומה הוסיפו לצאת בשנים הבאות. ב-1808 הפך 'שולמית' לבטאונה למעשה של הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה, שקמה זה לא מכבר. ראשי הקונסיסטוריה, ישראל יעקבסון והרב מנחם מנדל שטיינהארט, היו תומכי ההשכלה והמודרניזציה אך הצורך להתחשב בדעת הקהל הכתיב להם קו זהיר. יעקבסון לא היה הוגה דתי והיה מעוניין בעיקר בהתאמת בית-הכנסת לטעם האסתטי של העידן החדש, על ידי קיצור תפילות והוספת קטעים בגרמנית כמו גם ליווי מוזיקלי ואווירה רשמית יותר. הוא הקים מוסד ראשון כזה בעיר זסן, ב-17 ביולי 1810. אחת הסיבות להתנגדות הדתיים השמרנים ליוזמות הקונסיסטוריה הייתה חששם מכך שמאחוריהן עומד קו דומה לזה שהובע במאמרים ב'שולמית'. עם זאת, חוקרים שסקרו את השינויים שנערכו בווסטפליה לא מצאו בהם עקביות אידאולוגית. פרידלנדר והאלה-וולפזון מונו שניהם ליועצים בקונסיסטוריה אך השפעתם הייתה מועטה, והם ביקרו את תיקוניה כבלתי-שיטתיים ונעדרי תוכן של ממש. ב-1812 פרסם פרידלנדר בעילום שם קונטרס בו קרא לביטול כל אזכור למשיח, וכעבור שנה ענה לו המשכיל אברהם מוהר מברסלאו בחוברת 'ירובעל', בה דחה את תביעתו, בין היתר בנימוק כי מעשה כזה יעורר התנגדות עזה. הוא הציע במקום זאת להדגיש את ההיבטים הכלל-אנושיים של אמונה זו, ללא ההקשר הפוליטי. ברוך מבורך הצביע על כך שמוהר הגה את מה שיהפוך לאחד מעיקריה של התנועה הרפורמית המניצה: שימור המשיחיות אך ניתוקה מרעיון קיבוץ הגלויות והפיכתה ל"תקווה יהודית לישועה אוניברסלית של המין האנושי."[1]

"נוגה הצדק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1815 נסגרה הקונסיסטוריה ויעקבסון עבר לברלין, שם חבר לשניים מראשי הקהל המקומיים, יעקב הרץ בר וראובן שמואל גומפרץ. הם התאחדו בשאיפה להקים בית-תפילה דוגמת זסן, עם סדרים מחודשים: תפילה מקוצרת שתכלול קטעים בגרמנית וליווי במוזיקה. גם אברהם מוהר תמך בהם. אחד מבאי חוגם היה ד"ר ישראל (אדוארד) קליי, חניכו של וולפזון.‏[1] בשבועות תקע"ה (14 ביוני 1815) נפתח מניין פרטי ראשון בביתו של יעקבזון, שהיה צר מלהכיל את המוני הבאים, ותוך זמן קצר ארגן בר אחד נוסף במשכנו.‏[2] הם התקינו עוגב – כלי שנוי במחלוקת בגלל זיהויו העמוק עם הנהוג בכנסיות – וצירפו מקהלה. גם הפעם, לא הייתה מגמה אידאולוגית של ממש בסידור התפילה המתוקן, אך הנוכחים מיעטו להתאבל על בית המקדש.‏[1] ההתארגנות הייתה הצלחה גדולה; יום טוב ליפמן צונץ הצעיר שביקר בבית בר התרגש לראות כי "אנשים שלא ביקרו בבית-כנסת עשרים שנה בילו בו את כל יום הכיפורים, ורוב הצעירים צמו."‏[3] נרשמה התנגדות מראב"ד ברלין, מאיר בן שמחה וייל, ועקיבא איגר פרסם מחאה: הוא התנגד לתפילה בלשון שאינה עברית (אם כי לא לאף אחד מהשינויים האחרים) והביע פקפוק בטוהר כוונותיהם של המייסדים, אותם ראה כשואפים להידמות לגויים ותו לאו. וייל ניצל חוק שהתיר תפילה רק בבית-הכנסת הרשמי ופנה לשלטונות.‏[2] אלה סגרו את שני המניינים מיד, ב-9 בדצמבר 1815.‏[4] בר פנה לכמה רבנים באיטליה ולכאלו שנודעו כמזדהים עם המשכילים במרכז אירופה, כדי שיעניקו לו גיבוי הלכתי. הוא החליט לוותר על יוזמה עצמאית, ותחת זאת לשנות את הנהוג בבית-הכנסת הראשי.‏[2]

השאיפה לחקות את יהדות איטליה המתקדמת יחסית נכחה בקרב המשכילים עוד קודם. היא גברה ב-1782, כשיצאו כמה מרבני ארץ זו להגנת נפתלי הרץ וייזל עת הותקף על ידי עמיתיהם השמרנים בקיסרות הרומית הקדושה. האווירה הרצינית ששררה בבתי-הכנסת שם והמסורת המוזיקלית הארוכה שלהם עוד מימי שלמה מן האדומים עשו אותם למקור טוב להתבסס עליו עבור בר ויעקבסון. התשובות מאיטליה כללו הסכמות לכך שניתן לנגן וכי בערים רבות ישנן מספר קהילות הנוהגות באופן שונה זו מזו, מה שאפשר היה לפרש כהצדקה להקמת מניינים נפרדים מבלי לעבור על 'לא תתגודדו'.‏[5] ב-1817 נסגר ביה"כ בברלין לרגל שיפוצים, ובר פתח מחדש את המניין בביתו מתוך כוונה להפוך אותו ליחיד בעיר.‏[2]

בינתיים יצא קליי לעיר המבורג, שם הקים ב-1817 בית-ספר מודרני לילדי היהודים. הוא נשא עמו את הרעיונות לתפילה מודרנית מברלין. בעיר הנמל הגדולה לא כיהן רב מאז התפטרותו של רפאל הכהן כ"ץ ב-1799, והנהגת הקהל הייתה בידי אב בית-הדין הישיש ר' ברוך בן מאיר עוזרש. רבים מהצעירים והאמידים יותר, בעיקר נשים שאך מעטות מהן ידעו די עברית כדי להבין את התפילה בבית-הכנסת הישן, הסכימו עם קליי כי יש לכונן בית-תפילה חדש ברוח דומה לזו של וסטפליה וברלין. ב-17 בדצמבר 1817 קמה אגודה שנועדה לפעול לשם כך. שניים ממשכילי העיר, יצחק פרנקל ומאיר ישראל ברסלאו, הצטרפו לקליי, כמו גם הדרשן שלמה זלמן הלוי (גוטהולד) סלומון, שהיה פעיל עוד ב'שולמית'.‏[3]

ב-1818 גבר המתח בברלין סביב נסיונותיו של בר. בפברואר או במרץ שיגר וייל מכתבים למהר"ם בנט בניקלשבורג ולדיין רבי בצלאל רנשבורג בפראג, בבקשה לפנות לרבני איטליה כדי שיחזרו בהם. הוא כתב גם לרבי עקיבא איגר בפוזן בנידון, וזה יצר קשר עם חתנו, החת"ם סופר. כפי שציין משה סמט, הנימה של ההתכתבות בין שני האחרונים מעידה כי "ההתרגשות עדיין לא הייתה רבה, והתעניינותם הייתה תאורטית בעיקרה."‏[6] אליעזר ליברמן, לשעבר דיין בהונגריה שהשתקע בבירה והיה מקורב לבר, פרסם להגנתו את קובץ התשובות 'נגה הצדק' בקיץ אותה שנה. זה כלל שניים מהמענים האיטלקיים, משם-טוב סאמון איש ליבורנו ויעקב חי רקנטי מוורונה. אלה התירו שימוש בעוגב, בתנאי שלא יופעל על ידי יהודי בשבת, בטענה שאין מדובר בחוקות הגויים; כמו יתר המשיבים הסתמכו על דברי המהרי"ק לגבי כך שאיסור זה חל רק על מה שאין לו טעם חיובי. הם המליצו לעשות זאת בשינוי בכל מקרה.‏[5] כמו כן היו שם מכתבים מהרבנים ההונגרים משה קוניץ ואהרן חורין. הראשון התיר בקצרה הגייה ספרדית וכלי שיר. חורין – שהיה ידוע בהזדהותו עם חוגי המשכילים; ב-1803 הביע רעיונות פילוסופיים שהושפעו בבירור ממנדלסון בספרו "עמק שווה", גונה כאפיקורוס על ידי בנט ונאלץ לגנוז את חיבורו – כתב תשובה מקיפה לגבי שימוש בשפת המקום בתפילה, מוזיקה (כולל עוגב), הקמת מניינים נפרדים בהקשר ל'לא תתגודדו' וביטול התפילה בלחש.‏[7] ליברמן השמיט את התאריכים מהתשובות האיטלקיות,‏[5] והוסיף פרק נרחב משלו. שם, תוך עירוב תפישות משכיליות עם דברי פילוסופים מימי הביניים כמו יהודה אריה ממודנה, תקף את השמרנים והאשים אותם בנוקשות, רדיפת כבוד והתעלמות מהאדישות לדת הפושה בקרב הצעירים: "אשר על הפרת המנהגים מצוות אנשים מלומדה תשמיעו עד השמים קולכם, ועלי הפרת דעת מצוות אלוקינו תקפצו פיכם." בין היתר, הצדיק את ההמעטה בחשיבות השיבה לציון בטיעון כי גם תפילה יתרה על כך היא בגדר של דחיקת הקץ. החיבור, עם המאמר המתריס של ליברמן, היה אתגר משמעותי לסמכות הממסד הרבני: תוך התבססות על מקורות, הוא תקף אותם והעלה טענות מהותיות על הנוהג הדתי, מהות התפילה ואופי ההנהגה.‏[1][8] כשהתפרסם עורר מהומה, בעיקר בגלל התשובה המקיפה של חורין שהתקבלה על רבים בברלין. בראש השנה תקע"ט (1-2 אוקטובר 1818) התחוללו תגרות בבית-הכנסת המרכזי בין שני הצדדים.‏[6] עקב התנגדות הקהילה והשלטונות הפרוסיים, שחששו שכל שינוי שיהפוך את היהדות למושכת יותר יפחית את תנועת המתנצרים, הוצרו צעדיהם של בר ויעקבסון והמניין נסגר סופית ב-1823. בברלין הייתה השפעת השו"ת מועטה; הסערה הגדולה סביבו הייתה עתידה להתחולל בהמבורג.‏[3]

"דברי הברית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ומפני חטאינו גלינו מארצנו" במוסף יום כיפור (מושמט הקטע "וקרב פזורינו"), בסידור שהתפרסם ב-1818.

ב-18 באוקטובר 1818, יום השנה לקרב לייפציג וא' דחול המועד סוכות, נפתח בית-הכנסת של קליי ותומכיו בהמבורג, "קהל בית חדש" (בגרמנית: Neuer Israelitischer Tempel), בו שימש סלומון כדרשן. כמו בברלין, היו מקהלה, עוגב, תפילות בגרמנית ועוד. זמן מה לאחר מכן הושק ספר התפילה המתוקן "סדר העבודה: לשבתות השנה ומועדי ה׳", שחיברו פרנקל וברסלאו. זו הפעם, לא היה מדובר עוד בשינויים אקלקטיים. הכותבים המעיטו בשיטתיות בחלקים המתייחסים לחידוש עבודת הקורבנות בירושלים בידי המשיח. מחבריו והחוגים שתמכו בהם, כמו ליברמן וחורין, אחזו בהשקפה דומה במידה רבה לזו של המשכילים המוקדמים; הם "האמינו באמיתות מוחלטות ונצחיות", חתרו לבסס את מעשיהם על תקדימים וסברו כי הם מכוונים לדעתם האמיתית של כותבי המקורות. הם חסרו תפישה של התפתחות היסטורית של הדת, שתאפיין את מייסדי היהדות הרפורמית כעבור עשרים שנה. אך הסידור הביע באופן עקבי את העקרון המוקדם ביותר של זו, משיחיות אוניברסלית.‏[1] הוא היה, לפי מיכאל מאיר, ה"ליטורגיה הרפורמית הראשונה." התגובה שעורר הייתה בהתאם: הרבנים לא ראו את ההיכל החדש כעוד מעשה מינות, אלא ככפירה בעיקר. יוצריו לא ניסו רק להפחית את הדגש על התפישה המשיחית המסורתית כדי ליישב אותה עם נאמנות למולדת, אמצעי שהאורתודוקסים עצמם היו צריכים לנקוט בו במהלך המחלוקת, אלא זנחו אותה: "אף כי שימרו את זכר ציון... עבורם, התפילה בבית-הכנסת בהמבורג הייתה תחליף קבוע לעבודת הקרבנות."[3]

הבד"ץ התנגד להיכל מכל וכל, וז' טובי העיר היו מפולגים. שני הצדדים פנו לסנאט העירוני, אך הוא מיאן להתערב בשאלה. "אור נוגה" ו"נוגה הצדק" שהתפרסמו זמן קצר קודם לכן, אמנם נתחברו עבור ברלין – כך, לדוגמה, התיר חורין בתשובתו לשאת את רוב התפילה בכל לשון, למעט שמונה עשרה וחלקים אחרים בהם דרש לשמר את העברית "ותהיה זאת למופת נאמן על אמונתנו בקיבוץ הגלויות, אשר אנו מקווים שתשוב עטרת מלכותנו, ויבנה בית מקדשנו" – אבל יכלו לשמש להגנת רוב ההנהגות החדשות בהמבורג. כך אכן תפשה אותם דעת הקהל, למרות שמבחינת מתנגדיו היה הסידור רדיקלי הרבה יותר מכל שינוי שנערך על ידי בר ויעקבסון.‏[9] בית הדין נדרש לסתור את הכתוב בהם, ופנה לסיוע מבחוץ. בחורף 1818 הריצו שלושת חבריו אגרות לרחבי אירופה, ופנו ישירות גם לאיטליה.‏[5] ב-4 בדצמבר 1818 כתב עוזרש לחת"ם סופר בבקשה לתמוך בו נגד סיעת ההיכל "אשר חידשו ובדו מלבם נוסחא חדשה... נראה בעליל זדון לבם שאין חפצים בביאת הגואל לעלות לציון. על סידור כזאת ראוי לקרוע קרע שאינו מתאחה." אב"ד פרשבורג הצטרף למערכה אף הוא. כמו כן, כבר בינואר 1819 השיבו קהילות איטליה לפניות מהמבורג בגינוי חריף למחדשים. כותבי ההיתרים מ-1816, כולל אלה שלא נתפרסמו ב"נוגה הצדק", משכו אותם בנימוק שמכתביהם ניתנו כתשובות בעלמא ואילו המסתמכים עליהם מרדו כנגד רבני מקומותיהם. "הם לא היו מוכנים", העיר דובין, "לאפשר לתקדימים שלהם להוות סימוכין לסטייה מהמקובל במקום אחר... מה שבלבל את המודרניסטים בגרמניה היה חוסר יכולתם להבין כי האיטלקים דיברו בשם מסורת והקשר אחרים; הם לא תמכו בשינוי מנהגים." היו עוד גורמים שהמריצו את בעלי ההלכה משני צדי האלפים. ליברמן סבב ברחבי הקיסרות האוסטרית בסוף 1818 והפיץ את דעותיו, והועלה רעיון לבנות בית-כנסת דומה לזה של המבורג בבירה וינה ולמנות את אהרן חורין לעמוד בראשו. בחודשים שלאחר מכן החלה להתגבש יוזמה מצד הרץ הומברג, פטר פרץ בר ומשכילים רדיקליים אחרים, שעתרו אל החצר ההבסבורגית בהצעה לחוקק חוק לפיו על היהודים לאמר את תפילותיהם בשפת המדינה בלבד. כל זה הגביר את תחושת הדחיפות וחיזק את הצורך להפגין עמדה נוקשה ובלתי-מתפשרת גם מצד האיטלקים המתונים, שחלקו עתה את תחושת האיום של עמיתיהם מצפון. רבי אברהם אליעזר הלוי מטריאסט ערך מסע בחצי האי במרץ ובאפריל, מעירו ועד רגוזה, ואסף מכתבים נגד ההיכל. פסק בית דינו שנשלח להמבורג היה חריף יותר מהכרעת הבד"ץ המקומי. בעוד שזה האחרון אסר על נגינה בתפילה רק בשבת ויום טוב, מנע זאת הלוי באופן גורף.‏[5]

ההיכל בהמבורג במבנהו הראשון שנחנך ב-1818, ברחוב ברונר.

כנגד אותו רקע, התכתבו ביניהם רבני מרכז אירופה. צעד מעשי שהחת"ס נקט בו מיד הייתה בקשה לרב משה מינץ לדרוש מחורין לחזור בו.‏[10] הלה נכנע ללחץ ושיגר מכתב חרטה: הוא הצדיק את היתריו אך כתב כי הוא מושך אותם, שכן לא ידע על השמטת התפילות לגאולה וחשש כי הוא מעניק לכך לגיטימציה. סופר הסיר את ההצטדקות, צעד שחורין מחה עליו לאחר כמה חודשים, ודאג לפרסם את האגרת בהבלטה.‏[11] התגובה האורתודוקסית להיכל הוכתבה על ידי שני קווי מדיניות: על אף שהסוגיה המשיחית היוותה שיקול מכריע בחומרה שייחסו לו, נושא זה היה רגיש ועשוי היה להתפרש כסותר את הנאמנות למלכות המקומית. כל דברי הגינוי בהיבט זה כללו גם הסתייגויות נרחבות בדבר כך שהאמונה בבניית המקדש בעתיד אינה סותרת כלל את הציות והכבוד לממלכות בהן יושבים היהודים עתה, ורבים הקפידו לציין כי "קהל בית חדש" והחוגים מתוכם צמח היו בעלי נטיות ליברליות, האשמה חמורה בעידן הרסטורציה. כמו כן, המבורג לא הייתה הנושא היחיד שעמד לפתחם, והיה צורך לטפל במגמת ערעור הסמכות ככלל.‏[1] הגישה השלטת שהובלה על ידי החת"ס הייתה סירוב עקרוני לדון בפרטים, כל שכן על מהות האמונות, ועמידה על שימור הקיים בשלמותו תוך האשמת המחדשים ברצון לסטות מהדת.‏[12] פסקי הדין שיצאו נגד ההיכל לא כוונו נגד חריגות מסוימות שנערכו בו, אלא נועדו לשלול ממנו ומכל ניסיון אחר בכיוון זה לגיטימיות באמצעות ביצור הנוהג המקובל. החותמים הרבו להתבסס על טיעונים כמו "מנהג ישראל - דין הוא" ודומים לו.‏[13] תשובה אחת שלא נכללה בקובץ השו"תים נגד בית-הכנסת הגיעה מהרב אפרים זלמן מרגליות מברודי שבגליציה. מרגליות, הרחק במזרח, לא היה מוטרד מאיום דומה לזה שהניע את עמיתיו. הוא עסק בנוהגי ההיכל באופן תאורטי מאוד, וסופר השאיר את מכתבו אצלו.‏[14] באגרותיו נגד עדת קליי דגל הרב מפרשבורג בכך שההבדלים בינו למתקנים הם השקפתיים, ולא נובעים מאיסור מסוים. דווקא כדי להדגיש זאת, ציין כי כמה ממעשיהם לא היו בעייתיים במיוחד: "אין רעש כל כך באמירת שירות ותשבחות בלשון אשכנז."[15] אחת השאלות שהטרידה את המתנגדים הייתה על בסיס מה לאסור את הניגון בעוגב. החת"ס תכנן להשתית זאת על עצם החידוש בכך, אך לבסוף אימץ את טיעונו של בנט כי מדובר בחוקות הגויים, קביעה ששימשה מכאן והלאה בנושא זה.‏[16] הם ניצבו בפני עוד בעיה: כותבי "נוגה הצדק" התבססו על תקדים העוגב בבית-הכנסת מייזל בפראג, ששימש בסוף המאה ה-17. כדי לסתור אותו, הצביעו המשיבים על כך שהכלי ההוא התקלקל אך המתפללים בחרו שלא לתקנו, וכי מייזל היה היחיד מבין שמונה בתי-הכנסת בעיר שהצטייד בו.‏[17]

באייר תקע"ט (אפריל-מאי 1819) התפרסמו בהמבורג ארבעים תשובות מעשרים ושניים רבנים ובתי-דין נגד ההיכל שנאספו בקובץ "אלה דברי הברית." המכתבים הגיעו מכל מרכז אירופה, מוינצנהיים שבאלזס במערב ועד ליסה במזרח, מאמסטרדם בצפון ועד ליבורנו בדרום. החיבור נפתח בפסק הדין של הבד"ץ המקומי שאסר לשנות חלקים בתפילה, לאמרה בלשון אחרת או לנגן בבית-הכנסת בשבת וביום טוב, גם על ידי גוי. יתר המכתבים תקפו היבטים שונים של החידושים. הכותבים גינו את המארגנים כרשעים וככופרים, וקראו למתפללים לחזור בתשובה.

המשך הפולמוס ופתרונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אלה דברי הברית" לא היה הפרסום היחיד נגד ההיכל. יציאתו הביאה לגל של כתבים בעד ונגד. בניגוד לקו האורתודוקסי הרשמי, יכלו סופרים פרטיים להעלות את נושא המשיח באופן בוטה וישיר הרבה יותר. הרב אברהם לוונשטאם מאמדן הסמוכה העלה סוגיה זו באופן בלעדי בקונטרס "קץ הימים", שנדפס ב-1820, ותיאר את המתפללים בסידור לא רק ככאלה שיצאו מכלל ישראל, אלא ירדו לרמה של עובדי אלילים שאינם מאמינים בגאולה.‏[3] בתגובה ל"אלה דברי" יצא מאיר ישראל ברסלאו לקבץ את כל הפסיקות שיכל למצוא כדי להצדיק את חידושי ההיכל, כמו תפילה בלשון נכרי. הוא ערך מכתם סאטירי בשם "חרב נוקמת נקם ברית", שנוסח בסגנון דומה מאוד לזה של קובץ התשובות, והציג את מחבריו באור נלעג. הספר תיאר את הרעש והמהומה בבית-הכנסת הישן בניגוד לחדש, בו שררו סדר ויופי, והצעירים נמשכו אליו. כנגד "חרב נוקמת" נדפס "להט החרב המתהפכת" של הרב לייב רייניץ ממוראביה. לא רק אורתודוקסים מובהקים קמו נגד ההיכל וליברמן: נחמן ברלין מליסה, משכיל מתון, חיבר את הקונטרסים "כדור קטן" ו"עת לעשות" נגדם. שלום הכהן, עורכו האחרון של 'המאסף', הצטרף גם הוא לשמרנים. שד"ל הצעיר כתב את "על הערים הנדחות", פארודיה על המתחדשים, שכונתה בדיעבד "הסאטירה הראשונה נגד התנועה הרפורמית."‏[18]

לקואליציית הרבנים שקמה כדי לחבר את "דברי הברית" הייתה השפעה רבה בחזיתות האחרות. פעולותיה, בהשראת החת"ס ואחרים, נחשבות לפעם הראשונה בה הופיעה היהדות האורתודוקסית ככח מאורגן. חורין התאושש, וב-1820 הוציא לאור בווינה את "דבר בעתו", בו הגן על ההיתרים שהעניק וביקר את בנט כרודף שררה. הקונטרס נועד לשכנע את שלטונות הקיסרות בצדקת דרכו של ליברמן, שעוד שהה בבירה במטרה להקים שם בית-כנסת לפי דוגמת המבורג בראשות הרב מאראד. בתחילת 1821 הגישו דייני טריאסט ופראג, כמו גם בנט בניקלשבורג, מחאה קולנית ופנו ישירות לקיסר. באפריל התקבלה דעתם; החצר דחתה את יוזמת הומבורג וסירבה לבקשותיו של ליברמן. הוא וחורין שבו שניהם למקומות מגוריהם. במהלך עשרים השנה הבאות הוסיף האחרון לנהל יחסים מתוחים עם החת"ס, שאילץ אותו להוציא הודעות חרטה פומביות מדי פעם בפעם. ליברמן נעלם, ולפי שמועות המיר את דתו לנצרות. 'אלה דברי הברית' השפיע על שוחרי התיקונים בקהילת וינה, ובבית-הכנסת החדש שנבנה בה לבסוף ב-1826 נערכו, כדברי סמט, "שינויים קלים בלבד."‏[19] יצחק נח מנהיימר, הדרשן החדש, שימר את אחדות הקהל בבירה באמצעות החלטה שלא לאמץ את דוגמת המבורג; נוסח וינה שעיצב היה דומה מאוד למה שהנהיגה הקונסיסטוריה בווסטפליה בימיה הראשונים.‏[20] תגובת-הנגד החריפה הצליחה לבלום את המגמה שייצג ההיכל: הוא נותר בקרב תופעה מבודדת, ולמעט מניין קטן שהופעל מטעמו ביריד הסחר בלייפציג – דרכו יצא שמעו למרחקים – לא התפשטה דרכו החוצה. בתי-כנסת אחרים אמנם אימצו חלק מהשינויים שהוביל בגרמניה, אך הגבילו אותם לצד הפורמלי; סידור התפילה, העקרונות שמאחוריו ואפילו העוגב לא התקבלו במקומות אחרים.‏[21] ריב ההיכל סימן גם שינוי מגמה מצד המשכילים הרדיקליים בגרמניה: ההערצה ליהודי איטליה פינתה את מקומה לאכזבה מרה. השאיפה של רבים לחקות את מנהגיהם הוחלפה בחתירה לדרך עצמאית.‏[5]

סערת המאמרים מכאן ומכאן לא סיימה את הסכסוך בין יהודי המבורג. "קהל בית חדש" הוסיף לפעול, תוך שהוא מושך רבים. פרנסי הקהילה החליטו לבסוף על פתרון אחר, שהוצע על ידי אליעזר ריסר (חתנו של הרב רפאל הכהן כ"ץ ואביו של גבריאל ריסר) כבר ימים ספורים לאחר חנוכת ההיכל. הם פיטרו את הראב"ד הקשיש ושכרו רב קבוע שיחליף אותו. היה זה חכם יצחק ברנייס, רב מסורתי אך בוגר אוניברסיטה, שנכנס לתפקידו ב-30 באוקטובר 1821. ברנייס אימץ חלק ניכר מסדרי הפורשים. הוא לבש מדים הדומים לכומר נוצרי ואת דרשותיו, בהן התמקד בענייני מוסר ולא בפלפול מהסוג הישן, נשא בגרמנית תקנית תחת יידיש. הוא ערך תפילות בסגנון מכובד, אסר להתנועע בפראות, לצרוח, לתקן בקול את בעל הקורא ועוד; הנהגתו השיבה לקהילה הישנה את מרבית המתפללים. אף כי ההיכל נותר פועל, העימות סביבו הסתיים. החוזה של הרב החדש אסר עליו להתערב בעניין.‏[3]

הריב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיכל החדש בהמבורג, בפולשטראסה, שבנייתו החלה ב-1841.

בחורף 1840 ביקשה עדת ההיכל לעבור לבניין חדש, גדול יותר, וב-1841 פורסם סידור תפילה נוסף, שהיה אמור להתקבל בכל גרמניה. הספר היה מקיף יותר, והכיל את ברכות לכל ימי השנה ולא רק לשבתות ולמועדים. המחברים כיוונו לקבל חלק מהביקורת שהוטחה ב-1818, ומבחינות מסוימות היה הנוסח מסורתי יותר. במקביל, המגמה האידאולוגית שמאחוריו הייתה צלולה בהרבה, ונערכו שינויים גם בעניינים כמו תחיית המתים. לנוכח התפתחות זו הפר ברנייס את חוזהו ופרסם ב-16 באוקטובר 1841 גילוי דעת חריף שאסר על שימוש בנוסח החדש. הוא אף ניסה להשפיע על הרשויות שלא לאפשר את המעבר. למרות תמיכה מהרב יעקב עטלינגר, מרבית רבני הקהילות בגרמניה נטו עתה לרפורמה, ותוך זמן קצר התפרסמו תשובות נגד עמדתו. אף זכריה פרנקל, שהתנגד לסידור, ביקר את אב"ד המבורג בטענה שניסיונו לאסרו משולל יסוד, שכן הוא מכיל את כל תפילות החובה.‏[22]

אברהם גייגר הצעיר פרסם מספר גילויי דעת בעניין. הן הוא והן פרנקל גינו את ברנייס על כך שניסה לאסור את החיבור באמצעות טיעונים הלכתיים, כשהיה ברור שאין לו שום יסוד לכך והדיון האמיתי היה על העמדות התאולוגיות שהתפילה משקפת. כמו כן, תקף את הרב מהמבורג על כך שכבר בספרו "המזרח המקראי" (Der Biblische Orient) הציג מתווה של התפתחות היסטורית בנוסחי התפילה; גייגר תהה מדוע "דווקא עתה עליה להישאר בצורתה." אך הוא מיהר לבטל את ברנייס כצד במחלוקת. מבחינתו, כדברי הביוגרף דיוויד ג'. פיין, הדיון התנהל בינו, מחברי הסידור ויריבו פרנקל. את הכותבים האשים בחוסר עקביות ובפשרנות, וקבע כי למרות מחויבותם להבנה מחודשת של יסודות הדת הם שימרו חלקים רבים שהכילו אמונות מיושנות: בין היתר, טען שיש למחוק את ברכת כהנים שהרי אין מקווים עוד להשבת מעמדם במקדש, והקטעים המתייחסים לתחיית המתים צריכים להיעלם כליל. הוא התפלמס גם עם פרנקל, שמבחינתו הסידור החדש היה לא ראוי בגלל שעמד בניגוד ל"רוח העם" (Volksgeist), יסוד מרכזי בהגותו. הוויכוח סביב נוסח התפילה המתוקן עירב את כל האגפים ביהדות גרמניה. גייגר עצמו כתב כי התערב בו לא לשם העניין בהמבורג, אלא בגלל שהטיעונים שהועלו בו ייצגו את היסודות העמוקים לעמדות הדתיות של המתדיינים. פיין הצביע על כך שהפולמוס שיקף את קווי המחלוקת שיאפיינו את העשור הבא, התקופה המכריעה ביותר בהיווצרות הזרמים המודרניים ביהדות: "גייגר לא יכל להבין שעבור ברנייס, לימוד ההיסטוריה אינו מחייב הלכתית. מבחינת ברנייס (ותלמידו הילדסהיימר) מחקר כזה היה מותר, אף מומלץ, אך לא משפיע על ההווה... גייגר ופרנקל תפשו שניהם את ההיסטוריה כמקור סמכות. ההבדל בין היהדות הרפורמית, שצמחה מהראשון, והפוזיטיבית-היסטורית (קונסרבטיבית) של השני, היה בשאלה אם היא קוראת לשינוי או לשמרנות."[23]

ב-1844 נחנך הבניין החדש. מפלתו של ברנייס סימנה את התחזקות המגמה שפעלה נגדו, וריב ההיכל השני סלל את הדרך לשלוש האסיפות שהנהיג גייגר בין 1844 ל-1846, שהיו שלב מרכזי בהתגבשות היהדות הרפורמית.‏[22]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 ברוך מבורך, "האמונה במשיח בפולמוסי הריפורמה הראשונים (בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט)", ציון, כרך לד, חוברת ג/ד, תשכ"ט.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 סמט, עמ' 236-238.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995. עמ' 47-61.
  4. ^ .Steven M. Lowenstein, The Berlin Jewish Community: Enlightenment, Family and Crisis 1770-1830, Oxford University Press, 1994 עמ' 138.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 "Lois C. Dubin, The Rise and Fall of the Italian Jewish Model in Germany: From Haskalah to Reform, בתוך: Jewish History and Jewish Memory, UPNE, 1998. עמ' 271-290.
  6. ^ 6.0 6.1 משה סמט, החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 256.
  7. ^ סמט, עמ' 243-245.
  8. ^ סמט, עמ' 250-252.
  9. ^ Jakob Josef Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe: the Liturgy of European Liberal and Reform Judaism, World Union for Progressive Judaism, 1968. עמ' 86.
  10. ^ סמט, עמ' 291.
  11. ^ משה פלאי, מילחמתו הרעיונית וההלכית של הרב אהרון חורין בעד ריפורמה דתית ביהדות, Hebrew Union College Annual Vol. 39, (1968). עמ' סו (ד').
  12. ^ סמט, עמ' 283-290. גם מבורך מציין עקרון זה.
  13. ^ יעקב כ"ץ, ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 52.
  14. ^ סמט, עמ' 294.
  15. ^ סמט, עמ' 292.
  16. ^ סמט, עמ' 293.
  17. ^ David Harry Ellenson, After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity, Hebrew Union College Press, 2004. עמ' 121-130.
  18. ^ נעמי זוהר, שד"ל על מנדלסון והשכלת ברלין בפרודיה "על הערים הנדחות"', דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות.
  19. ^ סמט, עמ' 297-298.
  20. ^ Michael K. Silber, The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. התפרסם ב: Jaacob Katz (editor), Toward Modernity: the European Jewish Model, Transaction Publishers, 1987. עמ' 122.
  21. ^ דוד אלינסון, Traditional Reactions to Modern Jewish Reform: The Paradigm of German Orthodoxy, התפרסם בתוך: Daniel H. Frank, Oliver Leaman (עורכים), History of Jewish Philosophy, Psychology Press, 2003. עמ' 741. ראה גם: מאיר, עמ' 115.
  22. ^ 22.0 22.1 מאיר, עמ' 115-117.
  23. ^ David J. Fine, Abraham Geiger and and the Hamburg Gebetbuchstreit of 1842, בתוך: Christian Wiese (עורך) Jüdische Existenz in der Moderne: Abraham Geiger und die Wissenschaft des Judentums, Walter de Gruyter, 2013. עמ' 161-178. הציטוט בעמ' 168.