ריכרד ניקולאוס פון קודנהובה-קלרגי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריכרד ניקולאוס פון קודנהובה-קלרגי, בשנת 1926 בערך

הרוזן ריכרד ניקולאוס פון קודנהובה-קלרגיגרמנית: Richard Nikolaus von Coudenhove-Kalergi, נולד ב-16 בנובמבר 1894, הלך לעולמו ב-27 ביולי 1972), היה מדינאי ופילוסוף אוסטרי-יפני. מספר שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, קונהובה-קלרגי יסד את 'התנועה הפאן-אירופית', והוא נחשב לאחד מחלוצי רעיון האיחוד האירופי, עשרות שנים לפני יסודו בפועל. קודנהובה-קלרגי הציע את הימנון האיחוד הנוכחי האודה לשמחה.

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של ריכרד ביום נישואיהם

אביו של ריכרד פון קודנהובה-קלרגי, היינריך פון קודנהובה-קלרגי (1906-1859), היה דיפלומט בשירות החוץ של אוסטריה-הונגריה ממוצא רב-לאומי: מצד אחד - קודנהובה - משפחה פלמית שנמלטה לאוסטריה בעת המהפכה הצרפתית. מן הצד שני - קלרגי - מוצאו היה מכרתים, עם זיקה משפחתית הן לשושלת הקיסרית הביזנטית, הן לאריסטוקרטיה של ונציה. כן היו להיינריך שורשים נורווגיים, בלטיים, פולניים, צרפתיים וגרמניים. היינריך שלט ב-16 שפות והיה חובב מסעות נלהב. אמו של ריכרד, מיצוקו אאויאמה (1941-1874), הייתה בת למשפחת אנשי עסקים, בעלי קרקעות וסוחרי עתיקות מיפן, אשר בטוקיו בירתה ריכרד נולד. גם בהמשך חייו היו לריכרד קודנהובה-קלרגי קשרים ענפים עם יפן ועם יפנים, כולל מספר ביקורים, כמו גם חילופי רעיונות. ריכרד שהה בנעוריו בנחלת המשפחה ברונספרג (Ronsperg, אז באוסטריה-הונגריה, כיום פובזוביצה (Poběžovice) בצ'כיה). באותן שנים לימד אותו אביו רוסית והונגרית. כן דאג אביו לחישולו הגופני, בין היתר, הוא לקח אותו למסעות רגליים בכל מזג אוויר. בנוסף ריכרד קיבל באותן שנים שיעורי קליעה וסיוף. למרות שאביו מת בגיל צעיר יחסית, עת ריכרד היה כבן 15, הוא הספיק לטייל עמו לא מעט ברחבי העולם, כולל אתונה, קונסטנטינופול, ריו דה ז'ניירו וטוקיו. ריכרד למד בגימנסיה בבריקסן (Brixen) שבדרום טירול (אז באוסטריה-הונגריה, כיום ברסנונה בצפון איטליה), ואחר כך למד, בין השנים 1908 ו-1913, באקדמיה התרזיאנית (Theresianische Akademie, על שם מריה תרזה) בווינה. כך, ריכרד תואר לימים כ'איחוד אירופי של איש אחד'.[1] את לימודיו האקדמיים עשה באוניברסיטת וינה, והגיש את עבודת הדוקטורט בפילוסופיה ב-1917. באפריל 1915, במהלך לימודיו באוניברסיטה, נשא לאישה את השחקנית הוינאית אידה רולנד (Roland, 1951-1881), גרושה המבוגרת ממנה ב-13 שנה. נישואין אלה זכו ליחס שלילי במשפחתו, ואף להחרמתו הזמנית. בדצמבר 1921 קודנהובה-קלרגי הצטרף בווינה ללשכה המקומית של הבונים החופשיים, ולימים זכה לתמיכה ברעיונותיו מן הארגון בכלל, ומן הלשכה בפרט. עם זאת, בשנת 1926, כדי למנוע זיהוי של הפאן-אירופיות עם הארגון, עזב את הלשכה.

מצודת רונספרג, ביתו של קודנהובה-קלרגי בילדותו.

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו, קודנהובה-קלרגי הושפע רבות מרעיונות כמו פציפיזם, ארגונים לאחדות עולמית ועוד. כך לדוגמה, קיבל בהתלהבות את ארבע עשרה הנקודות של וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית. עם זאת, היה לדעותיו גוון אקסקלוסיבי ושמרני משהו, והוא שאף לדמוקרטיה מודרכת על ידי האליטות.

בשנים הראשונות לפעילותו, קודנהובה-קלרגי דגל בקיומן של חמש מדינות בלבד על פני כדור הארץ. האחת, אירופה המאוחדת, ביחד עם נחלותיהן האפריקניות של איטליה וצרפת, שהשתרעו, כללית, בחלקה הצפוני יותר של היבשת השחורה. מדינה נוספת אמורה הייתה להיות פאן-אמריקה. האימפריה הבריטית הייתה המדינה השלישית שחזה. ברית המועצות הייתה המדינה הרביעית, ומדינה פאן-אסיאתית, בעיקר בחלקה המזרחי של היבשת, בהנהגת סין ויפן - אמורה הייתה להיות החמישית. אנגלית נועדה לשמש כשפה בינלאומית, אותה אמורים היו ללמוד כל תושבי תבל, נוסף לשפת אימם. באשר לפאן-אירופה, הדגם שעמד לנגד עיניו היה מעין גרסה פדרלית של אוסטריה-הונגריה, בה בילה את רוב שנות צעירותו, עם שינויים ושיפורים מסוימים, וללא החסרונות אשר איפיינוה קודם מלחמת העולם הראשונה, מלחמה אשר הובילה לפירוקה של אותה אימפריה. בהזדמנויות אחרות הוא נשא עיניו, אם כי לא בהתבטאויות רשמיות, אל האימפריה של קרל הגדול כדגם לחיקוי. באשר לנושאי חברה וכלכלה, הוא האמין כי אינדיבידואליזם וסוציאליזם יכולים לשכון בכפיפה אחד. כן סבר כי קומוניזם וקפיטליזם יכולים להפרות האחד את השני, כשם שהרפורמציה אילצה את הקתוליות לערוך בדק בית. כללית, באשר לאירופה, הוא דגל במטבע יציב ובשוק נרחב ככל האפשר, כאמצעים אשר יאפשרו לאירופה לתפוס את מקומה הראוי בעולם.

בעקבות אביו, קודנהובה-קלרגי יצא כנגד שנאה על בסיס גזעי ודתי בכלל, וכנגד אנטישמיות בפרט. הוא סבר כי בהתגשמות רעיונותיו אודות איחוד אירופי צפונה ברכה גם ליהודים.

פעילות פוליטית פאן-אירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידה רולנד-קודנהובה-קלרגי לצידו של תומאס מאן בקונגרס הפאן-אירופי השני בברלין, 17 במאי 1930

בשנת 1922 יסד קודנהובה, ביחד עם הארכידוכס אוטו פון הבסבורג (2011-1912), שהיה נסיך הכתר האחרון של אוסטריה-הונגריה, את 'האיחוד הפאן אירופי', במטרה - בימים שלאחר מהפכת אוקטובר - למנוע הגמוניה עולמית רוסית. קונדהובה-קלרגי עמד בראש אותו ארגון עד מותו ב-1972 (ואז ירש ממנו את ראשות הארגון אוטו פון הבסבורג). בשנת 1923 פרסם מנשר במספר רב של שפות אירופיות ואחרות, כמו סינית ויפנית, אליו צורף טופס הצטרפות, להקמת 'התנועה הפאן-אירופית'. קודנהובה-קלרגי ותנועתו רכשו את תשומת לבם ואהדתם של אישים בולטים באירופה ובאמריקה. בין אלה היו אנשי רוח, כמו סטפן צווייג, תומאס מאן, היינריך מאן, פול קלודל, ארתור שניצלר, זיגמונד פרויד ואחרים. הרעיון והתנועה רכשו גם את אהדתם של אישים מן התחום הפיננסי, כמו הבנקאי הגרמני מקס ורבורג, אשר סייע כספית לתנועה, אנשי הכספים האמריקנים פאול ורבורג וברנרד ברוך ואחרים.

קודנהובה-קלרגי ניסה לרתום לארגונו ולרעיונותיו אישים פוליטיים אירופים בולטים. כך לדוגמה, הציע לאיגנץ זייפל (Ignaz Seipel), מי שהיה פעמיים, בשנות העשרים, הקנצלר האוסטרי, את ראשות סניף התנועה בארצו, ונענה ברצון. תומכים אחרים באו מחוגים פוליטיים מגוונים. בין אלה היו קרלו ספורצה (Sforza), שר החוץ האיטלקי בתחילת שנות העשרים, אשר היה אנטי פשיסטי, ומן הצד המנוגד, היילמאר שאכט, שר הכלכלה, באמצע שנות השלושים, בגרמניה הנאצית. כן השפיעו רעיונותיו של קודנהובה-קלרגי על אריסטיד בריאן, זוכה פרס נובל לשלום ב-1926, ומי שהיה שר החוץ הצרפתי בסוף שנות העשרים, ובנוסף, קודם לכן היה מספר פעמים ראש הממשלה. כך, בשנת 1929 בריאן הציע להקים איחוד אירופי כחלק מחבר הלאומים, וב-17 במאי 1930, בריאן הוציא תזכיר ובו הצעה לארגון משטר פדרלי כלל אירופי. עם זאת, לא צלחה פנייתו לתומאס מסריק, נשיא צ'כוסלובקיה, כמו גם לאדווארד בנש, ראש הממשלה. יחס שלילי עוד יותר כלפי קודנהובה-קלרגי והפאן אירופיות הפגין אדולף היטלר, אשר תיעב את הקוסמופוליטיות ברעיונותיו של הראשון, אותו תיאר כ"ממזר חסר שורשים". כמו כן, למרות שכאמור קודנהובה-קלרגי עזב את 'הבונים החופשיים' עוד בטרם עלו הנאצים לשלטון, זיהו אלה האחרונים את רעיונותיו עם אלה של 'הבונים', אותם הם רדפו ודיכאו.

באפריל 1924 קודנהובה-קלרגי יסד וערך את הביטאון "פאן-אירופה" (Paneuropa), אשר הופיע עד שנת 1938, ובו גם היה הכותב הראשי.

בין השנים 1925 ו-1928 כתב קודנהובה-קלרגי את עבודתו העיקרית: "מאבק לפאן-אירופה" (בגרמנית: Kampf um Paneuropa), בשלושה כרכים. בשנת 1926 התכנס בווינה הקונגרס הפאן-אירופי הראשון, בו נטלו חלק כ-2,000 נציגים. קודנהובה-קלרגי נבחר על ידי אותם נציגים לנשיא המועצה המרכזית, והחזיק בתפקיד זה עד למותו ב-1972.

בתקופה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ער לתיעוב שהנאצים חשו כלפיו וכלפי רעיונותיו, לאחר האנשלוס, נמלט קודנהובה-קלרגי מאוסטריה לצ'כוסלובקיה, ובהמשך לצרפת. לאחר המערכה על צרפת ונפילתה בידי הגרמנים, נמלט לארצות הברית דרך שווייץ ופורטוגל. למרות שמלחמת העולם השנייה הייתה אז בעיצומה, קודנהובה-קלרגי המשיך להטיף לאחדות אירופית, זו הפעם על בסיס הציר פריז-לונדון. לאחר חתימת האמנה האטלנטית, קודנהובה-קלרגי הוציא תזכיר אודות עצמאות לאוסטריה לאור עקרונותיה, אותם אימץ. בתזכיר זה, אותו שלח לוינסטון צ'רצ'יל ולפרנקלין דלאנו רוזוולט, הוא הציע את עצמו לתפקיד ראש הממשלה הגולה (ההיפותטית) של אוסטריה. אולם שני הנמענים נמנעו מלאמץ את תוכן המסמך, בעוד אוסטריה מהווה חלק בלתי נפרד מן הרייך השלישי. בשנת 1944 הוא פרסם את ספרו "מסע צלב לפאן-אירופה" (באנגלית: Crusade for Paneurope). ב-22 ביולי 1943 נשלל מקודנהובה-קלרגי תואר הדוקטור מאוניברסיטת וינה בשל היותו של בעליו 'בלתי ראוי', וזה הוחזר לו לבסוף ב-15 במאי 1955. בעת גלותו באמריקה, החל מ-1942 ועד חזרתו לצרפת ב-1945, קודנהובה-קלרגי לימד באוניברסיטת ניו יורק, אשר גם מינתה אותו לפרופסור בהיסטוריה בשנת 1944.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת העולם השנייה זכו רעיונות האיחוד האירופי לעדנה, וכעת אף נהנו מתמיכתם של חלק מחשובי המנהיגים של בעלות הברית. הארי טרומן אף הכריז, לאחר שקרא מאמר של קודנהובה-קלרגי בשבועון קולייר'ס (Collier's), בדצמבר 1945, שמדיניותה הרשמית של ארצות הברית תעודד רעיונות אלה. גם וינסטון צ'רצ'יל הביע בנאום בציריך, ב-19 בספטמבר 1946 (מועד בו לא כיהן כראש ממשלת בריטניה), תמיכה דומה, ואף ציין במפורש את קודנהובה-קלרגי, לצד בריאן, כאישים אשר תרמו רבות להפצת הרעיון. בנובמבר 1946 ובאביב 1947 הפנה קודנהובה-קלרגי קריאה לחברי הפרלמנטים האירופיים במטרה לקדם את רעיון האיחוד. ואכן, קריאתו נשאה פרי עם ייסוד 'האיחוד הפרלמנטרי האירופי' (באנגלית: European Parliamentary Union, EPU), אשר באופן רשמי נחשב לגוף פרטי. וועידת היסוד של האיחוד נערכה בגסטד שבשווייץ ב-4 וב-5 ביולי 1947. וועידה כוללת התכנסה כחודשיים אחר כך, ב-8 עד ה-12 בספטמבר. בשנים הבאות, עם גבור מגמת האיחוד באירופה: קהילת הפחם והפלדה האירופית, הקהילה הכלכלית האירופית (ידועה גם בשם השוק האירופי המשותף) ועוד, זכה קודנהובה-קלרגי להכרה כאחד מאבות הרעיון שבבסיסם, ולעיטורים וכיבודים בהתאם.

המנון האיחוד האירופי ו'יום אירופה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1929 הציע קודנהובה-קלרגי את 'האודה לשמחה', עיבוד של לודוויג ון בטהובן לשיר שכתב פרידריך שילר, כהמנון אירופה. בשנת 1955 הוא חזר על הצעתו. בשנת 1985, כ-13 שנים לאחר מותו של קודנהובה-קלרגי, המנגינה אכן הפכה להמנון הרשמי של האיחוד האירופי (ללא המילים, בשל ריבוי הלשונות באיחוד). עוד קודם לכן, ב-1972, הפכה האודה להמנון מועצת אירופה. בשנת 1932, הציע קודנהובה-קלרגי את ה-17 במאי (יום השנה לתזכיר של בריאן, ר' למעלה) כיום אירופה (אשר מצוין בפועל ב-9 במאי).

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adel (1922)
  • Ethik und Hyperethik (1922); Héros ou Saint (1929), the Cahiers Internationaux series of the publisher Les Editions Rieder, 7, Place Saint-Sulpice, Paris
  • Pan-Europa (1923), Paneuropa Verlag; Pan-Europe (1926)
  • Krise der Weltanschauung (1923)
  • Pazifismus (1924)
  • Deutschlands Europäische Sendung. Ein Gespräch (1924)
  • Praktischer Idealismus (1925)
  • Kampf um Paneuropa (3 Volumes, 1925–28)
  • Held oder Heiliger (1927)
  • Brüning – Hitler: Revision der Bündnispolitik (1931), Paneuropa-Verlag
  • Stalin & Co. (1931)
  • Gebote des Lebens (1931)
  • Los vom Materialismus! (1931)
  • La lutte pour l'Europe (1931)
  • Revolution durch Technik (1932)
  • Gegen die Phrase vom jüdischen Schädling (1933), יחד עם היינריך מאך, לאון פויכטונגר, מקס ברוד וארתור הוליצ'ר (Holitscher)
  • Europa erwacht! (1934)
  • Judenhaß von heute: Graf H. Coudenhofe-Kalergi. Das Wesen des Antisemitismus (1935)
  • Europa ohne Elend: Ausgewählte Reden (1936)
  • Judenhaß! (1937)
  • Totaler Staat – Totaler Mensch (1937), Paneuropa Verlag; Totaler Mensch – Totaler Staat (1939), Herold Verlag; Totaler Mensch – Totaler Staat (1965), Herold Verlag
  • The Totalitarian State Against Man (1938), London, Frederick Muller Ltd.
  • Europe Must Unite
  • Die europäische Mission der Frau (1940)
  • Kampf um Europa (1949)
  • Ida Roland: In Memoriam (1951)
  • Die Europäische Nation (1953)
  • Der Gentleman (1953)
  • An Idea Conquers the World, הקדמה: וינסטון צ'רצ'יל (1953)
  • Vom Ewigen Krieg zum Großen Frieden (1956)
  • Eine Idee erobert Europa (1958)
  • From War to Peace (1959)
  • Ein Leben für Europa (1966)
  • Für die Revolution der Brüderlichkeit (1968), Zurich, Verlag Die Waage
  • nihongo|Bi no Kuni – Nihon heno Kikyou |, (1968), Tokyo, Kajima Institute Publishing
  • Weltmacht Europa (1971)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית:

בגרמנית:

בצרפתית:

ביפנית:


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר האיחוד הפאן-אירופי, באנגלית, גרמנית וצרפתית:

  • מסמכים מארכיון האיחוד האירופי בפירנצה, אודות האיחוד הפאן-אירופי (בין 1923 ל-1938) ואודות 'האיחוד הפרלמנטרי האירופי' (בין 1946 ל-1996):

Paneuropean Union European Parliamentary Union Historical Archives of the EU

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chambers, Whittaker (January 1944), Historian and History Maker, The American Mercury