ריכרד פסובסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריכרד פסובסקי על רקע בית שייח' בֶּיידַס, 1972 (צילום: בוריס כרמי)
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ריכרד גבריאל פָּסוֹבסקי (Pasovsky;‏ 1887?, בוהמיה, אוסטריה9 במאי 1981, ה' באייר תשמ"א,[1] חיפה) היה מהנדס בניין ישראלי, המהנדס הראשון של המשרד לעבודות ציבוריות ("סולל בונה"), מבוני תל אביב הקטנה בשנות ה-20 והיו"ר-המייסד של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריכרד פסובסקי נולד בבוהמיה שבאוסטריה (לאחר המלחמה בצ'כוסלובקיה, כיום צ'כיה), בנם של יוסף ורוזה, ילד צעיר במשפחה יהודית מרובת ילדים. בשנים 19061913 למד בבית הספר הגבוה הטכני הגרמני הקיסרי-מלכותי (K. K. [=Kaiserlich-Königliche] Deutsche Technische Hochschule) בפראג, ובינואר 1914 עמד בבחינות הסיום והוסמך כמהנדס בניין.[2] בנעוריו נמשך לתנועה הציונית והצטרף לאגודת סטודנטים ציונית בפראג שעם חבריה נמנו הוגו ברגמן, מקס ברוד, הדודנים פליכס ולטש ורוברט ולטש ופרנץ קפקא.[3] בעשור השני של המאה ה-20 בנה מספר גשרים בשווייץ וכן בית דואר בציריך.[3] הוא נישא לחיה צֶקֶנדורף (Zeckendorf;‏ 1888–1948[4]), ובני הזוג היו הורים לשני בנים ובת.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החליט להגשים את שאיפותיו הציוניות ולעלות לארץ ישראל ולבנות אותה. בשנת 1920 עלה אליה לבדו והשתקע בתל אביב, וכעבור שנה הצטרפה אליו משפחתו.[5] בארץ פגש בהוגו ברגמן, מכרו מפראג, שהיה מקורב לראשי ההסתדרות; הלה הציג אותו לדוד רמז, מנהל הקואופרציה הקבלנית במשק הבניין שהחלה להתארגן אז – "המשרד לעבודות ציבוריות" (לימים "סולל בונה"), שנוסד ב-1921 בעקבות ועידת היסוד של ההסתדרות – ופסובסקי התמנה למהנדסו.[3] כאשר חיפש פסובסקי אדריכל עבור המשרד לעבודות ציבוריות, התוודע ליוסף ברלין, שעלה ב-1921 ועבד כמנהל עבודה בבניית בית הכנסת הגדול בתל אביב;[3] הוא הציע לו להצטרף למשרד, ובינואר 1922 התמנה זה למנהל הלשכה הראשית של המשרד וכאדריכלה הראשי.[6] כך החלה עבודתם המשותפת של השניים במגזר הציבורי והפרטי, שנמשכה עד 1929: ברלין היה מופקד על התכנון והביצוע האדריכליים, ופסובסקי על התכנון והביצוע הקונסטרוקטיביים. בסוף 1922 הוקמה ביוזמתו של פסובסקי אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים (=המהנדסים והאדריכלים) הארצישראליים. פסובסקי היה יו"ר האגודה הראשון, כשלצדו ברלין כסגנו (שבבחירות שנערכו בראשית 1923 החליפו ברלין כיו"ר),[7] והוא הִתווה את מסגרותיה של האגודה ויזם את חוקתה המקצועית הראשונה.[8]

בשנת 1923 הוקמה קואופרציית הבנייה "סולל בונה", כפי שהוחלט בוועידה השנייה של ההסתדרות (פברואר 1923). "סולל בונה" עבדה תחילה לצד "המשרד לעבודות ציבוריות", ובראשית שנת 1924 החלה לפעול באופן עצמאי. כעבור חודש, בפברואר 1924, פרשו ברלין ופסובסקי מהמשרד לעבודות ציבוריות והקימו משרד תכנון עצמאי בתל אביב: "ברלין את פסובסקי – ארכיטקטים ואינג'ינרים". בתחילה המשיכו השניים בעבודה על מיזמים שהחלו במשרד לעבודות ציבוריות, ובתוך שנה החלו לקבל עבודות עצמאיות ומשרדם היה לאחד מהפעילים, המבוססים[9] והחשובים בתל אביב (ואולי אף החשוב שבהם).[7] לדברי החוקר ברוך רביד, שני השותפים השלימו זה את זה בתכונותיהם ובכישוריהם: "פסובסקי [...] היה איש עסקים מוכשר והצטיין ביצירת קשרים. הוא היה זה אשר, פרט למילוי תפקידו הטכני כמהנדס, השיג עבודות למשרד, עמד בקשר עם המזמינים וניהל את המשא ומתן הכספי עמם. ברלין היה, על פי הגדרתו של פסובסקי, אמן-בוהמיין הפועל על פי מצבי רוח והשראה."[7] השותפות בין השניים הייתה פורה מאוד, והם תכננו ביחד בתי מגורים ומבני ציבור רבים. בנוסף לתכנון, המשרד עסק בפיקוח על בנייה (בין היתר פיקח על בניית בית הספר "תחכמוני" ברחוב ליליינבלום, שתכנן אלכסנדר ברוולד).[7] בשנות פעילותו של המשרד עבדו בו כשרטטים מי שבהמשך היו אדריכלים מובילים בארץ ישראל – יוסף נויפלד, זאב רכטר, אריה שרון[7] ובנימין אנקשטיין.[10]

בין המבנים בתכנונם של ברלין–פסובסקי:[11]

בינואר 1929 התמנה פסובסקי לחבר הוועדה לבניין ערים של מחוז הדרום.[16] זמן קצר לאחר מכן, בראשית אותה שנה, שב עם אשתו וילדיו לצ'כוסלובקיה, לפראג, בשל המשבר הקשה בענף הבנייה בארץ ומצבה הבריאותי של אשתו.[17][18] כך הגיעה לקצה שותפותם הפורייה של פסובסקי ויוסף ברלין (ברלין המשיך לנהל את המשרד לבדו, ומ-1931 עם בנו זאב).

המשפחה התגוררה בפראג עד 1935, אז שבה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.[18]שואה נספו ארבעה מאחיו ואחיותיו עם משפחותיהם.)[19] פסובסקי המשיך בעבודתו כמהנדס, שימש כמהנדס העיר רמת גן והיה ממתכנני העיר נהריה.[8] לצד עבודתו, כיהן כיו"ר ארגון עולי צ'כוסלובקיה[5] והיה מראשי תנועת מכבי העולמית.[8] עם קום המדינה הצטרף לאגף התכנון במשרד העבודה[8] כמומחה להערכת מסים בבתים חדשים[3] (שמאות מקרקעין), עד פרישתו לגמלאות.[8]

לאחר שהתאלמן מאשתו חיה ב-1948,[4] עבר עם בתו לתל אביב.[18] בהמשך נישא לפרידל (פרידה) והיה נשוי לה עד מותו.[1] בתל אביב התגורר ברח' בן יהודה, בבית שתכנן מגידוביץ', והוסיף להיות פעיל מאוד גם בשנות השמונים לחייו.[3] בערוב ימיו, בשנות ה-70, עבר שוב לחיפה, ושם נפטר בשיבה טובה ב-1981, בגיל 94.[8] הותיר את אשתו פרידל (פרידה) (נפטרה ב-2007) את שלושת ילדיו וכן נכדים.

בנו דניאל פסובסקי (נפטר ב-2010) היה מהנדס.[8] בנו יוסף ("פפו") מילוא (1916–1997) היה במאי,[20] מייסד התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, חתן פרס ישראל לתיאטרון (היה נשוי לשחקנית והמורה למשחק ימימה מילוא; בתם היא הציירת אורנה מילוא). בתו ורדה תמיר (נולדה ב-1924)[18] היא גרפולוגית שכיהנה כגרפולוגית הראשית של משטרת ישראל.[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "לאחר ארבעים שנה", הנדסה ואדריכלות: עתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, 20 (ספטמבר–אוקטובר 1962), 311.[21] (ראיון עם פסובסקי)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אינג' ריכרד פסובסקי, דבר, מודעת אבל, 11 במאי 1981 (מודעה).
  2. ^ ברוך רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט: בין תל-אביב הקטנה לבין העיר הלבנה, רמת גן: בנין ודיור, תשס"ד 2004, עמ' 25, 27.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 שלמה שבאמי יבנה בית בתל אביב, דבר, "דבר השבוע", 9 ביוני 1972, המשך.
  4. ^ 4.0 4.1 פרידה חיה פסובסקי, דבר, מודעת אבל, 28 במרץ 1948 (מודעה); פרידה פסובסקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  5. ^ 5.0 5.1 משה נתןיוסף מילוא: ההרפתקן של התיאטרון הישראלי, דבר, "דבר השבוע", 7 באוגוסט 1964.
  6. ^ רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 19.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 25.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 8.7 מת ריכרד פסובסקי, דבר, 10 במאי 1981.
  9. ^ אסתר זנדברגברלין בתל אביב, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2004.
  10. ^ אליעזר פרנקל, אנקשטיין, בנימין, תולדות האמנות: אירועים ואישים על ציר הזמן, עמ' 565 טור 2.
  11. ^ לרשימה מפורטת ודיון אדריכלי ראו ספרו של ברוך רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט: בין תל-אביב הקטנה לבין העיר הלבנה, רמת גן: בנין ודיור, תשס"ד 2004, וכן ראו ספרים נוספים העוסקים בבתיה של תל אביב הקטנה כגון ניצה מצגר-סמוק, בתים מן החול: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל-אביב: 1931–1948, תל אביב: קרן תל-אביב לפיתוח, 1994; פנחס בן-שחר, בתי יפו-תל-אביב מספרים: תולדותיה של העיר העברית הראשונה, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תש"ן 1990 (מהדורה ב': 1991); יוסי גולדברג, שולה וידריך, עירית עמית-כהן, תל-אביב – עיר גלויה: סיור, מבט וסיפור בפינותיה הנשכחות של העיר, נתניה: אחיאסף, 2009.
  12. ^ דגניה א': "הבית הגדול", אלבום הקורפורל, 1938, באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.
  13. ^ וראו עוד אחד העם 45 - פרויקט בית ציפורן, באתר "פרויקט תל אביב".
  14. ^ סמטת שפ"ר, באתר "פרויקט תל אביב".
  15. ^ ראו הניה מליכסון, בית באידס אפנדי / בית הנוער א', באתר "תל אביב 100: האנציקלופדיה העירונית".
  16. ^ תל-אביב | בוועדה לבנין ערים, דבר, טור 2, 21 בינואר 1929.
  17. ^ רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 31.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 טלי וויס, סיפורה של ורדה תמיר - מזייפת המסמכים, מגדלי הים התיכון, 12 בנובמבר 2014.
  19. ^ ראו דפי עד שמילא פסובסקי על אודותיהם, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם: אחותו אנה פסובסקי; אחותו ז'ני קראוס (ובעלה אדוארד); אחיו רודולף פסובסקי (ואשתו אנה ובתם הֶלה); ואחיו אוסקר פסובסקי (ואשתו אנה, ובתם מרים (מריה), בנם אוטו, בנם ירקה ובתם זדנקה). אחיו קרל שרד (אך אשתו קמילה נספתה). בשואה נספו גם אחאיה של אשתו של פסובסקי, חיה.
  20. ^ ב-1939, בעודו מכהן כיו"ר ארגון עולי צ'כוסלובקיה, פגש פסובסקי בד"ר פאול לוי, שהצליח להבריח מצ'כוסלובקיה את תיאטרון המריונטות שלו לפני הפלישה הגרמנית. לוי סיפר לו שהוא מחפש אדם שיפעיל את המריונטות; פסובסקי הציע את בנו יוסף, וזה רכש בפועלו בתיאטרון של לוי ניסיון תיאטרלי חשוב ראשון. (משה נתןיוסף מילוא: ההרפתקן של התיאטרון הישראלי, דבר, טור 3, 7 באוגוסט 1964).
  21. ^ על פי: Joseph Ben-David, "Professionals and Unions in Israel," Industrial Relations: A Journal of Economy and Society, 5,1 (October 1965), p. 54 (reprinted in: Eliot Freidson, Judith Lorber (eds.), Medical Professionals and the Organization of Knowledge, Chicago: Aldine-Atherton, 1972, p. 27), בגוגל ספרים; רביד, יוסף ברלין, ארכיטקט (2004), עמ' 190.