רימון (אתר מקראי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רימון
מיקום רימון
רימון
רימון

רימון - אתר מקראי בצפון הנגב, בנחלת שבט יהודה. היום כק"מ דרומית לקיבוץ להב, כ-20 ק"מ צפונית מזרחית לבאר שבע, במקום המכונה "חרבת רמליה" או "חורבת רימון". במקום נמצאו שרידי בית כנסת עתיק שהוקם במחצית השנייה של המאה ה-3.

אוסביוס מקיסריה כולל אותה בין יישובי דרומא וכותב: רימון היום, לא ידוע - "גם אותה לכד יהושע ויך את מלכה, אשר הייתה בנחלת שמעון ויהודה. ועתה היא חרמון, כפר גדול מאוד של יהודים טז' מילין מבית גוברין לדרום בדרומא".

זיהוי מקומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרום לקיבוץ להב מצויות חורבות של יישוב גדול הנקרא בפי הערבים "חירבת א-רממין" [1]. לפי הצליל, שנשמר בשם הערבי, משערים כי במקום שכנה העיר רימון המזכרת במקרא ובמקורות תלמודיים.

קיבוץ להב שוכן צפונית לאתר, בנוי על תל שכונה "תל חוילפה". בתל נמצאו שרידים מהתקופה הישראלית ונטו לזהות את המקום בתור "צקלג" המקראית, העיר בה ישב דוד בחסות אכיש מלך גת (ספר שמואל א' כ"ז, א'-ו'). צקלג היה גם שמו של הקיבוץ בשנים הראשונות להקמתו.

מצפון מזרח ל"תל חוילפה" מצויה חורבה נוספת מתקופה מאוחרת יותר. נחשפו בה קברים וגלוסקמאות - ארונות קבורה קטנים מאבן. על אחד מגלוסקמאות נמצא עיטור רוזטה - שהיה עיטור יהודי מקובל. צבי אילן ציטט חוקרים הסבורים, כי הקברים שייכים ל"תלא", המוזכרת אצל אוסביוס מקיסריה בתור "כפר גדול של יהודים".

הארכאולוג רם גופנא סבור כי משמעות השם הארמי "תלא" הוא "התל" - השם שניתן למקום אחרי שהיישוב עצמו חדל להתקיים בתל. השם "רימון" נדד ל"חרבת רמליה" - רימון התלמודית. כאשר נוסד במקום יישוב נוסף בתקופת התלמוד, הוא נקרא תלא, "התל". מקור שם היישוב תלם, הנמצא מערבית לחברון, אף הוא בשם "תלא".

אזכורים למקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר יהושע היא נמנית כאחת מארבע ערים:"עַיִן רִמּוֹן, וָעֶתֶר וְעָשָׁן: עָרִים אַרְבַּע, וְחַצְרֵיהֶן" (י"ט, ז'). שני פסוקים קודם כתוב: "וְאֶלְתּוֹלַד וּבְתוּל, וְחָרְמָה" ואוסביוס מקיסריה זיהה בה את חרמה" המיקראית. בנחלת שבט יהודה מופיע שם דומה "עין רימון" :"וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים, וְעַיִן וְרִמּוֹן" ( ספר יהושע, ט"ו, ל"ב).

ברשימת הערים שכבש תחותמס השלישי בארץ ישראל במאה ה-15 לפנה"ס מופיע גם שם עיר בשם "רנמ". העיר נזכרת יחד עם ערים אחרות בשפלה הדרומית ולכן הציעו לזהות אותו עם רימון.

במקורות תלמודיים מוזכרת רימון במקומות אחדים:

  • "אמר ר' יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נֶ‏פֶ‏ל ( תינוק שנולד לפני זמנו) לבור ( תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מ"ב א') [2].
  • "מעשה בגינתו של מיצק ברמון שהיו הכהנים ע\כובשים את הגדור יורדים וטובלים בה" (תוספתא מקוואות)
  • על (גבע) רימון, אולי בתחום שבט בנימין נאמר שהיא "מקום טרשין וקסקסין" והיא עתידה להיות מישור נגב לירושלים.

עין רימון מוזכרת גם בספר זכריה ובספר נחמיה ולכן אפשר להניח כי התקיימה גם בתקופת בית שני.

יש גם זיהוי מתקופת בר כוכבא כאשר באחת התעודות מופיע שם מקום "הרמונה" [3] - כמו אצל אוסביוס מקיסריה

בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופנא ואילן סקרו את האתר וחפרו אותו ביחד עם ע' קלונר בשנים 1978 - 1980. בית הכנסת הוקם במאה ה-3. בית גדול ששרד בו שורת של אדנים ועליהם בסיסים לעמודים. בקיר הצפוני - לירושלים - גומחא - מטוייחת בטיח לבן עם פסים אדומים, לגובה 2.50 מטר - המיועדת לארון קודש. בשילהי המאה ה-6 ותחילת המאה ה-7 חודש בית הכנסת. במבנה יש ריצוף ייחודי: המרצפות יוצרות ריבוע בגודל 3 מטר על 3 מטר ועליהן חקוקות חמש רוזטות. בצד הצפוני של הריבוע חקוקה מנורת שבעת הקנים. מתחת לרצפה נמצאו מטבעות.

בשרידי בית הכנסת נמצאו שרדי קמע שבו בעל הקמע מבקש שמישהו אהוב עליו יחזיר לו אהבה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במפת PEF Kh.Umn .Rumanim
  2. ^ הדיון ההלכתי הוא בנושא טומאה וטהרה
  3. ^ מקור: צבי אילן בתי כנסת קדומים בארץ ישראל עמ 278


Eshtemoa menorah.jpg דרומא

כרמלאשתמועסוסיאחורבת עניםיוטהתלהמעוןעין גדי – המקראיתרימוןחרבת יתיר