ריצ'רד מוהון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ריצ'ארד מוהון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ריצ'רד מוהון
Richard Mohun
R Dorsey Mohun in Congo.JPG
לידה 12 באפריל 1864
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביולי 1915 (בגיל 51)
רויאל אוק, מרילנד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקצוע חוקר ארצות, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ריצ'רד דורסי לוריין מוהוןאנגלית: Richard Dorsey Loraine Mohun;‏ 12 באפריל 186413 ביולי 1915) היה חוקר, דיפלומט, מחפש מינרלים ושכיר חרב אמריקאי.[1][2] מוהון עבד מטעם בממשלת ארצות הברית כסוכן מסחרי באנגולה ובמדינת קונגו החופשית. בתקופת היותו סוכן מסחרי, הוא התנדב לפקד על יחידה בלגית במערכה לגירוש סוחרי עבדים ערבים מקונגו.

מוהון נשאר בשירות ממשלת ארצות הברית בתקופה זו והוצב לאחר מכן כקונסול בזנזיבר. בתפקיד זה הוא נקרא לפעול כמתווך בין הלוחמים במלחמת אנגלו-זנזיבר. לאחר שלוש שנים סיים את תפקידו וחזר לקונגו כדי לחפש מינרלים, ובהמשך עבד עם הרשויות בבלגיה.

התחייבותו השאפתנית ביותר הייתה מסע לשלוש שנים, החל משנת 1898, שהניח קו טלגרף מאגם טנגניקה עד מפלי סטנלי. לאחר מכן בילה זמן בדרום אפריקה לפני שחזר לקונגו לרפורמה בחברת הפקת הגומי "אביר" שפעלה בקונגו מטעם המלך ליאופולד השני מבלגיה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד דורסי מוהון נולד בוושינגטון הבירה ב-12 באפריל 1864[3] למשפחתו של מוהון היה קשר ממושך עם אפריקה - סבו, ויליאם מקני, היה דמות בולטת במהלך הקולוניזציה של היבשת ובנה אוסף צלומים מקיף מעבודתו שם.[4] מוהון, שקיבל חינוך פרטי בבית המשפחה, היה חשוף לצלומים אלה תוך כדי התבגרותו. מוהון גילה עניין בסחר העבדים, שנמשך עדיין בשליטת הערבים במזרח אפריקה ובדרומה, והיה הרביעי במשפחתו שפעל למיגורו.[2] אחותו של מוהון, לי, התכוונה להפוך לנזירה ולהצטרף לפעילות קתולית בקונגו, שם היו סוחרי העבדים פעילים. משפחתה ביקשה ממנה לשרת את האפרו-אמריקנים בוושינגטון במקום לצאת לקונגו.[5]

מוהון קיבל תפקיד בצי האמריקני בשנת 1881 ושירת בהפלגה של ארבע שנים בים התיכון. בשנת 1885 הוא הועלה לדרגת סגן בשנת 1889, באותה השנה הוא התפטר מחיל הים והצטרף למשרד החוץ האמריקאי.[6][7]

מוהון ואחיו, לואי, היו מעורבים זמן קצר בחברת בניית תעלה ניקרגואה, חברה אמריקאית פרטית שחיפשה קשר בין האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי. לואי היה במסעות סקר עם החברה מאז 1888 ועבודות הבנייה החלו בקורינטו בשנת 1890.[8] [9] לריצ'רד היה תפקיד כמבקר בחטיבת התחבורה של החברה עד שנת 1891, אבל הפרויקט של התעלה נפגע מהתפרצות מחלות טרופיות והאחים חזרו הביתה לוושינגטון בינואר 1892.[10]

סוכן אמריקאי בקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוהון קיבל מינוי כסוכן מסחרי אמריקאי במדינת קונגו החופשית ב־22 בינואר 1892, ומלא מקום פנוי שנגרם כתוצאה ממותו של הנציג הקודם, איש הצי האמריקני.[1][11] ארצות הברית החזיקה סוכן בקונגו מאז הוכרה רשמית והסוכן המסחרי גם שימש כנציג הדיפלומטי של ארצות הברית במדינת קונגו החופשית. לתפקיד ניתן תקציב שנתי בסך 5,000 דולר. משימתו הייתה לחקור את הפוטנציאל המסחרי של קונגו ולקדם את הסחר בין שתי המדינות, שבעבר לא היו קיימים כמעט.[12]

צייד עבדים במרכז אפריקה, צייר דויד לוינגסטון

מוהון עזב את אמריקה לגנואה, איטליה עם לואי ואחותם לורה. השלושה נסעו באירופה במשך 2–3 חודשים לפני שמוהון יצא לבריסל כדי להיפגש עם המלך לאופולד השני, שלמרות המוניטין המפוקפק שלו, הרשים אותו עם שאיפתו לכאורה להביא שלום ותרבות מערבית לקונגו.[13][14] לאחר מכן נסע מוהון לקונגו עם לואי שהיה אמור לשמש כסוכן המשנה שלו. מרכז הפעילות של ארצות הברית בקונגו החופשית, הייתה אז העיר בומה סמוך לחוף האטלנטי, אך מוהון פעל גם בעיר לאופולדוויל בתוך הארץ.[15] [16] ביולי 1892 הוא סייע לאזרח ארצות הברית וורן סי. אנקלס להקים מפעל גומי בנהר סנקורו ליד לוסאמבו. אנקלס, שהיה מנהל מטעי גומי בקוסטה ריקה, ייבא עובדים מנוסים מדרום אמריקה כדי להתחיל את הייצור במפעל, אך הם הותקפו על ידי אנשי השבטים וצריך היה לשלוח כוח צבאי בלגי כדי לספק להם ביטחון.[17] מוהון בילה חלק ניכר מזמנו בחקירת פנים המדינה, בביקור בכמה אזורים שבהם איש לבן מעולם לא העז לערוך סקר של איכות הקרקע החקלאית והגידולים ששימשו את האוכלוסייה הילידית.[18]

מוהון נקלע לעיתים קרובות לעימות עם הילידים. כשנגנב תיק הדואר והניירות האישיים שלו, וראש שבט מקומי סירב להחזיר אותם, הוא המשיך למלחמה נגדו. מוהון תקף ושרף לפחות עשרה כפרים לפני שתפס את בנו של הצ'יף אותו איים לתלות. בתמורה לחיי בנו, החזיר ראש השבט את תיק הדואר.[19]

בפעם אחרת, כשהוא ביקש לראות שיטה מקורית לייצור בדים, הוא ביקר בעיר מרוחקת בליווי שישה מלווים חמושים. החבורה הותקפה בחניתות וחצים מורעלים. לאחר שנלחמו בתוקפים, מוהון ואנשיו כבשו את העיר ו"שרף אותה עד היסוד כדי ללמד אותם לקח".[20] מוהון היה מודע תמיד לדימויו הציבורי וכתב יומן במטרה לפרסמו מאוחר יותר.[21] ביומנו של מוהון יש מעט ביקורת עצמית והוא משקף את אחריותו לאירוע כזה באומרו שהוא שלם עם מצפונו כי גדע את הרוע המיותר מהארץ הזאת. בהזדמנות אחרת הוא היה עד להלווייתו של מפקד מקומי, אשר ארבע נשותיו ו -10 מעבדיו נקברו עמו בחיים. מוהון לא הצליח להתערב, למרות המראה הנורא מכיוון שהיה לו רק מלווה אחד.[19]

מוהון, שהותקף חמש או שש פעמים בתוך שישה חודשים, האשים בחלק גדול מהאלימות את סוחרי העבדים הערבים, שלפי טענתו הם אחראים להריגתם של כל האנשים הלבנים במזרח המדינה. סוחרי עבדים אלה איפשרו לאכול את גופותיהם על ידי קניבלים. סוחרי העבדים, שמקורם היה בחוף המזרחי של אפריקה, התנגשו עם הרשויות הבלגיות מה שהוביל למלחמת הערבים בקונגו.[1]

במשלחת עם צ'לטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מדינת קונגו החופשית, ב 1890 - כשמוהון פעל בה.

בשנת 1893 מונה מוהון כמפקד התותחנים שהוצמדו למשלחת הבלגית, בפיקודו של לואי נפוליון צ'לטין, שנשלח להלחם נגד סוחרי העבדים שהונהגו על ידי מוחמד בן חלפן שהיה מכונה רומליזה.[1] מוהון קיבל את התפקיד בגלל מחלתו של מפקד התותחנים המקורי, קצין צבא בלגי. מוהון הצטרף למשלחת שיצאה בספינה "בריסל" זמן מה לאחר שהפליגה מבאסוקו.[22][23] מוהון ליווה את המשלחת לבנה-קמבה שם המשלחת נפגעה בהתפרצות של אבעבועות שחורות. המשלחת עברה דרך היישוב איכמבה, שהיה שומם לחלוטין, למעט קבוצה של 16 ראשים כרותים שהושארו כאזהרה על ידי סוחרי העבדים. ב־29 במרץ הגיעה משלחת צ'לטין לנהר, ובחיפוש אחר מקום חצייה הם נתקלו בקבוצה גדולה של סוחרי עבדים ערבים. המשלחת פתחה במתקפת פתע על המחנה שלהם, שנתמכה על ידי הארטילריה, והביסה אותם לאחר כמה שעות.[23]

המשלחת מצאה רק גופה אחת, אף על פי שהייתה הנחה שהערבים איבדו יותר אנשים והם סחבו את הגופות איתם בנסיגה.[24] מוהון היה עם כוח של 150 איש ונשלח לעבור דרך הנהר לעיירה ריבא ריבא בכוונה להגיע אליה לפני שסוחרי העבדים הנסוגים יכלו להזהיר את התושבים. הם שוב נתקלו בעיירה נטושה, למעט גוויותיהם של שני גברים אירופאים שנהרגו שבוע קודם. חבורתו של מוהון שרפה את העיירה עד היסוד לפני שהם חזרו למחנה הראשי של המשלחת. הכוח סבל מהתפרצות נוספת של אבעבועות שחורות והוחלט להחזיר את החולים לספינה בעיר בנה-קמבה. הכוח העיקרי נח מספר ימים לפני שהמשיך הלאה. במהלך מסע של שלושת הימים נתקלה המשלחת בגופותיהם של חולים שנפטרו בדרך חזרה, ובספירה שנעשתה בבנה-קמבה התגלה כי 104 חיילים מתו במהלך השבועיים הראשונים של המשלחת.[23]

המשלחת המשיכה לנוע על ספינת קיטור למפלי סטנלי והתפצלה לשני ראשים. כוח אחד תקף את ריכוז העבדים והשני את הכפר הסמוך בעזרת סיוע ארטילרי מהספינה. כ -75 סוחרי עבדים נהרגו כולל מנהיגם, ועוד כ־100 עבדים, חיילים, נשים ומפקדים נלקחו בשבי.[23] סוחרי העבדים שהובסו, גורשו מהארץ והמלחמה התקרבה למעשה לסיומה.[3][25] מוהון ליווה כוח שנשלח לחקור את עיר סוחרי העבדים רומי וגילה שהיא כבר בידי כוחות צבא קונגו. ברומי נתקל מוהון בכמה מכוחות הילידים ששירתו בצבא הבלגי שהם עוסקים בקניבליזם בגוויות סוחרי העבדים המתים. נוהג זה הוצא מחוץ לחוק על ידי צ'לטין וניתן היה להעניש אותם. מוהון תיעד כי ירה כדור בודד ששם קץ לעניין.[24]

לאחר מכן צעד מוהון כ 750 ק"מ עם הכוח שלו לקאסונגו, בינואר 1894. שם הצטרף כוחו למתקפה על העיר המבוצרת לעוד כ־1,400 אנשי עזר ילידים וסבלים ו -150 חיילים אל 26,000 הגברים של המפקד הבלגי דהניס. בלחימה שלאחר מכן הרגו הכוחות הבלגים, בסיוע ארטילריה, 3,000 מסוחרי העבדים, פוצצו את מחסני הנשק שלהם ושרפו את העיר.

ציור של חלוץ המשלחת הבלגית במלחמה נגד סוחרי העבדים בקונגו

מוהון שהה בקאסונגו, עד פברואר. הוא התכוון לקחת כוח של כשישים חיילים, 100 סבלים ו -90 אחרים לטנגניקה, שם תכנן לעלות על אונית קיטור לדרום אפריקה כדי להפליג לחוף קונגו. משם תכנן להסדיר את ענייניו, לפרוש מתפקידו ולחזור לארצות הברית.[26] במקום זאת, מוהון, שהוערך על התפקיד הראשי שגילם במלחמה, מונה במרץ 1894 למפקד השני במשלחת חדשה כדי לקבוע אם יש קשר בדרכי המים בין אגם טנגניקה לנהר לואלבה העליון - שהוא אפיק ראשי של נהר הקונגו.[27] המשלחת נקלעה לקשיים בתוך הארץ ודרכי המים וכן במפגשיה עם ילידים עוינים.[28] מוהון גילה את המפגש בין נהרות לואלבה ולומברידגי והצליח להפריך את קיומו של אגם לנצ'י, שסומן במפות רבות במיקום זה. הוכח כי הנהר עצמו משתנה מאוד ברוחבו: שנע בין 2500 מטר ל -90 מטר בלבד. הנהר כולל מפלי מים ואשדות גדולים עד 1,200 מ' עומק. הוא הוכיח כי עמק הנהר בלתי ניתן למעבר אפילו על ידי קאנו.[29] מוהון תיעד כי הקרקעות בעמק הן פוריות ביותר, והוא כינה שתי פסגות חדשות בשמות הר דהניס והר קליבלנד.

המשלחת הגיעה עד הר בולי על נהר לוקוגה כאשר מפקדו, הרופא ד"ר סידני לנגפורד הינדה, חלה במחלת כבד. מוהון קיבל את הפיקוד החל מ-11 באפריל והשלים בהצלחה את שארית המשימה.[30] מוהון טיפל בהינדה, שלא היה מסוגל אפילו לשבת זקוף או לאכול, והגיעו לעיר קאסונגו ב־25 באפריל. גם בקאסונגו לא ניתן היה לטפל בהינדה כי לא היה שם רופא, אבל לבסוף הרופא פתר בעצמו בהצלחה את התפרצות המחלה והציל את חייו. [31]

מוהון המשיך בעבודתו למיגור סחר העבדים, ביצע מספר משלחות של מדידות, הקים יעדי סחר חדשים וסייע בדיכוי הקניבליזם. הוא העריך כי ישנם 20 מיליון קניבלים במדינת קונגו החופשית.[32] עבודתו של מוהון בקונגו תוארה כ"תרומה המרהיבה" האחרונה של אמריקאי בפתיחת המדינה.[33]

מוהון נשאר סוכן מסחרי של ארצות הברית לאורך כל התקופה הזו, והתעקש לא לקבל מהממשלה הבלגית שכר עבור שירותיו, אם כי הוא קיבל 5000 דולר מאגודה בלגית פרטית.[1] מוהון מצוטט כאומר, שהסיבה שבחר לסייע למבצעים הצבאיים של בלגיה כי "אני מעדיף להרוג סוחרי עבדים ערבים בתוך הארץ על פני בזבוז זמן בבומה".[34] בשנת 1894 הוענק לו חברות כבוד באגודה הגאוגרפית הבלגית, והמלך ולאופולד הראשון עיטר אותו באות המסדר המלכותי על הישגיו במלחמת בסוחרי העבדים.[35] מוהון קיבל גם עיטורים מבריטניה וצרפת על עבודתו בקונגו.[36] הוא גם טען כי הדימוי הפופולרי של אכזריות בלגית בקונגו היה שקר שהפיצו המיסיונרים - הצהרה שנסתרה בסופו של דבר, על ידי עדיות לאכזריות מיותרת מצד חיילים בלגים.[37]

מוהון עזב את קונגו וחזר לארצות הברית שם התחתן עם הרייט לואיז בארי מניו יורק והגיש את הדוח על קונגו בפני הקונגרס.[2][38]

זנזיבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמון ההרוס בזנזיבר אחרי ההפגזות של הצי הבריטי

לאחר תקופת חופשה קצרה מונה מוהון להיות קונסול של ארצות הברית בזנזיבר ב־24 במאי 1895.[39] ייתכן שמינויו, שאותו מילא עד 22 בנובמבר 1897, היה תגמול על עבודתו במדינת קונגו החופשית. הרייט ליוותה את מוהון לזנזיבר וב -18 באפריל 1896 ילדה את בנם הראשון, רג'ינלד דורסי מוהון.[1]

במהלך תקופתו באי, הוא השתלב במלחמת אנגלו-זנזיבר ב־27 באוגוסט 1896, כמתווך בין הסולטאן מזנזיבר לשלטונות הבריטים. הוא דיווח למשרד החוץ, על תוצאות המלחמה וביטחונם של כל האזרחים האמריקנים.[2] במהלך המלחמה ערך מוהון תיק צילומים שפורסם מאוחר יותר. ב־6 ביולי 1897 הוא הודיע ​​לממונים עליו על התפרצות אבעבועות שחורות באי בקרב האוכלוסייה ההודית והילידית. מוהון היה מודאג מכך שההתפרצות עלולה להתפשט לאוכלוסייה הלבנה וציין כי הוזמנו ממרסיי חיסונים עבור האוכלוסייה הילידית.[40]

קו הטלגרף טנגניקה-נילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו של מוהון בזניבאר הסתיים בנובמבר 1897 והוא חזר לבלגיה עם אשתו, ורכש בית בבריסל. הרייט נשארה בבית זה בזמן המסעות הנוספים של מוהון באפריקה.[2]

קו הטלגרף שהקים מוהון

מוהון יצר קשר עם ממשלת בלגיה, שהתרשמה מעבודתו, והוא מונה למושל מחוז בשירותם הקולוניאלי ביוני 1898.[2] חודש לאחר מכן, הורה המלך לאופולד למוהון להניח קו טלגרף מאגם טנגניקה לוואדלאי שעל הנילוס הלבן.[41] מוהון קיבל את המשימה למרות, שחודשים ספורים לפני כן, כינה את האזור כ"מקום עלוב בלב אפריקה".[42] מוהון עזב את אנטוורפן שבבלגיה לאפריקה בסוף אוגוסט 1898.[43]

הטלגרף עשוי היה להיות מרכיב חשוב בקו הרכבת שתוכנן מכף התקווה הטובה לקהיר. הטלגרף התבסס על עמודים בגובה 7 מ' וברווחים של 150 מ' והוקצה לו תקציב של שלושה מיליון פרנק.[44] מוהון הורשה לבחור את הצוות שלו ויצא לדרך עם חמישה מהנדסים, רופא, וקצין צבא. בזנזיבר חיפש מתנדבים שיספקו את הליווי הנדרש למשלחת, וקיבל יותר מאלף בקשות[45] מבין אלה הוא בחר מאה אנשים שילוו אותו, עשרים מהם שירתו עמו במשלחת קונגו בשנת 1894. התכנון היה שהעבודה תסתיים עד שנת 1900.[46]

על מנת לנהל משא ומתן עם האוכלוסייה המקומית לקח מוהון "100 תיבות של סחורות: שכללו פעמונים, סכינים, מנעולים, מראות, תיבות נגינה, שעונים, ועוד".[47] ביומנו מוזכרים גם חפצים נוספים - משקפיים, קטורת מתוצרת ערבית ובד מתוצרת אמריקה, שהיו פופולריים. המשלחת כללה גם סבלים שנשאו את הציוד להנחת קו הטלגרף.[48] בנוסף להנחת הטלגרף, הונחה מוהון על ידי דהניס להשתמש באנשיו נגד סוחרי עבדים ושודדים שעדיין פעלו באזור בעקבות המרד 1897–1898. [49]

ספינה לקחה אותם מזנזיבר ליבשת אפריקה למושבה הגרמנית טנגניקה.[50] המשלחת המשיכה לפורט ג'ונסטון בקצה הדרומי של אגם ניאסה, שם הם חידשו את מלאי המזון שלהם בדגים.[51] לאחר מכן המשיכה המשלחת של מוהון לאורך הגדה המערבית של האגם עד לקרונגה בצפון מזרח רודזיה.

קריקטורה של ססיל רודס ורעיון הטלגרף וחיבור קפטאון עם קהיר, עתון פאנץ' 1897

הקבוצה של מוהון החלה באלברטוויל להניח את קו הטלגרף, כשהיא פונה צפונה לאורך הגדה המערבית של האגם ונכנסת למדינת קונגו החופשית לפני שפנתה מערבה לנהר קונגו בקאסונגו.[52] זמן קצר לאחר כניסתו לקונגו ביולי 1899 הותקפה המשלחת, שכללה אז רק עשרה אנשים אירופאים, על ידי כוח של אנשי שבטים קניבלים. מוהון העריך כי הכוח שלהם מנה כ-1,500 איש וטען כי גרם ל־300 הרוגים ו-600 פצועים בקרב התוקפים, לעומת 9 אנשים שנהרגו מאנשיו ו -47 פצועים.[53] לעזרתו באו גם שלוש פלוגות חיל רגלים של ילידים נאמנים לבלגים שנשלחו על ידי דהניס. לאחר מכן נמלטו הקניבלים לכיוון אגם טנגניקה. [54]

משלחתו של מוהון הלכה בעקבות הנהר צפונה עד מפלי סטנלי, שם, לאחר שלוש שנים, השלימה את הקו במרחק קצר מהנילוס.[55] אורך קו הטלגרף היה 460 ק"מ ואיפשר לראשונה העברת הודעות ברחבי פנים אפריקה.[56] כתוצאה מכך טען מוהון כי הוא ידוע בקרב העמים הילידים לאורך המסלול כ"אדון הגדול של הטלפון ".[57] מוהון, השורד הלבן היחיד של המשלחת, שב לבלגיה מחופי מערב קונגו בחוף המערבי ובכך השלים מסלול מזרח-מערב של היבשת.

אחרי המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוזה של מוהון עם הכתר הבלגי הסתיים באוקטובר 1901 והוא חזר להרייט בבריסל שם שימש כיועץ של המלך לאופולד בניהול קונגו.[55][58] בנו השני, ססיל פיבודי מוהון, לימים סוכן מניות, נולד בבריסל ב־27 במרץ 1904.[8][59]

בדצמבר 1905, בהמלצת המלך ליאופולד, התמנה מוהון למנהל חברת "אביר קונגו".[60] חברת הגומי "אביר" הייתה החברה היחידה שהוזכרה בשמה בדו"ח של ועדת קונגו, שדיווחה על מעשי התעללות קשים בילידים האפריקאיים. מוהון מונה לבצע רפורמות ושינוי היחס לילידים.[61] הוא זכה להצלחה מסוימת בעניין זה וגם הקדיש זמן בניסיון להשמיד את זבוב הצצה.[2][62] בשנת 1906 הציע לליאופולד השני לרכוש את חברת "אביר" ולקחת את הזיכיון לשליטה ישירה של הכתר.[2] נראה שהוא עזב את אביר בערך באותה תקופה והציע, במרץ 1907, על ידי ממשלת קונגו החופשית למלא את תפקיד המנהל האפריקאי בחברת קונגו האמריקאית.[63]

דיוקן של ריצארד מוהון, 1907

מוהון נבחר, במאי 1907, לביצוע חיפושי מחצבים במשלחת ראיין-גוגנהיים ב -1908 - משלחת לחיפושי עצי גומי ומינרלים במימון הון אמריקני ומלווה על ידי אנשי השירות הגאולוגי של ארצות הברית.[3] קבוצה אחרת - משלחת מוהון-בול, עם המינרלוג סידני הובארט בול ומהנדס הכרייה אלפרד צ'סטר ביטי, חיפשו מרבצים חדשים של זהב, נחושת ופחם. מוהון מונה לראש המשלחת הזאת כשיצאה לדרך בשנת 1907.[6] המשלחת הייתה חשופה להתקפות של ילידים, ואף שעדפה את רובן היא נסוגה בסופו של דבר מאזורי חיפושי המרבצים. בדיווחי העיתונות של אותם ימים תואר מוהון כקצין צבא ארצות הברית לשעבר שהיה מעורב במהפכות בכמה מדינות. אנשיו של מוהון הגיעו בסופו של דבר בביטחון לקמגמייקה.[64]

המשלחת הסתיימה בשנת 1909, וחשפה מרבצי יהלומים יקרי ערך הראשונה שנמצאה במדינה, והמליצה על אזור קסאי העשיר במינרלים להמשך החיפושים.[3][65] גילוי היהלומים פתח מקור הכנסה חדש לקונגו, ומשלחות אמריקאיות רבות לאחר מכן ביצעו חיפוש אחר מרבצים נוספים. חוזהו של מוהון פג בנובמבר 1909 והוא חזר לזמן קצר למשפחתו בארצות הברית.

בשנת 1910 הוזמן על ידי חברת הגומי לבדוק פיתוח מטעי גומי בדרום אפריקה, רודזיה, מוזמביק, מדגסקר ואפריקה המשוונית ולנהל משא ומתן על רכישתם מטעם החברה.[3] משלוחי הגומי הראשונים מאזורים אלה הגיעו לארצות הברית באוגוסט 1911.[6][66]

מוות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה של בני הזוג מוהון, בבית הקברות אוק היל.

באוגוסט 1911 חזר מוהון לביתו ברויאל אוק, מרילנד כדי להתאושש מפצעים שקיבל במהלך עשרים שנות שירותו באפריקה.[2]

שהיה בן 50 וללא כל סימני מחלה קודמים, נפטר ב-13 ביולי 1915. [67]

טקס הלוויתו של מוהון נערך בקתדרלת סנט מת'יו השליח והוא נקבר בחלקה המשפחתית בבית העלמין באוק היל.[68]

הרייט מוהון נפטרה ב־6 באוקטובר 1942 בסטמפורד, קונטיקט, ונקברה לצד בעלה.[69]

במהלך הקריירה שלו זכה מוהון באותות הצטיינות ממשלות בריטניה, צרפת ובלגיה והיה חבר באגודות הגאוגרפיות המלכותיות של בריטניה, צרפת ובלגיה הוא דיבר שוטף ערבית וסווהילית בנוסף לאנגלית שפת מולדתו.[2][70] אוסף עצום של מידע אתנוגרפי וחפצים שאותם אסף מוהון באפריקה מוחזק כעת במוזיאון סמיתסוניאן ורבים מהכתבים שלו מוחזקים על ידי המוזיאון המלכותי הבלגי למרכז אפריקה והמינהל הארצי והרשומות הלאומי של ארצות הברית.[3][71]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד מוהון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: 53–70,
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 "African Explorer Dead" (PDF), The New York Times, p. 9, 15 July 1915
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 "Inventaris Van Het Archief Richard Mohun" (PDF). Royal Museum for Central Africa (Belgium) (in Dutch). Retrieved 12 October 2014.
  4. ^ "Explorer Aided in Kongo Development". Pocahontas County Sun. 5 August 1915.
  5. ^ "Letter from Anna Dorsey to Father Hudson - 20 June 1885". University of Notre Dame. Retrieved 17 April 2016.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Shavit, Davis (1989), The United States in Africa: A Historical Dictionary, Westport, Connecticut: Greenwood Press p. 154
  7. ^ "Letter from Anna Dorsey to Father Hudson - 1885". University of Notre Dame. Retrieved 17 April 2016.
  8. ^ 8.0 8.1 "Letter from Anna Dorsey to Father Hudson - 1892 Feb.10". University of Notre Dame. Retrieved 17 April 2016.
  9. ^ "Letter from Anna Dorsey to Father Hudson - 17 August 1888". University of Notre Dame. Retrieved 17 April 2016.
  10. ^ "Letter from Anna Dorsey to Father Hudson - 1891 Feb. 6". University of Notre Dame. Retrieved 17 April 2016.
  11. ^ Jampoler, Andrew C. A. (2013), Congo: The Miserable Expeditions and Dreadful Death of Lt. Emory Taunt, USN, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press,,p. 161
  12. ^ Shaloff, Stanley (1970), Reform in Leopold's Congo, John Knox Press, p. 32
  13. ^ "Letter from Anna Dorsey to Father Hudson - 1892 Feb.10". University of Notre Dame. Retrieved 17 April 2016
  14. ^ Duignan, Peter; Gann, L H (1987), The United States and Africa: A History, Cambridge: p. 139
  15. ^ "The Appointment of an American", India Rubber World, p. 114, January 1, 1906
  16. ^ Howe, Russell Warren (1975), Along the Afric Shore: An Historic Review of Two Centuries of US-African Relations, New York: Barnes & Noble,p. 39
  17. ^ Matthys, Christa; Lefebvre, Wim (2006), Gids van Landbouwarchieven in België, 1795- 2000 (in Dutch), Leuven, Belgium: Universitaire Pers Leuven,p. 157
  18. ^ Matthys, Christa; Lefebvre, Wim (2006), Gids van Landbouwarchieven in België, 1795- 2000 (in Dutch), Leuven, Belgium: Universitaire Pers Leuven, p. 157
  19. ^ 19.0 19.1 "Our Agents Fight in the Congo". The Times (Philadelphia). 30 December 1894. p. 21. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  20. ^ Clendenen, Clarence; Collins, Robert; Duignan, Peter (1963), Americans in Africa 1865-1900, Hoover Press,p. 65
  21. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: 53–70
  22. ^ Duignan, Peter; Gann, L H (1987), The United States and Africa: A History, Cambridge: p. 140
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 "Savagery in Africa". Harrisburg Telegraph. 5 January 1894. p. 3. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com
  24. ^ 24.0 24.1 "Hunting down Slave Traders. Commercial Agent Mohun's Report to the State Department in Washington" (309). New York Herald. November 5, 1893. p. 7.
  25. ^ Benedetto, Robert; Vass, Winifred K (1996), Presbyterian Reformers in Central Africa: A Documentary Account of the American Presbyterian Congo Mission and the Human Rights Struggle in the Congo, 1890-1918, Leiden: Brill,p. 73
  26. ^ "Consul Mohun in Africa". The Times-Picayune. 20 June 1894. p. 10. Retrieved October 20, 2014 – via Newspapers.com.open access
  27. ^ Hinde, SL (1897), The Fall of the Congo Arabs, London: Methuen and Co,p. 249
  28. ^ Hinde, SL (1897), The Fall of the Congo Arabs, London: Methuen and Co, p. 252
  29. ^ "The Congo Free State". The Times (London). 2 October 1894. p. 3. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  30. ^ Duignan, Peter; Gann, L H (1987), The United States and Africa: A History, Cambridge: ,p. 140
  31. ^ Hinde, SL (1897), The Fall of the Congo Arabs, London: Methuen and Co,p. 274
  32. ^ Dennis, Reverend James Shepard (1897), Christian missions and social progress : a sociological study of foreign missions, 1, Fleming H. Revell Company, p. 154
  33. ^ Förster, Stig; Mommsen, Wolfgang Justin; Robinson, Ronald Edward (1988), Bismarck, Europe and Africa: The Berlin Africa Conference 1884-1885 and the Onset of Partition, Oxford, UK: Oxford University Press,p. 138
  34. ^ Marcosson, Isaac Frederick (1921), An African Adventure, Norwood, Massachusetts: Plimpton Press,p. 245
  35. ^ Duignan, Peter; Gann, L. H. (1984), The United States and Africa: A History, Cambridge, UK: University of Cambridge,p. 396
  36. ^ "Pertinent and Impertinent" (PDF). Utica Herald Dispatch. 13 July 1913.
  37. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: 53–70,
  38. ^ "Letter from Anna Dorsey to Father Hudson - 1896". University of Notre Dame. Retrieved 17 April 2016.
  39. ^ "New Consul at Zanzibar". The New York Times. 25 May 1895. p. 1. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  40. ^ public health reports 1897
  41. ^ "To Build a Telegraph Line in Africa" (PDF). New York Daily Tribune. 2 July 1898. p. 9. Retrieved 16 October 2014.
  42. ^ "Along the Upper Nile". Peninsula Enterprise. 28 May 1898. p. 4. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  43. ^ "Telegraph in Africa". Chicago Daily Tribune. 28 August 1898. p. 34. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  44. ^ Boulger, Demetrius Charles (7 June 2012), The Congo State: Or, the Growth of Civilisation in Central Africa, Cambridge, UK: Cambridge University Press,p. 317
  45. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24:p. 63,
  46. ^ Boulger, Demetrius Charles (7 June 2012), The Congo State: Or, the Growth of Civilisation in Central Africa, Cambridge, UK: Cambridge University Pre
  47. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: p.62,
  48. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: p.67,
  49. ^ Morren, T. (2014), Inventaire des archives de Richard-Dorsey Mohun (in Dutch), Royal Museum for Central Africa, Tervuren,p. 9
  50. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: p.65,
  51. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: p.70,
  52. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: p. 62,
  53. ^ "Congo Cannibals Routed". The Brooklyn Daily Eagle. 30 October 1899. p. 1. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com
  54. ^ "Mohun Defeats Cannibals". The Inter Ocean. 31 October 1899. p. 1. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  55. ^ 55.0 55.1 Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: p.53,
  56. ^ "Richard Mohun Dead". Manitoba Free Press. 15 July 1915. p. 1. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  57. ^ Barrett-Gaines, Kathryn (1997), "Travel Writing, Experiences, and Silences: What Is Left out of European Travelers' Accounts: The Case of Richard D. Mohun", History in Africa, 24: p. 56,
  58. ^ "American Leading Congo Party". The Washington Times. 8 January 1908. p. 9. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  59. ^ "Mohun, C(ecil) Peabody. stock broker". WorldCat. Online Computer Library Center. Retrieved 6 February 2016.
  60. ^ "Congo post for American" (PDF), The New York Times, p. 1, December 9, 1905
  61. ^ "The Appointment of an American", India Rubber World, p. 114, January 1, 190
  62. ^ Morren, T. (2014), Inventaire des archives de Richard-Dorsey Mohun (in Dutch), Royal Museum for Central Africa, Tervuren
  63. ^ "Congo post for American" (PDF), The New York Times, p. 1, December 9, 1905
  64. ^ "Americans in Congo Safe". The Washington Post. 10 March 1908. p. 11. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  65. ^ Marcosson, Isaac Frederick (1921), An African Adventure, Norwood, Massachusetts: Plimpton Press,p. 246
  66. ^ Duignan, Peter; Rentz, George; Fung, Karen; Nabti, Michel (1974), American and Middle East Collections: A Survey of Holding at the Hoover Institution on War, Revolution and Peace, Leland Stanford Junior University
  67. ^ "Richard D Mohun Dead". The Washington Post. 15 July 1915. p. 3. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  68. ^ "Funeral Services Held for Richard D Mohun". The Washington Times. 15 July 1915. Retrieved 13 October 2014.
  69. ^ "Obituaries". The Washington Post. October 8, 1942.
  70. ^ "Seeks Gold in Congo". The Washington Post. 25 March 1907. p. 17. Retrieved October 21, 2014 – via Newspapers.com.open access
  71. ^ "Search results for Richard Mohun". Smithsonian Institution