ריצת מייל בפחות מארבע דקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנדרטת הנצחה לרגע שבירת השיא של בניסטר באוניברסיטת אוקספורד.
הישאם אל גרוז', שיאן העולם הנוכחי בריצת מייל

ריצת מייל היא תחרות ריצה מקצועית שבה רצים מרחק של מייל (5,280 רגל, או 1,609.344 מטר. אמנם, התאחדות האתלטיקה הבינלאומית מחשיבה את המייל בתחרות זו כ-1,609.32 מטר).

מקורה של תחרות זו באנגליה, שם הייתה נהוגה יחידת מידה במשך שנים רבות היוותה התחרות מטרה לריצת מייל בפחות מארבע דקות. שבירת מחסום ארבעת הדקות למייל בוצעה לראשונה על ידי רוג'ר בניסטר ב-1954, ומאז נשבר המחסום פעמים רבות.

למירוץ זה נקשרו אלמנטים מיתולוגיים של "פריצת גבול היכולת האנושית" בהתאם למושגי אותה תקופה, והסברים על כוחה של "חשיבה חיובית"[1]. בשל העובדה שרופאים רבים הכריזו שריצה כזו היא בלתי אפשרית ואף מסוכנת[2] – נתפס הישגו של בניסטר כהישג שהושג באמצעות אמונה עזה ביכולתו לפרוץ את המחסום, ובכך הפך את הישגו להישג עילאי והפריד אותו משאר רצי תקופתו.

ישנם המכנים את המירוץ בו שבר בניסטר את מחסום ארבעת הדקות כ"הישג הספורטיבי המשמעותי ביותר אי פעם"[3].

שיא העולם הנוכחי לגברים נקבע על ידי הישאם אל גרוז' ב-1999, והוא עומד על 3:43.13 דקות[4]. שיא העולם לנשים נקבע על ידי סווטלנה מסטרקובה ב-1996, והוא עומד על 4:12.56 דקות.

הרקע לשבירת השיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של מחסום ארבע הדקות נמשכה כתשעים שנה. רופאים ופיזיקאים בתחילת המאה ה-19 הכריזו שריצת מייל בפחות מ-4 דקות היא בלתי אפשרית ואף מסוכנת[5], משום שהריאות לא מסוגלות לספק לגוף חמצן בכמות מספקת. אמנם, למרות קביעה זו, ניסו רצים רבים לשבור את המחסום ולרוץ מייל בפחות מארבע דקות[6][7].

בשנת 1864 נערך באוקספורד מרוץ המייל הראשון, בין נבחרת אוניברסיטת אוקספורד לנבחרת אוניברסיטת קיימברידג'. המנצח עבר את המרחק בזמן של 4:50.6 דקות. כמה שנים לאחר מכן, שיפר רץ אחר מקיימברידג', ויליאם גיבס, את התוצאה הזו וקבע זמן של 4:28.8 דקות. מיד לאחר מכן דרך כוכבו של רץ נוסף, וולטר ג'ורג' הבריטי. הוא שלט במסלול ללא מתחרים ושיפר את השיא העולמי ל-4:18.4 דקות. לאחר שזכה בשש אליפויות רצופות כשהוא מביס את יריביו בהפרשים עצומים, החליט ג'ורג' להתחרות מול המקצוענים.

ראוי לציין כי באותם ימים הייתה ההפרדה בין שתי הקטגוריות של חובבנים ומקצוענים משמעותית ביותר, ומכיוון שספורט טרם הוגדר כמקצוע בפני עצמו – הקהל אהב והעריך יותר את החובבנים מאשר את המקצוענים שקיבלו כסף על הישגיהם. המשחקים האולימפיים, למשל, היו פתוחים לחובבנים בלבד, וכך נפסלה גם מדליית הזהב שהשיג האתלט האמריקאי ג'ים ת'ורפ בקרב 10 באולימפיאדת סטוקהולם (1912) לאחר שהתגלה כי שיחק קודם לכן עבור קבוצת בייסבול אמריקאית.

וולטר ג'ורג' החליט להוכיח שכחובבן הוא מסוגל להכות את אלוף המקצוענים, וביקש מהתאחדות האתלטיקה הבריטית לארגן לו מרוץ עם אלוף המקצוענים באותה תקופה, רץ בריטי בשם קאמינגס. ההתאחדות סירבה, משום שתחרות של חובבן נגד מקצוען נגדה את החוקה, ועל כן נאלץ ג'ורג' לעבור לשורות המקצוענים.

התחרות הראשונה בין השניים התקיימה ב-31 באוגוסט 1885, מול קהל של 25,000 צופים. ג'ורג' קבע אז שיא של 4:20.2 דקות והקדים את יריבו ביותר מ-45 מטרים. בקרב הגומלין, שנערך שנה מאוחר יותר, הקדים קאמינגס את ג'ורג', אך כשהגיעו למרחק 70 מטרים מקו הסיום – אפסו כוחותיו של קאמינגס, וג'ורג' ניצח וקבע שיא בזמן של 4:12.7 דקות.

שיא זה החזיק מעמד כמעט 30 שנה, עד שהרץ האמריקאי נורמן טייבר שבר אותו ושיפר אותו ל-4:12.6 דקות. שמונה שנים מאוחר יותר קבע הרץ הפיני, פאבו נורמי, שיא חדש, והעמיד אותו על 4:10.4 דקות. בשנת 1937 ירד זמן השיא במירוץ לראשונה מתחת ל-4:10 דקות ועמד על 4:06.4 דקות, כשאת השיא קובע רץ אנגלי בשם סידני וודרסון.

בשנות מלחמת העולם השנייה התחולל קרב בין שני רצים שוודים, ארנה אנדרסון וגונדר האג, במטרה לשבור את מחסום ארבעת הדקות למייל. באותו זמן הייתה שוודיה לאחת המדינות הבודדות באירופה שלא השתתפו במלחמה, מה שאיפשר לה לנהל חיי ספורט סדירים פחות או יותר. ב-1 ביולי 1942 הפחית האג שתי עשיריות שנייה משיאו של וודרסון והעמיד אותו על 4:06.2 דקות. תשעה ימים לאחר מכן הגיב אנדרסון בסטוקהולם בהשוואת השיא. בספטמבר 1942 הנמיך האג את השיא פעם נוספת, כשקבע 4:04.6 דקות. לאחר שנה שבר אנדרסון את שיאו של האג וקבע זמן שיא של 4:02.6 דקות, ושנה לאחר מכן קבע זמן של 4:01.6 דקות. ב-17 ביולי 1945, חתם האג את הדו-קרב בינו לבין אנדרסון כשקבע זמן שיא של 4:01.4, אך אף על פי שרק שנייה וחצי עמדה בינם ובין שבירת מחסום ארבעת הדקות, פרשו שניהם ללא שעלה בידם להגיע ליעד הנכסף.

לעומתם, עולם האתלטיקה הבינלאומי עוד לא התאושש מתוצאות המלחמה, והזמנים הטובים ביותר שנקבעו מחוץ לשוודיה בשנים 1946, 1947 ו-1948 היו 4:17.4 דקות, 4:10.6 דקות ו-4:14.2 דקות בלבד, בהתאמה.

בשנת 1953 הסתמן דור חדש של רצים מעולים, כשחקלאי אוסטרלי בשם ג'ון לאנדי גמא מייל בריצה באצטדיון האולימפי של מלבורן בזמן של 4:02.8 דקות. הייתה זו התוצאה הטובה ביותר לריצת מייל מאז קבע גונדר האג את השיא שמונה שנים קודם לכן. מיד לאחריו, רץ אמריקאי בשם ווס סנטי מטקסס התקרב למרחק שנייה אחת מהשיא העולמי, וקבע זמן של 4:02.4 דקות. רוג'ר בניסטר, רץ בריטי, הסתער אף הוא על השיא וגמא את המרחק ב-4:03.6 דקות, וכעבור ימים אחדים – ב-4:02.2 דקות בלבד. השאלה מי הראשון שישבור את מחסום ארבע הדקות הייתה שאלה של כבוד לאומי, כשעל השיא מסתערים שלושה רצים, לאנדי מאוסטרליה, סנטי מארצות-הברית ובניסטר מאנגליה.

ג'ון לאנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ג'ון לאנדי

לאנדי נולד באוסטרליה למשפחה מבוססת. בנעוריו אהב ספורט, אך נהג לרוץ רק כתמיכה לאימוניו בפוטבול אוסטרלי. רק בגיל 21, בשנת 1951, תוך כדי לימודי חקלאות, התחיל להתנסות בריצה תחרותית. מאמנו היה פרסי צ'רוטי, ובתוך שנה שיפר לאנדי את תוצאותיו מ-4:43 דקות למייל ל-4:17 דקות, ונטש את הפוטבול על מנת להתמקד בריצה. צ'רוטי אמר על חניכו: "כרץ, הבחור הזה פשוט נפלא. יש לו אומץ ורצון להצטיין, כמעט מבלי להראות מאמץ, בוודאי שלא סבל". כשלאנדי שיפר את שיאו ל-4:11 דקות, הוא הצטרף לנבחרת האוסטרלית לאולימפיאדת הלסינקי (1952). בלונדון, לפני המשחקים, שיפר את שיאו ל-4:10 דקות, אך במוקדמות משחקי האולימפיאדה אכזב וקבע זמן של 4:14 דקות, שלא הספיק בשבילו לעלות לגמר.

אמנם, שם רכש לאנדי את שיטת האינטרוולים מהרץ אמיל זאטופק, ובה השתמש מאז.

כשחזר לאוסטרליה חל שיפור ניכר בתוצאותיו, וכבר בדצמבר 1952 קבע שיא אישי של 4:02.1 דקות. שיא זה גרם גם לקצר בינו לבין מאמנו צ'רוטי, כשהמאמן טען שלאנדי לא השקיע מספיק עבור הנבחרת, כשבתחרות הגיע לתוצאה של 4:14 דקות בלבד, 12 שניות יותר משיאו הנוכחי. לאנדי עבר להתאמן לבדו ורץ שש פעמים בין 4:02.0 ל-4:02.8 דקות. לימים סיפר כי לא חשב שניתן לרוץ מייל בפחות מארבע דקות, ומטרתו הייתה רק לשפר את שיא העולם של האג.

רוג'ר בניסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוג'ר בניסטר

בניסטר התחיל לרוץ כבר בגיל 12, אך לא בצורה מקצועית. בגיל 17 בערך צפה בניסטר בתחרות בין ארנה אנדרסון השוודי לסידני וודרסון האנגלי, והתחרות עוררה בו מוטיבציה לחזור לחלום ילדותו ולהפוך לרץ. בניסטר החל להתאמן בשנתו הראשונה באוניברסיטת אוקספורד, וקבע תוצאה של 4:53 דקות למייל. הוא השתפר בהדרגה וב-1948 קבע זמן של 4:17 דקות. בניסטר העדיף לא להתחרות במשחקים האולימפיים בלונדון, מאחר שהרגיש שעדיין אינו מוכן, אך סימן כמטרה את המשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952.

בשנת 1949 ניצח במירוץ המייל בתוצאה של 4:11.6 דקות, במפגש בו התחרו נבחרות אוקספורד וקיימברידג' נגד נבחרת משולבת של האוניברסיטאות האמריקאיות ייל, הרווארד, פרינסטון וקורנל.

בשנים הבאות הוסיף בניסטר להתקדם בהדרגה, וב-1950 סיים שלישי באליפות אירופה במקצה 800 מטר, כשסיים בתוצאה 1:50.8, 2 עשיריות השנייה אחרי המנצח במקום הראשון. שיאו לריצת מייל באותה תקופה עמד על 4:08 דקות למייל. במשחקים בהלסינקי הסתבך בניסטר לאחר שהוסיפו עוד סיבוב ריצה למוקדמות (שלוש ריצות בשלושה ימים), ובריצת הגמר היה שני 200 מטרים לסיום, אך נחלש וסיים במקום הרביעי בלבד[8].

בשלב זה התלבט בניסטר האם להמשיך בריצה או להתמקד בלמודי הרפואה, במקביל לעבודתו בבית החולים סיינט מארי. הוא החליט להקדיש לריצה שנתיים נוספות, עד לאחר אליפות אירופה ומשחקי האימפריה של שנת 1954. תוך שימוש בשיטת האינטרוולים, שיפר בניסטר את שיאו ל-4:03.6 דקות ובהמשך ל-4:02.0 דקות. בתקופה זו השתלב באימוניהם של הרצים כריס בראשר וכריס צ'טאוויי תחת הדרכתו של המאמן האוסטרי פרנץ סטמפפל.

שיטת אימוניהם של לאנדי ובניסטר לקראת שבירת השיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטתו של בניסטר נקראה – אימוני איכות ספציפיים, כלומר – שיטה שאינה דורשת אימונים המשפרים את הפיזיולוגיה של הגוף, אלא אימונים הנותנים לך משוב למה מסוגל גופך[9].

בניסטר התאמן מעט מאוד ביחס למושגים של ימינו – לא יותר מ-30-45 דקות ביום בדרך כלל (במהלך הפסקת הצהריים היומית שלו מלימודי הרפואה). האימונים שלו היו פשוטים מאוד וחסרו בהם אלמנטים רבים שנחשבים היום לנחוצים.

בניסטר כתב שעד לשנת 1952 הוא לא נהג בכלל לרוץ עם שעון. לעומת זאת, בשנה שקדמה לריצה ההיסטורית, התאמן בניסטר בשיטה שמטרתה ברורה מאוד: לפתח באמצעות אינטרוולים (באימון אינטרוולים מגדיר האצן פרק זמן או מרחק ורץ אותם בקצב גבוה. בין ריצה מהירה בתוך האינטרוול לריצה הבאה מפריד פרק זמן מוגדר שבו יורדת רמת הדופק אבל לא מגיעה לרמה נמוכה מאוד. לאחר מספר אינטרוולים נשאר הדופק בעצימות גבוהה וכך מתאמן האצן על טכניקה מהירה, סיבולת של המערכת הקרדיו-וסקולרית ועל המשך ריצה ברמת חומצת חלב גבוהה) ומבחני זמן (תוך שיפור הדרגתי) את היכולת לרוץ את קצב המטרה הנדרש במרוץ, בשונה מרצים אחרים כמו גרשלר (שמטרתו הייתה פעולה פיזיולוגית לשיפור תפוקת הלב) ואמיל זאטופאק (עומסים כבדים המשלבים עבודה על סיבולת ומהירות).

שיגרת האימון שלו ב-1954 התבססה על ביצוע אימונים מהירים מדי יום שכללו בראש ובראשונה את האימון המפורסם: 10*400 עם שתי דקות בין כל חזרה, חזרות למרחקים של 200 ו-800 מטר ומבחני זמן בריצות מהירות מאוד למרחק חצי ושלושת-רבעי מייל. בדרך זו סיגל בניסטר לעצמו את האפשרות לרוץ בקצב הנדרש תוך קבלת משוב אופטימלי ורלוונטי לגבי היכולת שלו. אימוני ה-400 מטר התחילו ב-66 שניות לחזרה בדצמבר אותה שנה, והתקדמו באפריל עד 59 שניות לחזרה. כשמבחני הזמן לשלושת-רבעי מייל הגיעו ל-2:59 דקות – ידע בניסטר שהוא מוכן. כמו כן נמנע בניסטר לחלוטין מריצה בחמשת הימים שלפני ריצת השיא, בהבינו את החשיבות בנתינת מנוחה לגוף.

ישנם רבים המציינים כי ריצות ה-10*400 שלו באו גם כדי לחזק לו את הביטחון ביכולתו לרוץ מייל בפחות מארבע דקות, והיוו תגובת נגד למחסום הפסיכולוגי שטען שבן-אנוש לא מסוגל למהירות שכזו.

לאנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטתו של לאנדי נקראת – בניה הדרגתית, כלומר – שיטה הדורשת פיזיות ומתבססת על רצף מסודר של אימונים בשיטה של בניית בסיס-מעבר-אינטרוולים ספציפיים-חידוד ותחרות. ככל שתהיה מוכן ותתאמן יותר – תצליח יותר.

לאנדי בעצמו סיכם את עיקרי שיטתו באומרו: "לדעתי, האתגר שמציבה ריצת המייל מחייב בפשטות לשלב בין סיבולת למהירות. את הסיבולת ניתן להשיג על ידי ריצה איטית למרחקים ארוכים, בה לא חייבים להביט בשעון, ומהירות משיגים על ידי 'ספרינטים' מהירים הרבה יותר מקצב התחרות למרחקים קצרים הרבה יותר".

לאנדי החל את אימוניו בריצה לא מהירה שנועדה לצבור סיבולת, כך שרץ 80-100 ק"מ בשבוע והוסיף לכך גם הליכות ארוכות טווח. לאחר מכן המשיך לריצות מעבר שכללו ריצות רצופות ומהירות יותר עם אמוני חזרות ארוכות, כמו – למשל – ריצת 7 מייל ב-39 דקות, וכדומה. בשלב הבא עבר לבצע אימוני חזרות 10*600 מטר, כשהאימונים הקשים מבוצעים אחת ליומיים-שלושה ובימים שביניהם ביצע רק ריצות קלות של 30 דקות. אט-אט קיצר את החזרות ל-400 מטר בקצב מהיר יותר, עד שהגיע למהירות של 4:02 דקות למייל. אמנם, לאנדי כמעט ולא ייחס חשיבות לצד המנטלי וטען כי לא חשב שייתכן לרוץ מייל בפחות מארבע דקות.

שבירת המחסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 ניסה בניסטר בפעם הראשונה לרוץ מייל בפומבי בפחות מארבע דקות, אך נכשל בניסיונו זה[10].

ב-6 במאי 1954, ניגש רו'גר בניסטר למסלול "LFFLEY ROAD" באוקספורד, יחד עם ידידיו בראשר וצ'טאוויי, אשר נטלו על עצמם את משימת הובלת הקצב עד ל-300 המטרים האחרונים. מזג האוויר הסגרירי, סופות הברקים והרוח החזקה שנשבה לכיוון הנגדי כמעט הביאו לביטול הריצה, אך בניסטר היה חייב לעשות זאת היום, משום שלמחרת התעתד יריבו האמריקאי, ווס סנטי, להתחרות בריצת מייל ובניסטר פחד שווס יקדים אותו בשבירת השיא.

בערך בשעה שש רפתה מעט הרוח ובניסטר וחבריו ניגשו אל קו הזינוק. התכנון היה שבראשר יוביל במחצית המייל הראשונה, במחצית השנייה יטול את ההובלה צ'טאוויי ואז יגביר בניסטר את המהירות, יחלוף על פניו וידהר אל קו הסיום.

יריית המזניק נשמעה. בראשר פסל בזינוק הראשון ובזינוק השני הם יצאו לדרך. בראשר הוביל כמתוכנן, אך לבניסטר הקצב היה נראה איטי מדי, והוא צעק למאמנו: "יותר מהר?". "הרגע", השיב לו המאמן והם נותרו באותו קצב.

את הסיבוב הראשון הם רצו ב-57.5 שניות, אך בסיבוב השני חלה האטה מסוימת ואת קו מחצית המייל הם חצו בתוך 1:58 שניות. בשלב זה ירד בראשר את הדשא וצ'טאוויי נטל את ההובלה. את הסיבוב השלישי הם חצו בתוך 3:00.4 דקות, והקהל החל לשאוג, כשהוא מריח את שבירת השיא המתקרבת.

כשנותרו מאתיים מטרים לסיום, בניסטר, שחש רענן מאוד, פתח מבערים ועקף את צ'טאוויי. אבל דווקא כאן, חמישים מטרים לקו הסיום, בגדו בו כוחותיו. "גופי שרף את כל האנרגיה שלו", סיפר לימים, "אבל רץ עדיין אותו דבר. התשישות הפיזית באה מעודף כח רצון. היה זה רגע קריטי ורגליי היו עדיין חזקות דיין כדי לשאת אותי על פני המטרים הספורים שנותרו... סרט הסיום נראה כאילו הוא מתרחק ממני. האם אגיע אליו אי-פעם?".

במאמץ אדיר, הצליח בניסטר לעבור את המטרים האחרונים והתמוטט על קו הסיום כשהוא קרוב לאיבוד הכרה, מקדים בארבעים מטרים את צ'טאוויי. הלוח הראה על 3:59.4 דקות. ברגע זה שבר סוף סוף בניסטר את מחסום ארבעת הדקות למייל, תוך שהוא עובר גם מרחק של 1,500 מטרים תוך 3:43.0 דקות, זמן השווה לשיא העולמי במרחק זה. צ'אטוויי, אגב, סיים בזמן של 4:07.2 דקות.

לאחר המשחק אמר בניסטר כי "אנו רצים לא משום שאנו חושבים שזה מועיל לנו, אלא משום שאנו נהנים מכך ומשום שאיננו יכולים להימנע מכך. ככל שהחברה וסביבת העבודה מגבילות יותר, כך גם נחוץ יותר למצוא פורקן לאותה הכמיהה אל החופש. איש אינו יכול לומר "אסור לך לרוץ מהר יותר או לקפוץ גבוה יותר". הרוח האנושית היא בלתי מנוצחת". כמו כן אמר: "זה כאילו שכל גפיי נלכדו במלחציים שממשיכים להתכווץ. התקיימתי רק במצב פיזי פסיבי מבלי שאהיה בהכרה"[11].

אמנם, מיד לאחר מכן אמר בניסטר כי גבול המהירות האנושית הוא 3:50 דקות למייל, וטען כי מהירות כזו בלתי ניתנת להשגה.

ב-21 ביוני 1954, שישה שבועות בלבד אחר השיא של בניסטר, רץ ג'ון לאנדי בטורקו שבפינלנד מייל ב-3:58.0 דקות. שיאו זה של לאנדי החזיק מעמד שלוש שנים. לאחר מרוץ זה אמר לאנדי כי "אם אתה לא יכול לנצח – תגרום לבחור שלפניך לשבור את השיא. לריצת המייל יש סימטרייה קלאסית. היא מחזה בארבע מערכות".

אמנם, שיא זה של בניסטר שבר את המחסום הפסיכולוגי שטען שאי-אפשר לרוץ מייל בפחות מארבע דקות, ומאז ספורטאים רבים רצו מייל בפחות מארבע דקות.

המחסום הפסיכולוגי והמיתוס שמאחוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבירת מחסום ארבעת הדקות למייל על ידי בניסטר הפכה למיתוס, ויש כאלו המכנים את הריצה הזו כהישג הספורטיבי המשמעותי בהיסטוריה[12].

במשך שנים רבות מאוד ניסו ספורטאים רבים לפרוץ את מחסום ארבעת הדקות למייל. אמנם המהירות הנדרשת לא הייתה גבוהה מאוד – 24 קמ"ש לערך – אך בשל המרחק הגדול, רבים מהרופאים והפיזיולוגים באותה תקופה האמינו שהריצה הזו לא אפשרית ואף מסוכנת.

שלושה שימושים נפוצים קיימים למיתוס זה: 1. המומחים טענו שריצה כזו בלתי אפשרית. 2. בזכות אמונתו הצליח בניסטר להתגבר על מכשול בלתי סביר, ובכך הפריד את עצמו משאר רצי התקופה והפך את הישגו להישג עילאי, כניצחון הרוח על החומר. 3. מרגע פריצת המחסום הפכה המשימה לקלה הרבה יותר, ותוך שישה שבועות נשבר שיאו של בניסטר, ותוך שנים ספורות הצטרפו רצים רבים ורצו מייל בפחות מארבע דקות[13].

אמנם, ישנם רבים הטוענים כי המיתוס ניתן להפרכה בקלות, משום ש: 1. כבר בשנת 1944 קבע גונדר האג תוצאה של 4:01 דקות, ועל פי הצפי המחסום היה אמור להישבר הרבה לפני 1954, אך לטענת רבים דבר זה לא קרה בשל מלחמת העולם השנייה, שבזמנה כמעט ולא התקיימו תחרויות אתלטיקה. בשל כך – טוענים הם – קשה להניח שבאותה תקופה היה בסיס רציונלי לטענה שמדובר במחסום בלתי עביר. 2. לא רק האמונה שלו אפשרה לו לשבור את המחסום, אלא משטר אימונים מסודר בעל תהליך מתמיד של ניסוי וטעייה. 3. עד שנת 1957 כבר היו 16 רצים שרצו מייל בפחות מ-4 דקות. אמנם אין ספק כי הריצה השפיעה על רצים רבים להתאים את עצמם לסטנדרט השונה שקבעה, אך סטטיסטית זה היה אמור לקרות, משום שהתפתחות זו היא סבירה במונחי ההתפתחות של השיא עד כה.

משחקי האימפריה הבריטית וחבר העמים 1954[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משחקי חבר העמים הבריטי

בשל העובדה שלקח ללאנדי שישה שבועות בלבד לשבור את שיאו של בניסטר ב-1.4 שניות, ציפו כולם לעימות ישיר בין בניסטר ללאנדי, והוא אכן קרה במשחקי האימפריה שנערכו בונקובר שבקנדה ב-7 באוגוסט 1954[14].

הציפייה לתחרות הייתה עצומה והיא זכתה לכינויים כמו: "ה-MIRACLE MILE" וה-"MILE OF THE CENTURY". היא שודרה בשידור ישיר בטלוויזיה לכ-10 מיליון בתי אב בצפון אמריקה. התחרות הייתה גם עימות בין סגנונות. בניסטר היה צנום וגבוה, בעל צעד ארוך וטקטיקה ברורה שהייתה לרוץ במהירות בינונית כשהוא אינו מוביל ועם יכולת סיום עדיפה. לאנדי, לעומתו, היה שרירי וחזק, והיה תמיד נוטל מראש את ההובלה.

יריית הפתיחה נורתה. לאנדי נטל בקלות את ההובלה, ובניסטר התנהל מאחור, כמתוכנן. בהקפה השנייה פתח לאנדי יתרון של למעלה מעשרה מטרים והכריח את בניסטר לוותר על הטקטיקה שלו ולהיצמד שוב ללאנדי. את ההקפה השלישית סיים לאנדי תוך 2:58.4 דקות ובניסטר תוך 2:59.0.

במטרים האחרונים לסיום סובב לאנדי את ראשו אחורה, כדי לראות את הפער בינו לבין בניסטר. את הרגע הזה בדיוק ניצל בניסטר, פרץ קדימה, עקף את לאנדי וסיים בתוצאה הטובה בחייו, 3:58.8 דקות. לאנדי סיים אחריו ב-3:59.6 דקות. לימים התלוצץ לאנדי ואמר כי אמנם אשת לוט סובבה אחורה את ראשה והפכה לנציב מלח, אך הוא הראשון שהסתובב אחורה והפך לברונזה. לאחר המשחק סיכם בניסטר ואמר על לאנדי: "הוא סוג של רץ שאני לא הייתי מסוגל להיות, ועל כך אני מעריץ אותו. לפני וונקובר הוא השיג שיא של ריצות סולו למייל שלעולם לא הייתי מצליח להשוות. בוונקובר היה לו את האומץ להוביל באותה מהירות במירוץ צמוד, והנועזות שלו הכריחה אותי לזנוח את תוכנית חלוקת הקצב שלי ולאבד את עצמי לחלוטין במאבק עצמו".

לאנדי סיכם ואמר: "ניסיתי לקבוע קצב מהיר מההתחלה. עשיתי בדיוק מה שרציתי, אבל נוצחתי על ידי איש שטוב ממני היום".

ריצה זו הייתה הפעם הראשונה בה יותר ממתמודד אחד רץ מייל בפחות מארבע דקות.

פרישתם של בניסטר ולאנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר הניצחון על לאנדי במשחקי האימפריה הכריז בניסטר כי הוא מסופק מביצועיו עד כה, וכך, בשיא כוחו, הכריז על פרישה מריצה תחרותית והקדיש את זמנו ומאמציו לקריירה רפואית.

לאנדי, לעומתו, טען כי באם היה מנצח את התחרות במשחקי האימפריה היה פורש, אך ההפסד המריץ אותו להמשיך וב-1955 ו-1956 קבע מספר פעמים נוספות תוצאה של 3:58.6 דקות.

לקראת פרישתו, אירע האירוע שלדעת רבים מתמצת את דמות הספורטאי המיוחד שהיה לאנדי: רץ צעיר בשם רון קלארק הסתבך ברגליו של לאנדי ונפל אל המסלול. לאנדי נעצר וחזר לאחור כדי לעזור לקלארק לקום, תוך שיריביו פותחים עליו פער של 40 מטרים. לאנדי חזר לרוץ וקבע תוצאה של 4:04 דקות, כשנותר רק לדמיין מה הייתה התוצאה אם לא היה עוצר.

בהמשך רץ לאנדי פעמיים נוספות מתחת לארבע דקות, אך נפצע ופגע בסיכוייו לנצח במשחקים האולימפיים במלבורן. בריצת הגמר האולימפית זנח את טקטיקת ההובלה, רץ בדבוקה ולאחר ספרינט מרשים, אותו התחיל מאוחר מדי, סיים במקום השלישי, זכה במדליית הארד ופרש מריצה תחרותית. לימים נבחר למושל מדינת ויקטוריה.

לאחר שבירת השיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1955, בשנה שלאחר שבירת השיא של בניסטר ולאנדי, הצטרפו גם הרצים לסלו טאבורי ההונגרי, וחבריו לאימונים של בניסטר – כריס צ'טאוויי ובריאן היוסון, למועדון הרצים מייל בפחות מארבע דקות, כשעשו זאת יחדיו בריצה אחת.

לאחר שלוש שנים שבר הרץ הבריטי דרק איבוטסון את שיאו של לאנדי במספר עשיריות השנייה, ואז קיזזו ממנו ברצף הרצים הרב אליוט מאוסטרליה, פיטר סנל מניו זילנד, משיל ז'אזי מצרפת, ג'ים ראיין האמריקאי והטנזני פילברט באיי.

רק ב-1975 נשבר לראשונה מחסום ה-3:50 דקות שהעמיד בניסטר, כשהניו זילנדי ג'ון ווקר רץ מייל ב-3:49.4 דקות.

ביולי 1979 שבר הבריטי סבסטיאן קו את שיאו בן שלוש השנים שלווקר וקבע תוצאה של 3:48.95. שנה מאוחר יותר הפחית יריבו סטיב אובט את השיא והעמיד אותו על 3:48.8. ב-19 באוגוסט 1981 קבע קו תוצאה של 3:48.53 דקות, שבוע אחר כך החזיר אובט עם 3:48.4 דקות ויומיים בלבד אחר כך חזר השיא לקו שקבע 3:47.33 דקות. ב-1985 קבע הבריטי סטיב קראם תוצאה של 3:46.2 דקות.

ב-1993 קבע האלג'יראי נורדין מורסלי תוצאה של 3:44.93 דקות, וב-7 ביולי 1999 נקבע שיא העולם הנוכחי, 3:43.13 דקות למייל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

 קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "רוג'ר בניסטר - מחסום ה4 דקות!!: תפוז בלוגים". תפוז אנשים (בעברית). בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2017. 
  2. ^ "4 דקות למייל – 60 שנה". Debuzzer.com (בעברית). בדיקה אחרונה ב-2 בדצמבר 2017. 
  3. ^ מיתוס ריצת הארבע דקות למייל – על אמונה ומה שמעבר לה/ נחשון שוחט | מועדון ארוחת הבוקר, bc-running.com (בhe-IL)
  4. ^ "להצליח בארבע דקות". GoFree (בעברית). בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2017. 
  5. ^ "מחסום ארבע הדקות". פשוט לי (בעברית). בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2017. 
  6. ^ פחות מארבע דקות, www.aplaton.co.il
  7. ^ "רוג'ר בניסטר - מחסום ה4 דקות!!: תפוז בלוגים". תפוז אנשים (בעברית). בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2017. 
  8. ^ מחסום פסיכולוגי | אלי שחף- הרגלים מנצחיםאלי שחף- הרגלים מנצחים, elishahaf.com (בhe-IL)
  9. ^ "4 דקות – רוג'ר באניסטר וג'ון לנדי". Debuzzer.com (בעברית). בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2017. 
  10. ^ מחסום מדומה | The Coach, mikebendavid.com (בAmerican English)
  11. ^ ענבר, אמיר (20 ביוני 2017). "יקוב אינגבריגסטן, עוד לא בן 17 וכבר עושה היסטוריה בעולם האתלטיקה". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2017. 
  12. ^ מחסום פסיכולוגי וריצת ה-4 דקות למייל, sport-psychology.blogspot.co.il
  13. ^ מיתוס ריצת הארבע דקות למייל – על אמונה ומה שמעבר לה/ נחשון שוחט | מועדון ארוחת הבוקר, bc-running.com (בhe-IL)
  14. ^ 4 דקות – רוג'ר באניסטר וג'ון לנדי | מועדון ארוחת הבוקר, bc-running.com (בhe-IL)