ריקוד על המים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ריקוד על המים

ריקוד על המים הוא הרומן השלישי פרי עטה של לילי פרי. הרומן ראה אור בסדרת הספריה החדשה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, בשנת התשנ"ה 1994.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לני אבני היא אישה נשואה בת 37. לני נכנסת למצוקה אחרי שבתה האהובה בת השש וחצי נפטרה ממחלת ריאות. בעלה אלכס הוא קומוניסט השקוע במאמריו ובהרצאותיו ומתנכר אליה, ובנה מיכאל בן ה-17 עומד לצד אביו.

לני עוזבת את ביתה ומשפחתה בשביל לשמש כאם-בית בבית האבות "צוקי ים", על חוף ימה של נתניה (במילותיה: "הלכתי למות בבית אבות"). בעל בית האבות, מוישה קושניר, היה עשרים שנה קודם לכן מורה של לני בבית הספר הגבוה לריקוד בלונדון והיה מאהבה אז וגם היום.

ציר העלילה המרכזי של הרומן מתרחש כשמונה שנים לאחר הגעתה של לני ל"צוקי ים". בית האבות נקלע לחובות ומוישה קושניר מנהלו מסבך את לני באחריות פלילית לדבר והיא עומדת למשפט בשל כך. העו"ד המגן עליה הוא בנה מיכאל.

תימות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המציאות הישראלית אינה משתקפת ב"ריקוד על המים", הסיפור חסר זמן ומקום ויכול להתרחש בכל מקום ובכל זמן. פרי מתנתקת ממסגרת נראטיבית, ובכך קולעת את הגיבורים למציאות תלושה וחסרת כיוון. [1]

לילי פרי בוחרת במספרת מופנמת, שאינה מתקשרת, דבר המאפשר מסירת סיפור בצורה איטית, אסוציאטיבית, שמפגינה סערה ומועקה רגשית. [2] [3] [4]

כל דמויות הגיבורים נמצאות ברקע ואנו חווים אותן דרך נגיעותיהן בעולמה של לני; אפילו בנה מכונה בספר "איש צעיר". הקשר העמוק והחם שלה הוא עם המתים: בתה שנפטרה, דודתה ודודה שגידלו אותה אחרי שאמה נרצחה בשואה. [3]

נושאו המרכזי של הספר הוא מצוקת האדם, חלוף הזמן והתפוררות החיים, ואנחנו מתוודעים אליו באמצעות מצוקתם של החולים הסיעודיים בבית האבות. [3]

הרומן מתאפיין ברובד פנטסטי: במקום שהיה אמור להיות מוות מתקיימים חיים. הקשישים בו אינם מתים – אלה שעוברים מאגף העצמאיים לאגף התשושים מתחזקים באופן מפתיע, וייתכן שכל זה בגלל תפילותיה של לני. בדומה לכך לני אמנם מצהירה שהלכה לבית האבות בשביל למות, אבל היא מקסימה ומעוררת אהבה בכל רואיה, מטפלת במסירות בזקנים ורוקדת כדי לשלם את חובות בית האבות. בסופו של דבר לני נחלצת מכל צרותיה ונרפאת. [5] [6]

הריקוד מסמל את החלום שלא התממש וממשיך ללוות את הגיבורים גם בבגרותם. לני חולמת על ריקוד עם בתה המתה ואילו קושניר מעיין במשרדו בכתבי עת העוסקים במחול; כשהוא מתבונן בים הסמוך לבית האבות הוא אומר: "לפעמים המראה הזה כל כך חלק ובטוח שאפשר לרקוד על המים." [7]

מתוך הביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה ניר, מעריב:

"ללילי פרי יש כישרון מופלא לשזור משפטים הזורמים להם על פי מקצב פנימי עצמאי, ורק אז, כבדרך אגב, הם חוברים לעלילה ולסיפור הספר. במסגרת סיפור מוגדר, מעוצב ונתמך היטב, מאפיינת פרי את דמויותיה לעומקן. עד לרבדים בעלי משמעויות פנימיות ואישיות ביותר... 'ריקוד על המים' הנו חוויית קריאה יוצאת דופן, הן במישור העלילתי-סיפורי והן מבחינת תשבץ המשמעויות הגלויות והחבויות-נסתרות שפרי טמנה בו." [6]

מנחם בן, עיתון תל אביב:

"ספרה החדש של לילי פרי, 'ריקוד על המים', הוא מסוג הספרים המחזירים לנו את האמון בספרות הישראלית המודרניסטית וביכולתה לרגש אותנו באמת." [3]

ענת שפיצן, על המשמר:

"יופיה של היצירה טמון בשלמות הנוצרת בהתאמה בין דמות המספרת לבין התוכן והמבנה. וכן בולט השילוב המקורי בין ניגודים: האמת המרה המתובלת ביסודות דמיוניים, החיוך המר המלווה את התיאורים הקשים. בייחוד מעניין האיפוק המבטא כאב עמוק – המשפטים הקצרים, הסגנון הדיווחי, הפרטים השגרתיים, שמהם עולה צעקה גדולה." [7]

חיה הופמן, ידיעות אחרונות:

"לילי פרי כתבה רומן מורכב ומקורי, שאינו דומה לשום דבר אחר שקראתי בשנים האחרונות." [4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסנת בלייר. אמנות ההתבוננות. מעריב, ספרות, י"ב בשבט תשנ"ה, 13 בינואר 1995, עמ' 31.
  • מנחם בן. מאחורי כל זמן מסתתר עצב גדול. עיתון תל אביב, ספרות, עמ' 87.
  • איתן בן-נתן. מוות עם יתרונות. דבר, דבר השבוע, כ"ט בכסלו תשנ"ה, 2 בדצמבר 1994, עמ' 14.
  • יוסף דן. מחול החידלון, או: ניפוצו של הנראטיב האחרון. הארץ, תרבות וספרות, ו' בטבת תשנ"ה, 9 בדצמבר 1994, עמ' ב-8.
  • אבנר הולצמן. הדלת אל אגף התשושים. בספרו: מפת דרכים: סיפורת עברית כיום (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2005), עמ' 135–137 (הובא לראשונה ב'מוסף רדיו לספרות', דצמבר 1994).
  • חיה הופמן. נפש פצועה. ידיעות אחרונות, ספרות, י"ג בטבת תשנ"ה, 16 בדצמבר 1994, עמ' 26.
  • אלון חילו. תן לה מוזיקה, והיא מתמסדת. על השרון, 16 ביוני 1995, עמ' 77-76.
  • ניר כהן. הזמנה לריקוד. על השרון, 23 בדצמבר 1994.
  • רות לאופר. מוות מאושר. עיתון 77, גל' 183 (ניסן תשנ"ה, אפריל 1995), עמ' 10.
  • אורלי לובין. על האבות ועל האמהות. הארץ, מוסף ספרים, גל' 112 (י"ח בניסן תשנ"ה, 18 באפריל 1995), עמ' 8, 14.
  • אריה ניר. חוויית קריאה יוצאת דופן. מעריב, ספרות וספרים, 30 בדצמבר 1994.
  • פנינה שירב. האמירה הזהירה – על "ריקוד על המים" מאת לילי פרי. עלי שיח, חוב' 37 (1996), עמ' 21–34.
  • ענת שפיצן. לרקוד עם ישישים. על המשמר, 6 בינואר 1995.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף דן. מחול החידלון, או: ניפוצו של הנראטיב האחרון. הארץ, תרבות וספרות, ו' בטבת תשנ"ה, 9 בדצמבר 1994, עמ' ב-8.
  2. ^ אסנת בלייר. אמנות ההתבוננות. מעריב, ספרות, י"ב בשבט תשנ"ה, 13 בינואר 1995, עמ' 31.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 מנחם בן. מאחורי כל זמן מסתתר עצב גדול. עיתון תל אביב, ספרות, עמ' 87.
  4. ^ 4.0 4.1 חיה הופמן. נפש פצועה. ידיעות אחרונות, ספרות, י"ג בטבת תשנ"ה, 16 בדצמבר 1994, עמ' 26.
  5. ^ איתן בן-נתן. מוות עם יתרונות. דבר, דבר השבוע, כ"ט בכסלו תשנ"ה, 2 בדצמבר 1994, עמ' 14.
  6. ^ 6.0 6.1 אריה ניר. חוויית קריאה יוצאת דופן. מעריב, ספרות וספרים, 30 בדצמבר 1994.
  7. ^ 7.0 7.1 ענת שפיצן. לרקוד עם ישישים. על המשמר, 6 בינואר 1995.