רכסי החוף של קליפורניה

רכסי החוף של קליפורניה
California Coast Ranges
רכס סנטה לוסיה
רכס סנטה לוסיה
מידע כללי
גובה 2,468 מטר (הר לין (אנ'))
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מיקום מדינת קליפורניה שבארצות הברית
רכס הרים רכסי החוף הפסיפיים (אנ')
אורך הרכס 640 קילומטר מצפון לדרום
קואורדינטות 46°51′02″N 121°45′36″W / 46.850528°N 121.759889°W / 46.850528; -121.759889
California Mountain Ranges.gif
מפת רכסי ההרים של קליפורניה, שבה מסומנים רכסי החוף הצפוניים והדרומיים.
רכסי החוף הצפוני החיצוניים: רכס קינג פוגש את הים על החוף האבוד (אנ').
פסגת מוניומנט מעל העיר מילפיטס
הרי סנטה לוסיה
הר המילטון
אגם אלסמן בהרי סנטה קרוז

רכסי החוף של קליפורניהאנגלית: California Coast Ranges) הם רכסי הרים באורך 640 קילומטר המשתרעים ממחוזות קליפורניה דל נורטה או המבולדט דרומה עד למחוז סנטה ברברה. שלושת רכסי הרי החוף האחרים של קליפורניה הם רכסי טרנסוורס (אנ'), רכסי פנינסולר (אנ'), והרי קלאמת.

מבחינה פיזיוגרפית, הרכסים הם חלק מפרובינציית הגבול הפסיפית (Pacific Border province) הגדולה יותר, שבתורה היא חלק מהחלוקה הפיזיוגרפית הגדולה יותר של רכסי החוף הפסיפיים (אנ'). ארגון אונסק"ו כלל את השמורה הביוספרית של רכסי החוף של קליפורניה (אנ') בתוכנית תוכנית אדם וביוספירה (אנ') של הרשת העולמית של שמורות ביוספריות (אנ') מאז 1983.[1]

פיזיוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצה הצפוני של רכסי החוף של קליפורניה חופף לקצה הדרומי של הרי קלאמת לאורך כ-120 קילומטרים במערב. רכסי החוף משתרעים דרומה יותר מ-960 קילומטרים עד למקום שבו קו החוף פונה מזרחה לאורך תעלת סנטה ברברה (אנ'), סביב אזור כף פוינט קונספשן (אנ'). כאן פוגש הקצה הדרומי את רכסי טרנסוורס של לוס אנג'לס, או סיירס דה לוס אנחלס (Sierras de los Angeles).[2] מגוון הסלעים המרכיבים את ההרים גדול והם בני גילאים גאולוגיים מגוונים מאוד. רוב הסלעים נוצרו בתקופות השלישון, הקרטיקון והיורה. רובם הושקעו על קרקעית הים כמשקעים, אך במקומות רבים היו גם הסדקים, החריצים והמרווחים האחרים שדרכם עלתה לבה מותכת או מאסות אחרות של סלעי יסוד, שחדרו במצב מותך לתוך סלעי המשקע. כל הרכס עבר כמה פעמים קימוטים והעתקים במהלך מספר תקופות, כאשר סחיפה של הסלע הרך יותר תרמה הרבה למראה הנוכחי.

מינרלוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכסי החוף של קליפורניה היה ייצור גבוה של כספית, המשמשת בכריית זהב בעקבות גילוי הזהב בסיירה נבדה. משקעי צינובר מהקנוזואיקון באגן קש קריק (אנ'), סמוך לאגם קליר (אנ') הם הצפוניים ביותר בקבוצה של מרבצים דומים הקשורים לגעשיות ולנדידה של מערכת העתקי חילוף. במהלך 1877 הגיעו מרבצים אלה לשיא ייצור הכספית, והופקו כ-2,776 טון. המכרות הנטושים הללו הם עדיין מקור לנגר של פסולת מכרות בקש קריק ובגופי מים אחרים במורד הזרם.[3]

רכסי החוף הצפוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכסי החוף הצפוניים הם קטע מרכסי החוף של קליפורניה. הם משתרעים במקביל לחוף האוקיינוס השקט מדרום לצפון מאזור צפון מפרץ סן פרנסיסקו ועד למחוז דל נורטה על החוף. הרי קלאמת, כולל תת-הרכס הרי סיסקיו, שוכנים בצפון ובצפון-מזרח. רכסי החוף הדרומיים שוכנים מדרום.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכסי החוף הצפוניים משתרעים מצפון לדרום במקביל לחוף. הרכסים המרכיבים את רכסי החוף הצפוניים כוללים את רכס מנדוסינו (אנ') במערב מחוז מנדוסינו ואת הרי מאיאקמס (אנ'), הרי סונומה (אנ') והרי ואקה (אנ') ואת גבעות מרין (אנ') של צפון מפרץ סן פרנסיסקו.

הם כוללים גם את רכס קינג, הפוגש את הים באזור "החוף האבוד (אנ')". הפסגה הדרומית ביותר של רכסי החוף הצפוניים היא הר טמלפאיס (אנ').

הנקודה הגבוהה ביותר ברכסי החוף הצפוניים היא הר לין (אנ'), בגובה 2,468 מטרים.

רכסים פנימיים וחיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכסי החוף הצפוני מורכבים משתי חגורות מקבילות עיקריות של הרים, רכסי החוף הצפוני החיצוניים השוכנים לאורך החוף, ורכסי החוף הצפוני הפנימיים המשתרעים פנימה ממזרח. הם מופרדים על ידי מערכת ארוכה של עמקים. העמק הצפוני מנוקז על ידי הנהר איל (אנ') ויובליו, והדרומי על ידי הנהר ראשן (אנ'). סדרה של נהרות קצרים, כולל הנהרות מאטולה (אנ'), גואללה (אנ') ונבארו (אנ'), מנקזת את המדרונות המערביים של הרכסים. המדרונות המזרחיים של הרכסים מתנקזים לעמק סקרמנטו. אגם קליר (אנ') שוכן בחלק הדרום-מזרחי של הרכס, ומתנקז מזרחה דרך קש קריק (אנ').

כביש 101 של ארצות הברית עובר בדרך כלל מצפון לדרום בעמקים בין רכסי החוף הצפוני החיצוניים והפנימיים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצד הפונה לים של הרכסים החיצוניים של רכסי החוף הצפוני הוא חלק מהאזור האקולוגי של יערות החוף של צפון קליפורניה (אנ'), משכנם של יערות עבותים של סקוויה נאה ותת-המין החופי של אשוח דאגלס.[4]

הרכסים הפנימיים והצחיחים יותר של רכסי החוף הצפוני הפנימי הם חלק מהאזור האקולוגי הצ'פארל והיערות של קליפורניה (אנ'), משכנם של מספר חבורות צמחייה כולל: יער ירוק עד מעורב (אנ'); חורשות אלונים (אנ'); והצ'פארל והיערות של פנים קליפורניה (אנ'). חבורת צמחייה עיקרית ברכסים הפנימיים היא יער ים-תיכוני הררי של אלון שחור-מחטניים בקליפורניה התחתונה (אנ'), התומך במגוון ביולוגי גבוה במיוחד ברכסי החוף של קליפורניה, כולל אלון שחור קליפורני (Quercus kelloggii) שבשם חבורת הצמחייה.

אייל פרדי שחור-זנב קולומביאני (Odocoileus hemionus columbianus) הוא היונק הגדול הנפוץ ביותר, אחרי בני האדם, ברכסי החוף הצפוניים. הנהרות ברכסים הם משכן של כמה מינים של אלתית.

רכסי החוף הדרומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכסי החוף הדרומיים של רכסי החוף של קליפורניה במערכת רכסי החופים הפסיפיים, משתרעים מצפון לדרום, במקביל לחוף האוקיינוס השקט בצפון-מרכז קליפורניה דרך צפון-דרום קליפורניה. רכסי החוף הדרומיים מתחילים בחצי האי סן פרנסיסקו (אנ') ובמזרח מפרץ סן פרנסיסקו (אנ'), ומשתרעים דרומה לתוך מחוז סנטה ברברה. רכסי טרנסוורס (אנ') שוכנים מדרום. עמק סן חואקין (אנ') נמצא במזרח, והאוקיינוס השקט במערב.

רכסי החוף הדרומיים כוללים את גבעות ברקלי (אנ'), רכס דיאבלו (אנ'), הרי סנטה קרוז (אנ'), רכס גאבילאן (אנ'), רכס סנטה לוסיה (אנ') וסיירה דה סלינס (אנ'), רכס טמבלור (אנ') וסיירה מדרה (אנ').

גם ברכסי החוף הדרומיים קיימת החלוקה לרכסים חיצוניים לאורך האוקיינוס שקט במערב, ורכסים פנימיים במזרח, בפנים הארץ עד לעמק סן חואקין (אנ'). מפרץ סן פרנסיסקו המרכזי והדרומי ועמק סלינס (אנ') נמצאים ביניהם.

הנקודה הגבוהה ביותר ברכסי החוף הדרומיים היא פסגת חוניפרו סרה (אנ') ברכס סנטה לוסיה, בגובה 1,787 מטרים. פסגות אחרות כוללות את הר דיאבלו (אנ') בגובה 1,173 מטרים, והר המילטון (אנ') בגובה 1,279 מטרים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרכסי החוף הדרומיים יש בעיקר אקלים ים תיכוני, והם נמצאים בעיקר באזור האקולוגי של הצ'פארל והיערות של קליפורניה (אנ'). עם זאת, האזורים הגשומים ביותר של הרי סנטה קרוז (אנ') נמצאים באזור האקולוגי של יערות החוף של צפון קליפורניה (אנ'), המאופיין ביערות של סקוויה נאה בחוף. חורשות מבודדות של עצי סקוויה נאה נמצאים גם באזור ביג סר (אנ') של רכס סנטה לוסיה, מה שהופך אותם להופעה הטבעית הדרומית ביותר של המין.

חלק מבתי הגידול של היערות הנדירים ביותר הגדלים ברכסי החוף של קליפורניה הם יערות אורני הזפת של רכס החוף הימי (אנ') במערב הרי סנטה קרוז. חורשות מבודדות אלו עשויות לכלול את המינים אורן הזפת, אשוח דאגלס ומין האורן Pinus attenuata (אנ').

המדרונות הגבוהים ביותר של הרי סנטה לוסיה מכילים חלקות קטנות של יער מחטניים אופייניים לסיירה נבדה, כולל קלוצדרוס מפושק, אורן הזפת, אורן ג'פרי ואורן הסוכר. על מדרונות סלעיים תלולים גדל אשוח סנטה לוסיה (אנ') האנדמי, המין הנדיר ביותר של אשוח על פני כדור הארץ.

באזור האקולוגי של הצ'פארל והיערות של קליפורניה יש מגוון רחב של חבורות צומח ברכסי החוף הדרומיים, כולל יער ירוק עד מעורב (אנ'), חורשות אלונים (אנ') סוואנה, ערבות עשב, סבך שיחי החוף הצפוני (אנ') וחורשות אורן מונטריי (אנ') של חצי האי מונטריי (אנ') ושתי מובלעות חוף אחרות של רכס סנטה לוסיה. השם "צ'פארל" מגיע מהמילה הספרדית chaparro (אנ'), המיושמת בקליפורניה על מיני האלון: Quercus berberidifolia (אנ') ו-Quercus dumosa (אנ').

מיני עצים נפוצים של חורשות אלון כוללים אלונים, ער קליפורני (אנ') וערמונית קליפורנית (אנ'). מיני גדות של רכסי החוף כוללים דולב קליפורני, אלנוס מעוין (אנ'), ערבות ואדר גדול-עלים (אנ').

אייל פרדי שחור-זנב קולומביאני (Odocoileus hemionus columbianus) מצוי בחלקים הצפוניים והחופיים יותר של רכסי החוף הדרומיים, ואייל פרדי שחור-זנב קליפורני (Odocoileus hemionus californicus) מצוי בחלקים הפנימיים והדרומיים ביותר של רכסי החוף הדרומיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "20 new Biosphere Reserves added to UNESCO's Man and the Biosphere (MAB) Programme". UNESCO: Ecological Sciences for Sustainable Development. אורכב מ-המקור ב-2012-10-22.
  2. ^ Diller, Joseph Silas (1915). Guidebook of the Western United States: Part D. The Shasta Route and Coastline. U.S. Geological Survey, Bulletin 614, U.S. Government Printing Office. p. 7. מסת"ב 1130070328, 9781130070323.
  3. ^ Domagalski, Joseph L.; Alpers, Charles N.; Slotten, Darell G.; Suchanek, Thomas H.; Ayers, Shaun M. (2004). Mercury and methylmercury concentrations and loads in the Cache Creek Basin, California, January 2000 - May 2001. U.S. Geological Survey, Scientific Investigations Report 2004-5037. p. 3. ISBN 1-4289-8430-5.
  4. ^ [https://books.google.co.il/books?id=84M96URkILgC&printsec=frontcover&hl=iw#v=onepage&q&f=false California Coastal Commission, Madge Caughman, Joanne S. Ginsberg, California Coastal Resource Guide