רמח"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי משה חיים לוצאטו
Headstone of Moshe Chaim Luzzatto in Tiberias.jpg
המצבה על קברו של הרמח"ל בטבריה
לידה 1707
ה'תס"ז
פדובה, הרפובליקה של ונציה
פטירה 16 במאי 1746 (בגיל 39 בערך)
כ"ו באייר ה'תק"ו
עכו, איילט צידון, האימפריה העות'מאנית
מקום קבורה כפר יאסיף עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק קבלה, מוסר
רבותיו ישעיהו באסאן
תלמידיו יקותיאל גורדון, משה דוד ואלי
חיבוריו מסילת ישרים, דעת תבונות, דרך השם, מקובל וחוקר, קל"ח פתחי חוכמה, אדיר במרום ועוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר יהודי-איטלקי במאה השמונה עשרה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפדובה שבאיטליה בשנת ה'תס"ז, לרבי יעקב חי לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם, ולדיאמנטה (אשר נקראה גם אבן חן[1] ) . חינוכו כלל לימודי קודש לצד לימודים כלליים כמדעים, לטינית, איטלקית, צרפתית ויוונית באוניברסיטת פדובה. מגיל צעיר היה רבו רבי ישעיהו באסאן, שחיבב אותו מאוד, ולימד אותו בעיקר תלמוד ופוסקים.

בשנת ה'תפ"ב (1722), כשרמח"ל היה בן חמש-עשרה, עזב רבו רבי ישעיהו באסאן את פדובה ועבר לריג'יו על מנת לכהן שם ברבנות במקום חמיו רבי בנימין הכהן ויטאלי שהזקין וחדל מלכהן. עם עזיבתו של הרב באסאן את פדובה עבר רמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד קבלה בצוותא. רמח"ל התפרסם בכישרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל הש"ס ואת כל כתבי האר"י וספר הזוהר.[2]

במשך אותו זמן עסק גם בספרות כללית. בגיל שבע עשרה הוציא את חיבורו הראשון "לשון למודים", העוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, ואת המחזה "מעשה שמשון". בגיל עשרים חיבר את המחזה "מגדל עוז" לכבוד חתונת בן רבו. לכבוד חנוכת ארון קודש חדש בבית הכנסת הגדול בפדובה חיבר רמח"ל שיר מיוחד בשם "חנוכת הארון" (ארון קודש זה נמצא כיום בבית הכנסת בהיכל שלמה בירושלים). הוא חיבר גם מאה-וחמישים מזמורים דוגמת מזמורי ספר תהלים (מאוחר יותר יאמרו מתנגדיו כי טען שמזמורים אלו יאמרו בימות המשיח במקום מזמורי ספר תהלים).

בשנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם תלמיד חבר, ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי, והועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש, שתוקן במיוחד כדי לבטל גזירה שריחפה על הקהילה היהודית. בחבורתו של רמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מוילנא (ששהה אז בפדובה במסגרת לימודי רפואה), רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.

בראש חודש סיוון ה'תפ"ז (21 במאי 1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של מגיד שעל פי תיאורו גילה לו סודות קבליים רבים:[3]

"נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא (תרגום: לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש ירדתי)... ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי".

את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. אחרי זמן מה שיתף רמח"ל בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, הרב יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות והערצה כבירה לרמח"ל. מתאר זאת מאיר בניהו (עתמול, אוגוסט 90'):

רבים, ובכללם משכילים נודעים, צבאו על פתח בית מדרשו של רמח"ל כדי לשמוע תורה מפיו עד שלא היה מקום להכיל את כולם. רמח"ל הוצרך להפסיק את לימודיו עם בני חבורתו המצומצמת ולקבוע שיעורים מיוחדים להמונים שצבאו על פתח בית המדרש.

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יקותיאל גורדון שיתף בחדשות על אודות גילויי הרמח"ל את רבי יהושע העשיל, רבה של וילנא, ואת רבי מרדכי יפה תלמיד חכם עשיר שישב בווינה. גורדון תיאר באיגרותיו אליהם[4] את חסידותו וקדושתו של רמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" לרמח"ל.

מכתבו של הרב גורדון לנשלח לווינה דלף והתפרסם, ועורר את חמתו של רבי משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה נגד שרידי השבתאות. הרב חגיז ראה את רמח"ל כנביא שקר וכממשיכה של השבתאות, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. הפולמוס הגדול שפרץ הקיף את מרבית רבני איטליה, ובסופו, בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. רמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה, ולפיכך חסרת תוקף הלכתי.

במהלך ארבע השנים הבאות שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו ובחיבור ספרים בעברית שאינם בשפה קבלית. בשנים אלו פיתח את משנתו העיונית וספריו אינם בלשון קבלית אלא בלשון פילוסופית.

בכ"א בשבט תצ"א (1731) נישא רמח"ל במנטובה עם צפורה פינצי, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי. הוא שב להתגורר בפדובה, ובסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "חוקר ומקובל", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר התיר הרב באסאן לרמח"ל להדפיסו, ורמח"ל עמד לצאת לאמסטרדם דרך ורונה ולוזאן. השמועה הגיעה במהירות לוונציה, ורבני העיר חוללו שערורייה סביב הטענות כי פרסום הספר מהווה הפרה של השבועה, כי רמח"ל פתח את ארגז כתביו והעתיק ממנו את ספריו, ובכך הוא ממשיך בכתיבת חיבורים אסורים. בהמשך אף הועלתה הטענה כי הוא עוסק בכשפים ובהשבעת כוחות הטומאה. פולמוס זה עורר הד ברחבי אירופה, ועורר שנית את רבי משה חגיז נגד רמח"ל. רמח"ל הכחיש את כל ההאשמות נגדו, אך בעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם הובא רמח"ל בפני רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ, שאילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין כי הפר את שבועתו, ולהישבע עליה שנית. לאחר שעזב רמח"ל את פרנקפורט נשלחה - בהסכמתו - תיבת כתביו מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד הדפסתם במחצית השנייה של המאה ה-20.

תקופת חייו האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר התורה שמיוחס לתקופת הרמח"ל בעכו

רמח"ל המשיך בדרכו מפרנקפורט לאמסטרדם. הוא השתקע באמסטרדם ועסק בליטוש יהלומים והוסיף להתכתב עם תלמידיו בפדובה, כאשר הוא מדגיש באיגרותיו כי שריפת כתביו היא גזירה משמים ויש להשלים עמה. באמסטרדם חיבר והדפיס את ספריו "דרך ה'" ו"מסילת ישרים" שאינם עוסקים בקבלה בגלוי אלא בצנעה. בתחילת הספר "מסילת ישרים" כותב רמח"ל: "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול", אך יש הטוענים כי בספר רעיונות מקוריים, וכי הוא הכניס אליו רעיונות המבוססים על תורת הנסתר. "מסילת ישרים" הוא הספר העיקרי אשר הקנה לרמח"ל לגיטימציה היסטורית, והפך עם השנים לספר יסוד תורני, ובפרט בתנועת המוסר.[5][א]

בשנת ה'תק"ג (1743) עזב רמח"ל את אמסטרדם עם אשתו ובנו וכמה מתלמידיו בדרכו לארץ ישראל. לאחר שעגן בעכו קבע בה את מגוריו וידוע שהתגורר בסמוך לנמל בחדרים שהיום קבועים בחומה המקיפה את מסגד אל ג'זאר. באופן לא ברור וללא מקור, מיוחס בית כנסת יהודי בעכו העתיקה כמקום תפילתו. במקום מוצג ספר תורה על גבי עור צבי, ונטען שנכתב בדיו שנעשה מתמיסת קליפות רימונים. על אף שעקב דהיית הדיו הפך ספר תורה זה פסול וחייב בגניזה מבחינה הלכתית. אולם, אין כל קשר בין הספר תורה לרמח"ל, ולכל היותר שייך לתקופתו.

רמח"ל נפטר במגפת דבר עם אשתו ובנו היחיד בכ"ו באייר. שנת הפטירה אינה ברורה כיון שהתיעוד האחרון משהותו בארץ היא אגרת שנשלחה מעכו לתלמידיו באירופה ביום א' כ"ב לחודש תמוז שנת תק"ג (3 יולי 1743):

"זאת אות אהבה, עדות לאשר אהבתכם על לוח לבי כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, אשר על כן, לא אחדל מפרוס עליכם שלומותי גם כי מרחוק".

אגרת קס"ה.

על סמך האגרת וחוסר התיעוד ממנה והלאה, יש הטוענים שנפטר בתחילת שנתו השנייה למגוריו בעכו, ה'תק"ד (27 באפריל 1744). מסורות אחרות מייחסות את שנת הפטירה ל ה'תק"ו (5 במאי 1746) או לשנת ה'תק"ז (25 אפריל 1747), בהסתמך על אגרת כפר יאסיף.[7]

מצבת קבר הרמח"ל בכפר יאסיף
מצבת קבר הרמח"ל בכפר יאסיף

גם לגבי מקום מנוחתו חלוקות הדעות. יש טענה שנקבר בטבריה ליד קברו של התנא רבי עקיבא, אולם יש הטוענים שנקבר בבית הקברות היהודי העתיק בכפר יאסיף, בית עלמין שהיה מקובל ומיוחד עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה, בשל הספק שעכו איננה בתחומי ארץ ישראל. לאחרונה התגלתה תמונת גלויה השוללת את טענת קבורתו בטבריה.

במשך השנים שאחרי מותו והכרת גדולתו בתורה מתוך הכתבים ששרדו, גוועו לחלוטין ההאשמות נגדו והוא הפך לנערץ על כל פלגי היהדות. בן דורו הצעיר ממנו, הגר"א (שנולד כ-13 שנים אחריו והאריך חיים כ-50 שנה יותר ממנו), העריץ את שיטתו הקבלית ולמדהּ בשקידה. האגדות מספרות כי לבש בגדי חג כאשר הגיע אליו ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום",[8] אף החסידות[9][10] ומאוחר יותר משנתו של הרב קוק ותלמידיו הושפעו ממנו, גם אם בצורה פחות מפורשת.[11][ב] בתולדות חייו שפורסמו בשנים מאוחרות, הושמטו לעיתים אזכורי המחלוקת הגדולה שהייתה בחייו לגביו, אם מתוך שגוועה ואיננה רלוונטית יותר, ואם מתוך רצון למנוע קטרוג אודות רודפיו.

השפעתו לדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההתנגדות העזה אליו בימי חייו, הכרת גדולתו וכתביו לאחר מותו השפיעו רבות על תנועות שונות ביהדות - מזמנו ועד היום:

  • ה"מתנגדים" הושפעו ממנו רבות, בעקבות ההערכה הרבה לה זכה אצל הגר"א.
  • ספרו מסילת ישרים הפך לספר יסוד המרכזי והבסיסי ביותר בפעילות של תנועת המוסר שהתעוררה באמצע המאה ה-19, והשפיע על עולם הישיבות כולו עד היום. ספר זה התקבל על כלל ישראל עוד בחייו ובכללם על מתנגדיו.
  • תנועת החסידות לא קיבלה רבות משיטתו במפורש, אך ישנן השקפות שמקורן בספריו. עם זאת, אף שהמגיד ממזריטש הגדירו כספר "בהיר וטהור", היו אדמורים שהתנגדו לו, ובפרט רבי יחיאל סאפרין מקאמרנא, שאף אסר על לימוד כתביו.
  • תנועת ההשכלה אהדה את מחזותיו, וראתה בהם את הפתיחה ליצירה ספרותית חילונית חדשה.
  • הרעיונות הציוניים של הרב קוק התבססו על הקבלה ובראש ובראשונה על תורת הגר"א והרמח"ל שהוא קושרם יחד. הרב משה צבי נריה בספרו טל ראי"ה (עמ' קכ"ב), אף מעיד: "נפשו הפיוטית של רמח"ל ... וכן כתיבתו הפרשנית לסתרי תורה שהיו בה גילויים ... כל אלה הביאו את הרב לידי תחושה עמוקה של הזדהות ... ובסוד שיח עם צעיר מקשיב - מבריק בתורה ובמחשבה - עם רבי יצחק הוטנר - גילה את תחושתו ואמר: 'סבורני שהנני גלגולו של רבי משה חיים לוצטו'".
  • ישיבות המקובלים החלו בעשורים האחרונים להכיר את שיטתו הקבלית המיוחדת וללומדה, במיוחד בעקבות ספרים ומחקרים שהחלו להתפרסם בתחום זה, ובראשם[13]"סידור הרמח"ל השלם" סידור הכוונות הראשון למקובלים שנכתב ע"פ שיטתו וכולל את כל כוונות האר"י והרמח"ל, ספרי קל"ח פתחי חכמה מבוארים ומאמרים, וספרי הרמח"ל שיצאו מבוארים על ידי הרב חיים פרידלנדר והרב יוסף ספינר.

על השפעתו כתב חיים נחמן ביאליק:

"הוא אשר בנה אב לשלושת בתי המדרש הגדולים של הגר"א, של הבעל שם טוב ושל בן מנחם (משה מנדלסון). באדמת מטעו טמונים שורשי ההתפתחות של ספרותנו לכל ראשי נתיבותיה".

בדומה לכך כתב הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", כי תנועת החסידות, המוסר וההשכלה "שהיו עוינות זו לזו, כולן שמו להן בראשן את רמח"ל".

במחצית השנייה של המאה העשרים זכתה תורתו של רמח"ל לתפוצה רחבה ולהדפסות רבות. הרב אליהו דסלר עודד את לימוד כתביו, ותלמידו רבי חיים פרידלנדר הוציא את רוב כתבי רמח"ל בשמונה חלקים. גם יוסף אביב"י הוציא מספר חיבורים של רמח"ל וכתב עליו, ובפרט את מהדורתו לשרידי זוהר תנינא, שרובו נשמד בזמן הפולמוס. הרב מרדכי שריקי, ראש מכון רמח"ל מוציא כיום לאור מחדש את החיבורים, בתוספת פירושים, הערות ומבואות, וכן הרב דויד שלם ראש ארגון "קהילת הרמח"ל" מנגיש את כתביו במהדורות דיגיטליות, וכן בחקירת כתביו בספרים ומאמרים מודפסים.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת האר"י עוסקת בפרוטרוט במבני המרכבה האלוהית, שהיא דרך הנהגת העולמות, על ידי משלים מן העולם התחתון (בפרט גוף האדם) וצירופי אותיות. אולם לא מבוארת הכוונה הפנימית בכל המבנים האלה. קבלת הרמח"ל מנסה לחשוף את הנמשל של קבלת האר"י, על ידי הסבר מהותו של כל רכיב בהנהגה ותפקידו במערכת הכללית (פירוט הדברים כתובים בפרט בספר קל"ח פתחי חכמה, ועיקרם כתובים בתחילת ספרו מסילת ישרים).

על פי הרמח"ל, אלוהים הוא במהותו הטוב הגמור, שאין טוב אחר כמוהו כלל, שולט יחיד, ואין רצון אחר בלעדיו. מכיוון שדרך הטוב היא להיטיב, ה' חפץ לגרום הנאה לזולתו, ולכן ברא את העולם, שיהיה מי שיהנה מטובו על ידי דבקות בו. אולם היות שהוא טוב אינסופי, הוא שואף להעניק טוב מוחלט, שהוא הטוב שלו עצמו, ולכן גזר שההטבה לנבראיו תהיה דבקותם בו והתענגותם עליו. לכך גם ברא את העולם הבא שבו מרגישה נפש האדם תענוג רוחני ודבקות בו.

על מנת שהטוב הזה יהיה שלם, ויהיה שייך לנברא בעצמו ולא רק לאלוהים, גזר שהנברא יקנה את השלמות בכוחות עצמו, על ידי בחירה אישית ומעשים. ולכן ברא עולם שיהיו בו גם טוב וגם רע, ואת המשיכה של האדם הן לטוב והן לרע, כך שיוכל על ידי בחירתו הטובה להגיע לשלמות ולהידבק בבורא. קיום המצוות מפיץ על האדם את אור פני ה' שהוא שלמותו, ואילו ביצוע עבירות מושך טומאה מכוחות הרוע שמאפיל וחוסם אור זה. מכיוון שכל תכלית בריאת האדם היא להידבק בה', ראוי שלא תהיה לאדם תכלית אחרת בחייו אלא זאת, ושיכלכל את כל מעשיו רק למטרת השגתה.

בספרים דעת תבונות וקל"ח פתחי חכמה מסביר הרמח"ל כי מכל היבטי שלמותו של אלוהים, השלמות שבחר לגלות היא דווקא שלמות הייחוד - שהבורא הוא היחיד ששולט בכל מאורעות העולם ושאין כוח אחר מלבדו. הסיבה לכך היא כיוון שמידת הייחוד היא המאפשרת את קיום הרע ולפיכך גם את הבחירה, וממילא את הטוב הנצחי.

זוהי הגדרה בדרך השלילה, מכיוון שלא ניתן לומר על הבורא שום דבר מלבד שהוא יחיד: הוא אינו חזק, חלש, גדול או קטן כי הוא מושגים אלו שייכים לעולם החומר. הוא אינו שמח ואינו כועס כי הוא לא תלוי בציר הזמן ולכן אין בו שינוי. בעצם מה כן ניתן לומר על הבורא ? שהוא כן קיים, אם כי באופן שאיננו מבינים, ושהוא לא כל ההגדרות ששנינו קודם, הגדרות תלויות חומר, זמן או מקום. כל שנותר לומר עליו זה שהוא יחיד. אם כן, זו הגדרה בדרך של שלילת כל השלמויות המוכרות לנו.

במידת הייחוד ניתן לחשוף את הטוב רק באמצעות נתינת מקום להיפוכו, כלומר לכוחות הרע, וביטול האפשרות הזאת מגלה את ייחודו. זאת מכיוון שהרוע הוא העדר גילוי ייחודו, וככל שיותר טוב כך ייחודו מתגלה יותר.

עם זאת, הייחוד הוא המעלה היקרה ביותר שבו, שתלויה בהכרח מציאותו. אם כן כל תהפוכות ההיסטוריה ("הגלגל הסובב" בלשון הרמח"ל) מוליכות אל גילוי הייחוד הזה, לעיתים דווקא על ידי הגברת הרע. וסופו להתגלות בימות המשיח כשאז יתענגו הנשמות על השלמות שהתגלתה.

מכאן הרמח"ל מסביר כי יש שתי הנהגות שפועלות במקביל - הנהגת הייחוד הנצחית המגלה את שלמות הבורא ובאמצעותה מגיעים לתכלית הדבקות בו, והנהגת המשפט הזמנית המענישה וגומלת לפי מעשי בני האדם כדי לזככם ולהכינם לגילוי הנהגת היחוד. הוא מסביר כי הנהגת המשפט היא אמנם הכרחית לעולם שיש בו טוב ורע, אבל היא בעצמה רעה ונבראה כתוצאה מקלקולי הבריות, ע"כ אינה נצחית ועתידה להתבטל, כי אלוקים חפץ בשלמות כל נבראיו ולא שיהיו חוטאים ונשכרים. כמו כן הוא מסביר שהנהגת המשפט נובעת מהנהגת האהבה, כאב האוהב את בנו ולכן מייסרו, ולכן היא ממותקת.

על אף הגותו הקבלית היה הרמח"ל בצעירותו מגולח זקן (ככל מקובלי איטליה), ולבוש בבגדי רקמה כמקובל בתקופת הרנסאנס, כפי שעולה מהכפשות טענות מתנגדיו באגרות.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים את רמח"ל כראשון שבין סופרי התחייה. חוקר תולדות הספרות העברית, אהרון בן אור, כתב:

"במאות ה-16 ו-17 הייתה ספרותנו כולה דתית-רבנית. ורמח"ל היה הסופר העברי הראשון שהכניס אל ספרותנו החדשה תוכן חילוני בכלל ונעימות אהבה וטבע בפרט. שאר הקווים הם: השיבה אל שפת התנ"ך ונושאיו, ההקפדה על חוקי הדקדוק . . ההתרפקות על הטבע וההדגשה היתרה של הנעימות הפסטורליות – אלה ניתנו לנו לראשונה ביצירותיו של רמח"ל, ולפיכך יאה לקרוא לו לרמח"ל בשם מבשרה של ספרותנו החדשה"

"מעשה שמשון", יצירתו הראשונה של רמח"ל, עוקבת אחרי דמותו התנ"כית של שמשון ועל מאבקיו ביצרים ובתשוקה שמקרבים אותו אל דלילה.

יצירתו הספרותית החשובה ביותר היא "מגדל עוז" או "תומת ישרים". זו יצירה פסטורלית המתרפקת על הטבע. הרועה איש הטבע "דל הוא ואך שמח" אין הוא מעוניין בכספי העשירים, אשר "ברבות זהבם, ירב אויב בקרבם", ואין הוא משועבד לחוקי המעמדות החברתיים המפריעים למימושה של אהבה: "עלמה אשר תיטב בעיניו שמה, עלמה אשר תיתן לחלקו חשק, בה יעלוז ליבו, כי זה לעומת זה, ומפריד אין. יתעלסו יתענגו לבטח".

המחזה עוסק באהבתם של שלום ושלומית, בת המלך, שהמלך הבטיח שתנשא למי שיצליח להגיע אל ראש מבצר ללא פתח, ואל ראשו הגיע שלום. מול האהבה עומדים חורשי המזימות והמקנאים המנסים להתנכל לה. יש שמצאו במחזה נמשל, אף שחובר עוד לפני הפולמוס הגדול: בת המלך היא הקבלה, ושלום הוא אולי הרמח"ל עצמו. המחזה נגנז והוצא לאור רק מאה שנה אחר כך.

במחזה האחרון, "לישרים תהילה", יש דמיון רב ל"מגדל עוז", אך גם שינויים מהותיים. יצירה זו היא נמשל כמעט נטול משל, וחוט העלילה בו קיים במידה זעומה ביותר. זהו סיפור על המאבק בין טוב לרע, וכתיבה ביקורתית על הצלחתו של הרע בחיים החברתיים.

=ספריו =[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער המהדורה הראשונה של מסילת ישרים שיצא לאור בחיי המחבר, אמסטרדם 1740, הספרייה הלאומית

הרמח"ל כתב כשמונים ספרים ורוב ספריו עוסקים בקבלה, חלקם במוסר והנהגות ה', יצירותיו המוקדמות כללו מחזות, וספרי שירה, וכן[14]פרקי שירה שנכתבו עבור אירועי שמחה ואבל. כ 40 מספריו ומאמריו אבדו, והיום ידועים לנו רק כ-40. בין ספריו ומאמריו המפורסמים יותר:

  • מסילת ישרים - ספרו המפורסם ביותר של הרמח"ל. ספר מוסר המבוסס על מאמר במסכת עבודה זרה בדף כ.
  • דרך ה' - ספר המדבר על השקפה ויחס האדם לעולם על ידי קיום מצוות.
  • מאמר העיקרים - מעין תמצית מספר "דרך השם", כולל את י"ג עיקרי האמונה.
  • דרך חכמה - תכלית לימוד תורה.
  • דרך עץ החיים - הקדמה לחשיבות לימוד חכמת האמת. יש אומרים שנכתב כהקדמה לספר קל"ח פתחי חכמה. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • דרך תבונות - הדרכה מובנה בלימוד התלמוד. משוקעים בו כללי הלוגיקה.
  • דעת תבונות - דיונים בקבלה. הספר נכתב בלשון שאינה קבלית וערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. חלק א: בעיקר בסודות ההשגחה והגאולה. חלק ב: בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו.
  • ספר הכללים - ספר דעת תבונות ערוך כמהלך דברים (ולא כדו-שיח) בלשון קבלית.
  • קל"ח פתחי חכמה - יסודות בקבלה ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (בגימטריה קלח) ומכאן שמו. כל פרק פותח ב"התגלות" וממשיך בפירוש והסבר שלה.
  • קנאת ה' צבאות - הסברים בקבלה המסביר את הטעויות בשיטתו של שבתי צבי.
  • אדיר במרום - פירוש לאידרא רבא, נמצא רק הפירוש לשני הדפים הראשונים של האדרא, כ-400 עמוד.
  • משכני עליון - תיאור בית המקדש השלישי על פי הקבלה.
  • מאמר הגאולה
  • זוהר תנינא (אבד ברובו. מילולית: זוהר שֵנִי) – מאמרים שכתב בלשון ספר הזוהר. שרדו ממנו פרשיות בודדות וכן ציטוטים שצוטטו ב"אגרות רמח"ל".
  • עשרה אורות
  • האילן הקדוש - תמצית מדברי האר"י בסדר השתלשלות העולמות. בעל דמיון רב ל"עשרה פרקים".
  • עשרה פרקים לרמח"ל - תמצית קבלת האר"י בלשון המשנה, ובדיוק רב. על אף קוצר הלשון, ניסוחי הספר מישבים סתירות בתורת האר"י.
  • מאמר הוויכוח - ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת.
  • חוקר ומקובל - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • מלחמת משה - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • רזין גניזין בסוד חכמת התורה.
  • פתחי חכמה ודעת - כללים בקבלה. ערוך בלשון קצרה ודייקנית.
  • בנין עולם
  • סוד ה' ליראיו
  • תקט"ו תפילות - 515 תפילות שנמצאו בבית מדרשו, חלקם נראים כתרגום מארמית. בחלקם רמוז שמו של תלמידו יקותיאל גורדון.
  • תיקונים חדשים - מקביל לתיקוני הזוהר (שנכתבו על הפסוק הראשון של התורה) על הפסוק האחרון של התורה. מכיל 70 תיקונים (פרקים).
  • קיצור כוונות - סיכום תמציתי של כוונת האר"י לתפילה ושיטה חדשה בכוונת התפילה.
  • עיקרי הדינים - לא נמצא. כנראה כללי פסיקה. ייתכן ונכתב עם רבי יעקב חזק.
  • אגרות רמח"ל - קובץ חלופת האגרות בזמן הפולמוס סביב הרמח"ל. האגרות כוללים בתוכם ביאור של סוגיות סבוכות בתורת האר"י. יצא לאור בשני חלקים, על ידי פרופ' מאיר בניהו.
  • ירים משה - מקבץ מהאגרות שכתב הרמח"ל; תולדותיו; מקבץ משיריו.
  • ספר השירים - ליקוט השירים והפיוטים מוגה מכת"י בצירוף מבואות והערות על ידי שמעון גינצבורג, השלים והוסיף מבוא בנימין קלאר, על כריכת הספר ציור דגלה של משפחת לוצאטו, בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תש"ה.
  • ק"ן פרקי תהלים - מאה וחמשים מזמורים, שנכתבו כנגד מאה וחמשים מזמורי התהלים. שמונה מהם נדפסו בסדר הכנסת ספר תורה שנדפס אז בוונציה, והשאר עדיין לא נמצא.

ספרי חול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לשון לימודים - ספר ביכוריו - עוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, בחלקו השני דן ביחס ללשון ומבליט את ייחודיותה של הלשון העברית.
  • ספר ההגיון - דן בקיצור רב בכללי הלוגיקה ובישומה. זהו קיצור של האורגנון של אריסטו. כיום נדפס עם "לשון לימודים".
  • ספר המליצה - נכתב כגרסה עברית להרטוריקה של אריסטו. בספר זה דן הרמח"ל על הרטוריקה ועל אמצעי השכנוע.
  • ספר הדקדוק - ביאורים והערות בדקדוק עברי נערך על ידי תלמידו, במהדורות החדשות מצורפת מהדורת צילום שלו בדרך תבונות.

מחזות:

  • מעשה שמשון מעשה שמשון בצורה אלגורית. נכתב כחלק מספר לשון לימודים.
  • מגדל עוז או תומת ישרים.
  • לישרים תהילה[15] - מחזה מוסר אלגורי על השקר אשר מכסה את התבל, ואיך שהאמת יוצאת לאורה. הוקדש לידידו "החכם והנבון כהר"ר יעקב דא-גאויש יצ"ו", לרגל חתונתו עם "הכלה הבתולה המהוללה הצנועה מרת. רחל די-וייגא אינרקיש יצ"ו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר בניהו, כתבי הקבלה של רמח"ל ירושלים תשל"ט.
  • הרב דויד שלם, "לך אלי תקותי", זעקת צרת נפש הרמח"ל.
  • הרב דויד שלם, "סוד המסילה", קהילת הרמח"ל.
  • נחום אריאלי, ששה היכלות, תל אביב : מסדה, 1961 (רומן היסטורי על חיי ר' משה חיים לוצאטו).
  • צביה רובין, רמח"ל והזוהר: חיבורים ופירושים, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז.
  • צביה רובין, "החיבורים הזוהריים של רמח"ל והתפיסה המשיחית של הזוהר בכתביו", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל 8 (תשמ"ט) [=דברי הכנס הבינלאומי השלישי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית: ספר הזוהר ודורו], עמ' 378–412.
  • צביה רובין, "יחסו של רמח"ל לאר"י", דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה ג, כרך ב: הגות יהודית, קבלה וחסידות, ירושלים (תשנ"ד), עמ' 117–124.
  • יוסף אביב"י, מחזור רמח"ל, ירושלים תשנ"ה.
  • יוסף אביב"י, זוהר רמח"ל, ירושלים תשנ"ז.
  • צביה רובין, "תורת המראה והפתרון - פרשנותו המיוחדת של רמח"ל לקבלה", דעת 40 (תשנ"ח), עמ' 39–48. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • צביה רובין, "בסוד העליון והתחתון - ארץ-ישראל במשנתו הקבלית של רמח"ל', ארץ-ישראל בהגות היהודית בעת החדשה (תשנ"ח), עמ' 186–224.
  • צביה רובין, "הפירוש התיאורגי של רמח"ל לפתיחת האידרא רבא", קבלה 12 (תשס"ד), עמ' 327–336.
  • שריקי מרדכי, הרב : "יסוד עולם" (1986); "רכב ישראל - קבלת הרמח"ל" (1995); אור הגנוז - בקלסתר פניו של הרמח"ל (1996; "אורהעולם - תולדות הרמח"ל ומשנתו" (2011): הוצאת מכון רמח"ל www.ramhal.com .
  • הרב עודד דוד, "אורות הרמח"ל", ביאור על "דרך השם" לרמח"ל בעקבות האר"י והרב קוק. ירושלים תשע"א.
  • הרב מרדכי שריקי, יסוד עולם, תולדותיו, אישיותו ותורתו, מכון רמח"ל, קריית ארבע, תשמ"ו.
  • פנחס דוד וועבערמאן, ירים משה, תולדות מכתבים ותפילות, הוצאת מטה יוסף, ירושלים תשמ"ב.
  • יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה - ר' משה חיים לוצאטו, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2014. (ISBN 978-965-7241-62-2)
  • אליעזר באומגרטן, הנה עין הנביא ידמה: נבואה, קבלה ודימוי חזותי אצל רמח"ל, פעמים, 150, תשעז, עמ' 289–322
  • דבורה ברגמן, בת קול בשירת רמח"ל, דחק - כתב עת לספרות טובה, ה, 2015
  • הרב דויד שלם, פרקי חיים – תולדות חיי הרמח"ל, קהילת הרמח"ל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רמח"ל בוויקישיתוף
  • ויקיטקסט הרמח"ל וספריו, באתר ויקיטקסט
  • כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

    מהדורה מפוענחת מקוונת[עריכת קוד מקור | עריכה]

    מהדורות סרוקות באתר ספרי עברית (היברובוקס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

    על אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

    שיעורים ומאמרים תורניים על אודות ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

    ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ בספר אור ישראל, ספר היסוד של תנועת המוסר, מתואר השינוי שהרב ישראל מסלנט הנחיל לגבי הפנמת הערכים שבספרי המוסר: "וכמו שהאריך בזה החסיד בספר מסילת ישרים בהקדמה עיין שם."[6] הספר מסילת ישרים מצוטט בהרחבה ברבות מהמידות הנידונות בספר ובנושאים השונים, בדרך כלל בראש הציטוטים. כמו כן הספר מסילת ישרים יצא לאור בהוצאות של ישיבות המוסר, עם הקדמות, ביאורים ולעיתים מצורפת לספר איגרת הגרי"ס - הגאון רבי יוסף סלנטר, "מייסד" זרם המוסר.
    2. ^ הרב שמואל אליהו, במאמר על יחס הרבנים לגרשם שלום,[12] טען שלימוד קבלה חייב להתחיל במסילת ישרים. זאת, במסגרת שיחה על התרשמותו השלילית של אביו, הרב מרדכי אליהו, מאישיותו של שלום.

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ "ששה היכלות", נחום אריאלי, הוצאת מסדה
    2. ^ לשמועה זאת אין מקור ברור, אך באיגרת של רבי ישעיה באסאן מאותה שנה (בה היה רמח"ל בן ארבע עשרה) רמוז שקרא את כל הספרים בספריית ר"י באסאן.
    3. ^ אגרות ותעודות, אגרת ט"ו.
    4. ^ אגרות ותעודות, אגרות ו' ז'.
    5. ^ ישיבות ליטא ותנועת המוסר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
    6. ^ אות ט' - אופני תועלת הלימוד, אור ישראל
    7. ^ אברהם יערי, איפה נקבר רמחל, מאזנים, יד, אב תרצ"ב, 1932
    8. ^ הקדמת המו"ל למסילת ישרים, הרב משה יוסף ספינר, מהדורת ה'תשס"ז (2007). מצטט את הגאון מווילנא, את הרב חיים וולוזין וכן חלק מראשוני החסידות, המהללים את הספר
    9. ^ בהקדמה של המו"ל, מקוריץ (כנראה קשור עם בית מדרשו של רבי שלמה לוצקיר) שמורו המגיד ממזריטש הורה לו ללמוד ספר זה, והודיע על קדושתו. s:קל"ח פתחי חכמה/הקדמת המו"ל - וההסכמות ושם גם קישור לצילום באתר ספרי עברית.
    10. ^ הספר חמדת ימים וגדולי החסידות של הרב יהושע מונדשיין הדן בין היתר גם ביחס אדמו"רי חב"ד ואדמו"רים אחרים לספרים קבליים שיצאו עליהם עוררין, וביניהם בהרחבה גם על ספרי הרמח"ל, ובייחוד מסילת ישרים. לדעתו האדמו"רים הכירו את הכתובים ואף הושפעו מהם, אך השתדלו להמעיט בהפצת הידיעה על כך.
    11. ^ בין סוד שבשמים לסוד שבארץ - גישת הרמח"ל לקבלה מאמרו של הרב ברוכי בורשטיין באתר ישיבת עתניאל. המאמר נסמך בין היתר על עיגולים ויושר - לתולדותיה של אידיאה (מקבלת האר"י עד משנת הרב קוק) מאמרו של מרדכי פכטר בדעת (כתב עת)
    12. ^ רועי הורן, היקה שהכניס את הקבלה לאקדמיה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 4 במאי 2012
    13. ^ סידור הרמח"ל, ארימת ידי, שבט, תשס"ו
    14. ^ ד"ר שמעון גינצבורג וד"ר בנימין קלאר, משה חיים לוצאטו ספר השירים, מוסד ביאליק, תש"ה
    15. ^ לישרים תהילה, באתר פרויקט בן יהודה


    תקופת חייו של הרב רמח"ל על ציר הזמן
    תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן