רמת תבנין

רמת תִבְּנִי֫ן (בערבית: جبل عامل, תעתיק מדויק: ג'בל עאמל) היא החלק הצפוני של הגליל העליון והיא תופסת את מרבית השטח הלבנוני שלו, גבולה הדרומי של הרמה הוא מג'בעה ועד לריחניה, בקצה הצפוני זורם נהר הליטני, הגבול המזרחי הוא עמק עיון ומצפון לו הקצה הדרומי של הבקאע ובמערב גובלת הרמה בים התיכון ובמישור החוף הצר שלו.

מקור השם

הרמה נקראת על שמו של היישוב תבנין. הגאוגרפים המוסלמים עד המאה ה-12 ראו ברמה חלק בלתי נפרד מאזור הגליל. אולם בעקבות גדילת מספר המתיישבים הערבים באזור במאה ה-12, החל מזמן זה נקראה הרמה על שמו של השבט הערבי עאמלה שמוצאו מתימן הנחשב לשבט הראשון שהביא את האידאולוגיה הדתית של המתואלים ללבנון.

אוכלוסייה

מרבית האוכלוסייה ברמת תבנין נחשבת למרכז של השיעים בדרום לבנון והיישובים העיקריים בה הם צור, א-נבטיה ובינת ג'בייל, תבנין זאת בנוסף למאות כפרים נוספים. חילוקי הדעות על הגודל הגאוגרפי של הרמה גרם לחילוקי דעות גם על מספר התושבים. המרחיבים בשטחה של הרמה מעריכים את מספר תושביה בכ-300 אלף תושבים. לעומת זאת, להערכת המצמצמים בשטח הרמה, מספר התושבים עומד על כ-150 אלף תושבים .

היסטוריה

העת העתיקה

האזור נודע בחשיבתו האסטרטגית והמסחרית עוד בתקופה הארמית בסוריה בשל היותו אזור מעבר בין סוריה, לבנון, וארץ ישראל. כמעט לכל אורכה של ההיסטוריה של האזור, נבנו מבצרים רבים במרחבו על מנת לשמור על ערכו האסטרטגי והמסחרי החשוב. עוד בתקופה הרומאית היה חשוב למצביאים ומושלים רומאים לחזק את השלטון הרומאי באזור הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית. על כן, בנו הרומאים מערכת ביצורים לאורך הרמה, כדי לחזק את שליטתם הצבאית בתושבים וכדי להבטיח את דרכי המעבר לפרובינציות אחרות. כמו כן, כדי לזכות בתמיכתם של תושבי האזור, השלטון הרומאי בנה מקדשים רבים שהיו מיועדים לדתם הפגאנית המקומית של התושבים.

ימי הביניים

בתקופה הביזנטית הפך האזור למקום מקלט לכתות נוצריות שסירבו לקבל את הזרם האורתודוקסי, ועל כן האזור נחשב כאזור עוין בעיני הביזנטים, ותושביו הרבים נרדפו. בתקופה המוסלמית הייתה הגירה רבה מצד שבטים ערבים שיעים שמצאו בו מקום בטוח כדי לשמור על אמונתם אולם גם כדי להפיץ את האידאולוגיה השיעית בקרב תושבי האזור עד שהפך עוד במאה העשירית לאזור בעל דומיננטיות שיעית. בתקופה הצלבנית הייתה תמיכה רחבה מצד האוכלוסייה השיעית בצלבנים, שהשיעים ראו אותם כגורם שסייע להם לסלק את השלטון הסוני שרדף אותם. תמיכת השיעים של האזור בשלטון הצלבני באה לידי ביטוי גם בהצטרפות תושבים רבים לצבא הצלבני במלחמתו נגד הצבא המוסלמי. באותה תקופה הפך האזור לאזור קרבות מרכזי בין הצלבנים ובין השליטים של דמשק הקרובה. סילוק השלטון הצלבני על ידי הממלוכים וכיבוש הרמה על ידם, גרם לפעולות נקמה מצד הסונים נגד התושבים השיעים. השלטון הממלוכי ניצל את תמיכתם של השיעים בעבר בשלטון הצלבני, כדי להכריז עליהם מלחמת מצווה שנועדה להעבירם לזרם הסוני. הממשל הממלוכי חשש מריבוי הזרמים המוסלמים, וראה בהם גורם שמגביר את המתח והסכסוכים השונים בין התושבים, ובכך מונע את היציבות השלטונית במדינה. כמו כן ניסה השלטון הממלוכי להעניק לגיטימציה דתית סונית לשלטונו, לאור העובדה שמוצאם של מרבית השליטים היה מעבדים שלא נראו כשירים מבחינה הלכתית לשלוט במוסלמים.

התקופה העות'מאנית

בראשית התקופה העות'מאנית נהנתה האוכלוסייה מאוטונומיה דתית ופוליטית, זאת בשל סיועם של השיעים לעות'מאנים במלחמתם בשלטון הממלוכי הקודם. העות'מאנים מינו מקרב השיעים מושלים מקומיים ששמרו על אוטונומיה פוליטית רחבה בניהול העניינים השבטיים של האזור ובגביית המיסים מתושבי האזור. האימפריה העות'מאנית הייתה המדינה הסונית הראשונה שהעניקה לשיעים אוטונומיה משפטית, והכירה בבתי הדין השיעים כבתי דין מחייבים את כלל תושבי האזור השיעים, כך ששיעים לא נזדקקו להישפט בבתי הדין הסוניים כמו שהיה נהוג בעבר.

במאה ה-17 היה האזור נתון להשפעתו של הנסיך הדרוזי פח'ר אל-דין אלמעני שמרד בשלטון העות'מאני המרכזי. לאחר מאבקים רבים הצליחה המדינה העות'מאנית לדכא את המרד ולהרוג את הנסיך הדרוזי, בסיועם של בני משפחתו שראו בו כמי שמסכן את האינטרסים של העדה הדרוזית בלבנון. לאור סיוע זה, השאירו העות'מאנים את השלטון בידי בני משפחתו של אל-מעני. לאחר המרידה, היחסים בין תושבי הרמה השיעים ובין משפחת אל-מעני הדרוזית הידרדרו, זאת בעקבות ניסיונה של המשפחה הדרוזית להתערב בענייני האזור הפנימיים ולמגר את האוטונומיה הפוליטית שהשיעים קיבלו בחזרה, לאחר הריגת הנסיך הדרוזי. המדיניות הריכוזית והפוליטית של המשפחה הדרוזית ומיגור האוטונומיה השיעית ברמה גרם לפרוץ המרד בקרב תושבי הרמה נגד המשפחה הדרוזית. לשם דיכוי המרד הסתייעה המשפחה הדרוזית בכוחות הצבא העות'מאני, שנכון היה להצטרף ללחימה בשל טענת משפחת השלטון הדרוזית כי השיעים מרדו באימפריה העות'מאנית ומסרבים לשלם מיסים.

במאה ה-18 היה האזור נתון לשליטת בית שהאב, שהחוקרים חלוקים בנוגע להשתייכותו הדתית. חוקרים אחדים טענו שבית שהאב היה נוצרי ואחרים טענו כי היה דרוזי. הדעה הרווחת היא, שמוצאו של בית שהאב היה דרוזי, וראשיו רק טענו כי הם נוצרים, כדי לקבל סיוע ממדינות נוצריות במלחמתו נגד המדינה העות'מאנית. בית שהאב שהיה זקוק להוצאות רבות על מנת לבצר את כוחו הפוליטי והצבאי באזור, ועל כן הטיל מיסים כבדים על תושבי הרמה. הטלת המיסים הכבדים גרמה למחאות רבות בקרב השיעים ולהתנגדות השיעים לבית שהאב. השיעים מצאו את ט'אהר אל-עומר ומוחמד אבו א-ד'הב שמרדו בשלטון העות'מאני ונלחמו בבית שהאב, כגורם פוליטי חשוב שיכול לסלק את בית שהאב מאזורם. על כן, נערך בין מנהיג השיעים של הרמה א-שייח' נאציף ובין המורדים הסכם, בו מבטיח מנהיג השיעים לגייס את תושבי הרמה נגד בית שהאב ונגד המדינה העות'מאנית, בכך למעשה הכריז מנהיג השיעים על מרידה כוללת באזור. כישלון המרד של ט'אהר אל-עומר ואבו א-ד'הב גרם לכך שהממשל העות'מאני התפנה לדכא את המרד ברמת תבנין. הממשל שלח את מושל עכו, אחמד אל-ג'זאר לאזור. אל ג'זאר דיכא את המרד, והרג המנהיג הדתי והפוליטי של השיעים א-שייח' נאציף, לפיכך הפכה הרמה להיות כפופה לשלטונו של אל-ג'זאר. מינוי סולימאן פאשה למושל עכו, לאחר מותו של אל-ג'זאר ב-1804 גרם לשיפור היחסים בין תושבי הרמה ובין הממשל בעכו. סולימאן ניסה לבסס את שלטונו באזור על ידי עריכת חוזה שלום בין שני הצדדים שבו החזיר למנהיגים הדתיים והשבטיים של השיעים את הזכויות הקודמות וצמצם את המיסים, כך הפכה הרמה אזור אוטונומי מחדש.

האזור נכבש ב-1832 על ידי בנו של מוחמד עלי, אבראהים פאשה. אבראהים פאשה השיב את בית שהאב לשלטון על האזור, בשל סיועם לו בכיבוש האזור. השיעים מרדו מחדש נגד בית שהאב ולשם כך הם הצטרפו לכוחות העות'מאנים ולכוחות הבריטיים שהיו באזור. עם תום סיום השלטון המצרי ב-1840 מינו העות'מאנים את מנהיג השיעים אל-מחמוד כמושל ג'בל עאמל והחזירו לשיעים את האוטונומיה הדתית והפוליטית שנהנו ממנה בראשית התקופה העות'מאנית. ב-1865 הסתיימה תקופת שלטונם של שושלת אל-מחמוד בעקבות תנועת הרפורמה (תנט'ימאת) שהנהיגו השליטים העות'מאנים באימפריה. מטרת הרפורמה הייתה לאכוף שלטון ריכוזי וישיר על האוכלוסיות במזרח מתוך שאיפה להחזיר את מעמדה הפוליטי הבינלאומי והפנימי של האימפריה; לשם כך צורף אזור ג'בל עאמל למחוז ביירות. מצב זה נמשך עד תום השלטון העות'מאני, ותחילת תקופת המנדט הצרפתי באזור ב-1920.

קישורים חיצוניים

• קרדום – דו ירחון לידיעת הארץ, גיליון 26: לבנון, ערך: אלי שילר, הוצאת אריאל, 1983, עמ' 10: מפה גאוגרפית של לבנון בצירוף הסבר חלקי על האזור, בספריית כותר