רנה אובר דה ורטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האב רנה אובר דה ורטו, בציור צרפתי מסביבות שנת 1730 (במוזיאון של המסדר יוחנן הקדוש בלונדון)

רנה אובר ד'אובף דה ורטו, הידוע כאב (המנזר) ורטוצרפתית: René Aubert d'Auboeuf de Vertot, או "l'"abbé Vertot;‏ 25 בנובמבר 1655 בטירה בנטו בחבל קו, בנורמנדיה - 15 ביוני 1735 פריז) היה היסטוריון צרפתי ואיש כמורה.

רקע משפחתי וצעירותו בדרך הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנה אובר דה ורטו נולד בטירת בנטו (Bennetot) בפאי דה קו (Pays de Caux) כבנו השני של פרנסואה אובר דה בנטו, אציל עני, שהיה מיוחס לכל המשפחות הנכבדות של נורמנדיה. האם נקראה לואיז לבית דלאנגר דה מאנווייֶט[1]. אחיו הקטן, שמת צעיר וללא ילדים, היה שמבלאן של פיליפ הראשון, דוכס אורליאן, אחי המלך לואי הארבעה-עשר. תחילה בחר רנה אובר דה ורטו מרצונו בקריירה של כומר. הוא נסע ללמוד במכללת הישועים ברואן ולאחר מכן נרשם לסמינר הדיוקסי. שנתיים אחרי התחלת הלימודים נעלם מן הסמינר. רק כעבור ששה חדשים נמצאו עקבותיו במנזר הקפוצ'ינים בארז'נטאן, בו מצא את ביתו מתוך רצון להיות נזיר תחת השם "האח זכריה". התמסר לצורת החיים הסגפנית של הקפוצ'ינים עד כדי כך שגרם לעצמו זיהום מחדש של פצע ישן ברגלו. הסכים לבסוף לקבל טיפול בחיק המשפחה. אחרי שכנועים רבים מצד בני המשפחה והרופאים, כולל ייעוצים בסורבון, הסכים, באישור האפיפיור, לעבור למשטר נזירות מקל יותר.

הנורברטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורטו התקבל בגיל 22 למנזר של מסדר הנורברטינים (פרמונסטראטנזי) בוואלזרי. מסדר זה נוהל באותה תקופה על ידי האב ניקולא קולבר, ששמע על כישורי הנזיר הצעיר ומינה אותו למזכירו האישי. זמן קצר אחר כך מינה אותו לאב המנזר ז'ואייאנוואל. לפי כללי המשפט הקאנוני נאסר על נזיר העובר ממסדר אחד למשנהו להפיק מן המעבר תועלת או רווח כלשהו. משום כך העלאתו של ורטו בהייררכיה של מסדר הנורברטינים נתקלה בהתנגדות רבה, אף על פי שהמהלך נהנה מברכת האפיפיור. המועצה המחוזית של המסדר ביטלה את המינוי בראש המנזר ז'ואייאנוואל, כל עוד לא אושר על יד המלך. נוכח המצב, התפטר ורטו ללא דיחוי ולפי בקשתו, נשלח מטעם המסדר ככומר פשוט תחילה לכפר קרואסי-סיר-סן (Croissy-sur-Seine), על יד מארלי. בתפקיד זה מצא את השקט הנפשי ופנאי שאיפשר לו להקדיש את מרצו לקריאה וללימוד.

"הקשר בפרטוגל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בהיותו צעיר מנה בין ידידיו את פונטנל ואת האב דה סן-פייר, בני נורמנדיה כמוהו. השיחות איתם ודעתם עודדו אותו ויש אומרים כי בעצתם התחל לעסוק בכתיבת ספרי היסטוריה. בשנת 1689 פרסם את ספרו הראשון "היסטוריה של הקשר בפורטוגל" (Histoire de la conjuration de Portugal). הספר, שדן בהפיכה נגד השלטון הספרדי משנת 1640, זכה להצלחה מידית.

קראתי, יחד עם בני את "הקשר בפורטוגל",שהוא מאוד יפה

כתבה מאדאם דה סבינייה מיד אחרי הוצאתו לאור. גם האב דומיניק בואור, המבקר המפורסם ביותר באותם הזמנים, אישר כי לא הכיר סגנון יפה מזה בצרפתית.

הקולמוס הזה נברא בשביל לתאר את חיי טירן "C'est une plume taillée pour écrire la vie de Turenne"

אמר בוסואה לקרדינל דה בויון. באותה תקופה אירועי המהפכה המהוללת באנגליה שנמצאה בכותרות ובמרכז השיחות השליכה על ההפיכה בפורטוגל עיניין מיוחד זמני. רבים מצאו בספר רמזים, למרות שהמחבר לא התכוון לכך בכלל[2]. ההצלחה לא העבירה אותו על דעתו. למרות קרבתו הגאוגרפית, ורטו לא חיפש את אורות פריז ואת התחנפויותיה. אחרי שסיים את הספר, אם העסיק אותו משהו, זו המשאלה לחזור למקומות הולדתו, אליהם התגעגע.

החזרה לנורמנדיה ו"תולדות ההפיכות בשוודיה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שב לאזור הולדתו כשבשנת 1694 אושרה לו משרה חדשה בפרביל (סן-מריטים) בפאי דה קו. בפברואר 1696 עבר לסן-פאאר, שם נשאר עד שנת 1703. בסן פאאר כיהן יחד עם עוד כומר. הפרוכיה חולקה ביניהם, אך שניהם שרתו באותה כנסייה:ורטו במזבח הראשי, והכומר השני במזבח המוקדש לקדוש קיקיפא. גם המשרה הזאת, ולצדה - הכנסה של 3000 ליברות, איפשרה לו להיות עצמאי, לקנות ספרים ולהתפנות לעיון וכתיבה. שבע שנים אחרי ספרי הראשון, פרסם את "תולדות ההפיכות בשוודיה", שסיפוריהן היו עוד יותר מגוונים ומעניינים מההפיכה בפורטוגל. גוסטב ואסה, המנודה, שהתחבא במכרות השוודיות, והועלה על כס המלכות על ידי מעריציו האיכרים, הייתה דמות שונה לחלוטין מז'וזה פינטו ריביירו, המזכיר, שהשיג את הכתר עבור אדונו ההססן והעצלן, ז'ואו הרביעי. גם ספר זה זכה להצלחה רבה[3]. הוצאו חמש מהדורות זו אחר זו ותורגם לכמה שפות. החצר בסטוקהולם הטילה על שליח שלה שנסע לצרפת לפגוש את המחבר ולהזמין אצלו ספר "היסטוריה כללית של שוודיה". השליח סבר בהגיעו לפריז כי ימצא את הכומר מעורה בחברה הספרותית ובחיי הסלונים בבירה. הופתע מאוד לגלות כי מדובר בכומר כפרי החי בפרובינציה ושנודע רק באמצעות לספריו. בנסיבות אלה המגעים נעצרו וננטש הרעיון להעסיקו את האב ורטו כהיסטוריון רשמי של שוודיה.

באקדמיה לכתובים ולספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1701 כשהמלך ביצע רפורמה של האקדמיה לכתובים ולספרות והעלה את מספר חבריה, האב ורטו התמנה לחבר שותף "עם מגורים בסן פאאר". מפני שתקנון האקדמיה דרש שיגור בפריז, ביקש פסק זמן בן שנתיים עד שיהיה זכאי לקצבה והכנסתו תהיה ודאית. הבטיח עם זאת לשלוח חיבורים שכדבריו, חשובים יותר מעצמו. האקדמיה והשר הסכימו והוא התייצב לראשונה באקדמיה רק בשנת 1703. כעבור שנתיים התמנה לחבר מלא עם קצבה קבועה ופעילותו בהמשך מתועדת בארכיון המוסד. בשנת 1706 התפטר מתפקידיו ככומר בפרוכיה של סן פאאר.

הברונית סטאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד הטיולים שנהג לעשות בנורמנדיה, הובא האב ורטו למנזר סן לואי ברואן,בו הכיר את מרגריט דה לונה, לימים ברונית דה סטאל (Staal), אשה לא יפה, חסרת כל רכוש, אבל בעלת אופי ושנינות מלאי קסם. האב ורטו הראה כלפיה ידידות אמיצה. הוא היה כמעט בן שישים ודמיונו נשאר לוהט כמו בימי צעירותו. התחיל לדבר עם כולם לשבחי כישוריה ותיכנן לשתף איתה את רכושו הדל.

למרות שמירת הגבולות המוכתבים על ידי גילו ומעמדו, התקשה להסתיר את להיטותו לגביה. היא עצמה הרגישה יותר מבוכה מאשר נחת ובזכרונותיה דיווחה על מכתב שיקבלה מהאב ורטו,בו הוא התבטא כאיש עולם הגדול, עם יותר קלילות דעת ממה שהיה אפשר לצפות בהתחשב בסגפנותו החסודה בנעוריו.

התקווה לראות אותך מעבירה אותי מעבר לצניעות פילוסופית כלשהי -L'espérance de vous voir, dit-il, me fera passer par-dessus une certaine pudeur de philosophie

[4]

הספר על נחלת ברטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1710 פרסם ורטו את Traité de la mouvance de Bretagne. כפי שמסביר ל.ג. מישו בביוגרפיה הקצרה שלו, "למרות שהמשפט הציבורי הצרפתי לא ייחס כמעט שום סמכות אמיתית לשורשי המונרכיה הצרפתית, בכוח מסורת מסוימת, מרבית הסופרים השתדלו להציג את השלטון המלכותי כמרכזי וחובק כל מאז ומעולם. זה היה שריד ממגמת הקהילות לחפש אצל המלכות את משענתן נגד השאיפות השתלטניות הפאודליות. להפך, המשאלה לשמור על הפריבילגיות ועל כבודן העצמי כארצות הקנתה לכמה פרובינציות רוח שונה. הברטונים, יותר מכולם, אהבו להציג את עצמם יותר כקשורים מאשר כמזוהים לחלוטין עם המונרכיה הצרפתית. ההיסטוריונים שלהם נהנו לספר על עצמאותו עתיק היומין של חבל ארצם והיו מעוררים מחדש את המריבות שהתחוללו בעבר כל פעם שדוכסי ברטניה נשבעו אמונים או הביעו מחוות כבוד למלכי צרפת. בהתחלה ניסה ורטו לדחות את טענותיהם בחיק ה"אקדמיה" . אחרי שהרחיב את היריעה בספרו המודפס פרץ הפולמוס ביתר שאת. נקטו בו עמדה סופרים שונים והברטונים הגיבו בהתאם. האב ורטו הוכיח בסוגיה זו את חריפותה האופיינית. בעיניו זה היה מעין מרד של ברטניה, במיוחד שקמו בה אז, ובאותה תקופה זה לא היה נדיר, מהומות אחדות נגד פקידי המלך. מכל אלה יצא כעבור שנים מספר מתחת קולמוסו של ורטו ספר "ההיסטוריה השלמה של התיישבות הברטונים בגאליה". בספר זה ביקש האב ורטו, לקבוע, בכל מחיר, כי איחודה של ברטניה עם צרפת היה מבוסס על זכויות, סדר ולגיטימות קדומים."[5] אולם כשהספר הוצא לאור על ידי האקדמיה לכתובים, נראה ללא דופי והברטונים נראו בסופו של דבר משוכנעים ללא עוררין כי היו מאז ומתמיד תחת הסוברניות של מלכי צרפת. כנקודה בעייתית ניתן להזכיר כי ורטו חשב לנכון באותה תקופה לדווח לרשויות המלכות על הדעות, הלא כשרות בעיניו, של הסופר ניקולא פררה (Fréret), כפי שבאו לידי ביטוי בנאום על "מוצא הצרפתים". פררה נשפט בגין חילול כבוד המלך ונשלח לכלא לשישה חדשים.

"ההפיכות ברפובליקה הרומית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה האהובה בה השקיע הטעם והרגש הרבים ביותר הייתה "תולדות ההפיכות ברפובליקה הרומנית". לא היה בה מחקר חדש של ההיסטוריה של רומא. לא ניסה בספר זה לגלות דרך השירה, המסורות, ספרי ההיסטוריה, את מעמדה החברתי, הממשל וחוקיה בתקופות השונות שלה. הוא תפס כאמיתית את התמונה שהלימודיו הקלאסיים יצרה בדמיונו. והוא ביסס על כך את השקפותיו הפוליטיות. אהב לספר ולתאר, ההיסטוריה נתגלתה לו בפן הדרמטי שלה. אומרים עליו שכתב על ההפיכות ברומא כפי שקורניי חיבר את הטרגדיות שלו. היה לוקח כל כך ללב את הדברים, שנראה פעם פורץ בבכי בעת שקרא את דברי וטוריה אל קוריולנוס. בספרו יש לחפש מעל לכל את כשרונו כמספר[6]. "אין לצפות למצוא בספרו את צבע הזמנים ובמקומות. הרגשות, המנהגים, היחסים החברתיים, הכל לוקח צורה מודרנית, כמו בטרגדיה של התיאטרון הצרפתי. כך נהגו להציג באותה תקופה גם את ימי הקדם, גם את ארצות הניכר. גם התרגומים היו כתובים לפי שיטה זו"[7]. "באותה תקופה נראה למחברים שלא ניתן להבין אותם לולא חיפשו אנלוגיות שקרבו את המנהגים העתיקים או הזרים אל תקופתם וארצם. הם תירגמו לצרפתית לא רק את המלים, אלא גם את המחשבות והרגשות. חיפשו להעתיק לזירה המודרנית את הגבורים הקדומים"[8].

"ההפיכות ברומא" שפורסמו בשנת 1719 זכו להערכה בפי כל, כולל באנגליה. הלורד סטנהופ, שר של המלך ג'ורג' הראשון פנה לאב ורטו כאל האדם המוסמך ביותר שיוכל להאיר לו כמה תמיהות לגבי הקמת הסנאט הרומי[9].

היסטוריון של מסדר האבירים ההוספיטלרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסדר האבירים ההוספיטלרים כדי יכתוב מסכת היסטורית שלמה על תולדות המסדר. זה הפך לעבודתו העיקרית של ימי זקנתו ולספרו הרחב ביותר. הפעם, לדברי לואי גבריאל מישו, ספר זה הוא עולה באיכויותיו על ספר שהכתב לפי הזמנה על ידי היסטוריון רשמי. כדבריו, הוא נכתב עם אותו חופש הרוח המתרחק במידה שווה" גם מהנכונות החנפנית למלא את רצון השררה, שהייתה שכיחה למדי אצל היסטוריות משלהי המאה ה-17,וגם הגישה המכפישה, המזלזלת, של אנשי "האסכולה הפילוסופית"[10].

בעוד השלים את הספר ארוך היריעה הזה, חל שיפור במעמדו. לואי דוכס אורליאן (1752-1703), בנו של העוצר פיליפ (1723-1674), מינה אותו למזכיר-מתורגמן ואחר כך למזכיר של אשתו הטריה, הנסיכה של באדן. האב ורטו התעורר עם הכנסה מכובדת, מגורים בפאלה רויאל ויכול היה להעביר את סוף חייו בנוחות ומנוחה. לעומת זאת בריאותו התחילה החלש.

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי 1726, תקופה בה כתב את "ההיסטוריה של מלטה" כושרו הגופני והנפשי ירד. עדיין תיכנן עבודות היסטוריות כמו על "הפיכות של פולין" ו"ההפיכות של קרתגו", אך התקשה להתמיד. כשהעירו לו כי אינו יכול יותר לקרוא וכתוב, התעקש להשיב שיכול לעומת זאת להכתיב ושיש לו מספיק ידע כדי לא להזדקק למחקרים חדשים. כרגיל היה מעמיד במקום הראשון את האפקט הדרמטי של הסיפור על חשבון דקדקנות מלומדת של הפרטים.

ברוח זו מפורסמת תשובתו לאלו שהציעו לו מסמכים מעניינים אודות המצור על רודוס:

"אני את המצור שלי עשיתי - Mon siège est fait

.

האב ורטו נפטר ב-15 ביוני 1733 בפאלה רויאל בפריז כמעט בגיל 80.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1689 Histoire des révolutions du Portugal (תולדות המהפכות של פורטוגל) (מהדורה ראשונה ב 1689, תחת השם

Histoire de la conjuration du Portugal); (תולדות הקשר בפורטוגל) 33 מהדורות עד שנת 1859,; תורגם לספרדית

  • 1695 Histoire des révolutions de Suède (תודלות המהפכות בשוודיה) - 33 מהדורות עד שנת 1856

- Histoire des révolutions de Suède et Histoire des révolutions du Portugal, 5 מהדורות במהלך המאה ה-19 (1819-1846).

  • 1710 Traité historique de la mouvance de la Bretagne (מסכת היסטורית על נחלת ברטניה), ללא שם המחבר.
  • 1719 Histoire des révolutions arrivées dans la république romaine (תודלות המהפכות ברפובליקה הרומית ; 16 מהדורות עד שנת 1796; כ-12 מהדורות במאה ה-19, בשנים 1812-1844 - שימש כספר לימוד בבתי ספר, לכן מספר מהדורותיו גדול עוד יותר; תורגם לאיטלקית (1785), ספרדית (1825), רוסית (1771); החל מהמהדורה השנייה בשנת 1720 מצרפים תכופות בסוף הספר - תזכיר נשלח מאנגליה על ידי הלורד סטנהופ - על הקמת הסנאט הרומי ותשובתו של האב ורטו
  • 1720 - Histoire critique de l'établissement des Bretons dans les Gaules et de leur dépendance des rois de France et des ducs de Normandie -(היסטוריה בקורתית של התיישבות הברטונים בגאליה ותלותם במלכי צרפת ובדוכסי נורמנדיה) - תגובה לתגובת דום לובינו (1712) ל- Traité historique de la mouvance de la Bretagne

1726 רנה אובר דה ורטו, Histoire de l'Ordre de Malte ou Histoire des chevaliers hospitaliers de St-Jean de Jérusalem, appelés depuis les chevaliers de Rhodes (תולדות המסדר של מלטה או תולדות האבירים ההוספיטלרים של יוחנן הקדוש מירושלים) (לפי הזמנת המסדר) (ב-1727 מהדורה שלישית, עד 1780 - 12 מהדורות, והחל משנת 1839 - 4 מהדורות, מתוכן - 3 "לשימוש הנוער"), מהדורות מקוצרות בשנים 1837-1885, תרגום לאנגלית (1728)

  • 1737 (אחרי מותו) - Origine de la grandeur de la Cour de Rome et de la nomination aux évêchés et aux abbayes de France,(מקור גדולתה של החצר של רומא ומינוים של הבישופים ושל אבות המנזרים בצרפת)
  • 1763 פורסם אחרי מותו, על ידי קל. וילארה, לפי ברבייה - Ambassades de MM. [Antoine et François] de Noailles en Angleterre (שליחויותיהם של אנטואן ופרנסואה דה נואיי באנגליה)

-1819 - Œuvres choisies, 12 vol. in-8¡, Paris, L. Janet (מבחר ספריו) -1830 Œuvres de l'abbé de Vertot, 3 vol. in-12, Paris, Lequien et fils (en fait, Révolutions de la république romaine). (יצירותיו ב־3 כרכים) -1844 Œuvres choisies de l'abbé de Vertot (Révolutions de la république romaine, Révolutions de Suède et du Portugal, Dissertations historiques)

II ביבליוגרפיה אקדמית של האב ורטו, לפי רוזייר ושאטל, תזכיריו בקבצים של האקדמיה לכתובים וספרות, פריז, אטוגוסט דיראן, 1856) Table générale et méthodique des mémoires contenus dans les recueils de l'Académie des inscriptions et belles-lettres, Paris, Auguste Durand, 1856.

  • Histoire de l'Académie des Inscriptions )

(תולדות האקדמיה לכתובים - תקצירי הרצאות, ללא הטקסט המקורי)

  • Mémoires de l'Académie des Inscriptions תזכירי האקדמיה לכתובים
    • 1705, 1717 "Sur l'époque de la monarchie française" - על תקופת המונרכיה הצרפתית
    • Dissertations sur l'origine des lois saliques et si c'est précisément en vertu de l'article LXII, § 6, que les filles de nos rois sont exclues de la succession à la couronne, [1701 - 1711] M. II, 1717, ע' 651-668. (עבודות על מקור החוק הסאלי ובמיוחד הסעיף 62, לפיו בנות מלכינו פסולות מירישת הכתר)
    • «1708. H. I, 1717, ע' 302-308. Apologie pour cette partie des ouvrages de Frédégaire qui concerne l'histoire de France(אפולוגיה של אותו חלק של כתבי פרדכאר הנוגעים להיסטוריה של צרפת)

1709. H. I, 1717, ע' 162-168 «De la signification du mot regnum dans quelques historiens du Bas-Empire, surtout dans ceux qui ont écrit de la monarchie française», .(על משמעות המילה "רגנום" אצל כמה היסטוריונים מן האימפריה הרומית המאוחרת, במיוחד אצל אלו שכתבו על המונרכיה הצרפתית)

    • Dissertation au sujet de la sainte Ampoule conservée à Rheims pour le sacre de nos rois, [1701 - 1711 בשנים ], 1717, ע' 669-683. (תזה על הבקבוקון הקדוש הנשמר ברנס עבור הכתרת מלכינו)
    • Dissertation dans laquelle on tâche de démêler la véritable origine des Français par un parallèle de leurs mœurs avec celles des anciens Germains, [entre 1701 et 1711] M. II, 1717, ע' 611-650.

(תזה המנסה להבהיר את מקורם האמיתי של הצרפתלים על ידי הקבלת מנהגיהם לעומת אלה של הגרמאנים הקדומים)

    • Dissertation sur l'ancienne forme des serments usités parmi les Français, [entre 1701 et 1711] M. II, 1717, ע' 720-727. (תזה על הצורה הקדומה של השבועות הנהוגות בקרב הצרפתים)
    • Remarques sur quelques monuments antiques trouvés dans les murs de l'église cathédrale de Paris, avec quelques réflexions sur le fondateur de cette église, par MM. Baudelot, Moreau de Mautour et l'abbé de Vertot', 1711. H. III, 1723, ע' 242-246. Z (הערות לגבי כמה אנדרטאות קדומות שנמצאו בקירות הכנסייה הקתדראלית של פריז, עם כמה הערות בנוגע למייסד כנסייה זו, מאת בודלו, מורו דה מוטור והאב ורטו)
    • «De la différence des cuirasses et des cotes d'armes», 1711. H. III, 1723, ע' 271-274.

(על הבדל בין השריון ולבין הטאבארד

    • Sur un monument trouvé dans l'abbaye de Fécamp (avec une planche), 1711. H. III, 1723, ע' 276-279.

(על מונומנט שנמצא במנזר פקאן - עם סכימה מצורפת «De l'usage des harangues chez les historiens grecs et latins», 1713. H. III, 1723, ע' 89-91. (השימוש בנאומים אצל היסטוריונים יוונים ורומים)

    • «Du dieu Irminsul, adoré chez les anciens Saxons», 1715. H. III, 1723, ע' 88-90.

(על האל אירמינסול, אצל הסקסונים הקדומים)

    • Dissertation dans laquelle on examine si le royaume de France, depuis l'établissement de la monarchie, a été un état héréditaire ou un état électif, 27 07.1717. M . IV, 1723, ע' 672-704.

(תזה הדנה בסוגיה אם הייתה צרפת, מאז שנוסדה המונרכיה, מדינה תורשתית או אלקטיבית)

    • Dissertation au sujet de nos derniers rois de la première race, auxquels un grand nombre d'historiens ont

donné injustement le titre odieux de fainéants et d'insensés, בין 1711 ובין 1717) M. IV, 1723, ע' 704-728 (תזה על אחרוני המלכים משושלתנו הראשונה, שהיסטוריונים רבים מאוד הגדירו אותם בתואר המביש של "עצלנים וטפשים"

    • Dissertation sur l'origine du royaume d'Yvetot, [entre 1711 et 1717] M. IV, 1723, ע' 728-743.

(תזה על מקור ממלכת איבטו) (בין 1717 ובין 1711)

    • «Caractère d'Auguste, avec la comparaison entre Agrippa et Mécénas, ministres de ce prince», 1718. H. V, 1726, ע' 235-241.

(אופיו של אוגוסטוס, בהשוואה לשריו, אגריפס ומאיקנס)

    • Dissertation sur l'établissement des lois somptuaires parmi les Français, 1720. M. VI, 1729, ע' 727-738.

(תזה על קביעת חוקי הצנע אצל הצרפתים)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

C.Volpilhac - Auger- Mon Siège est fait ou la méthode historique de l'Abbé de Vertot, Cromohs, 2 (1997): 1-14,), Universita di Firenze (Cyber Review of Modern Historiography)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Abbé Cochet -1852
  2. ^ L.G.Michaud
  3. ^ L.G.Michaud
  4. ^ L.G.Michaud
  5. ^ L.G.Michaud
  6. ^ L.G.Michaud
  7. ^ L.G.Michaud
  8. ^ L.G.Michaud
  9. ^ L.G.Michaud
  10. ^ L.G.Michaud