רסטורציית מייג'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקיסר מייג'י עובר מקיוטו לטוקיו

רסטורציית מייג'ייפנית: 明治維新) הייתה סדרת אירועים ותהליכים בהיסטוריה של יפן, שאירעו בסמוך לשנת 1868, ומטרתם הייתה השבת השליטה במדינה לקיסר יפן. הרסטורציה הביאה לשינויים נרחבים בפוליטיקה של יפן ובמבנה החברתי במדינה וסימנה את סוף תקופת אדו ואת ראשית תקופת מייג'י.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ראשית המאה ה-17, נקטה יפן מדיניות של הסתגרות מהעולם שקיבלה בדיעבד את השם סאקוקו (ארץ בשלשלאות). זרים לא הורשו לרוב להיכנס ליפן, מלבד ההולנדים, שהוגבלו לאי המלאכותי דג'ימה שליד נגסקי. עם זאת, במהלך המאה ה-19, החלו מעצמות המערב להתעניין יותר ויותר ביפן, וכלי שיט רוסיים, אמריקאיים, בריטיים ואחרים החלו לפקוד את נמלי המדינה. האורחים הבלתי קרואים גורשו, אולם למשקיפים יפניים אחדים ברור היה כי הזרים יחזרו בכוח רב יותר. ב-1853 הגיעה ליפן שייטת אמריקאית בפיקודו של קומודור מת'יו פרי והכריחה את יפן לוותר על מדיניות ההסתגרות שלה. ב-1858 שכנע הקונסול האמריקאי טאונסנד האריס, שהגיע בעקבות פרי, את השוגון לחתום על הסכם הידידות והסחר, ויפן החלה לסחור עם המערב. מהלך זה עורר התנגדות בקרב סמוראים ואצילי חצר שמרנים, שתמכו בהמשך "מדיניות האבות" של הסתגרות מהעולם וראו בכניסת הזרים ליפן תופעה מזהמת. כמו כן, הזרים יצרו ביקוש למוצרים שונים וגרמו לעליית מחירים, דבר שפגע בציבור הסמוראים העניים.

עד אותה העת, קיסר יפן היה שליט בובה שהוגבל למתחם ארמונו בקיוטו, ולא הורשה לצאת ממנו ללא אישור השוגון ונציגו בבירה. הקיסר קומיי, שמשל ביפן בשנות החמישים של המאה ה-19, היה שונא זרים שנפגע מההסכמים שנחתמו עם מדינות המערב. הוא לא רצה לשלוט במדינה ובוודאי שלא ערער על משטרו של השוגון, אולם הוא חש שהשוגון נכנע לזרים ולא ממלא את חובתו. לפיכך, הוציא קומיי ב-1858 צו שפקד על השוגון לגרש את כל הזרים מיפן בתוך זמן קצר. ממשלת השוגון (נקראת גם: בקופו) התעלמה מהצו, תוך ניסיונות לשאת ולתת עם הקיסר.

הצו של הקיסר קומיי עורר מרבצם אויבים ישנים של שוגונות טוקוגאווה. האויבים הללו התרכזו בעיקר בהאן צ'ושו (ממוקם במחוז ימגוצ'י של היום, במערב האי הונשו). משפחת הדאימיו השליטה בצ'ושו, בית מורי, היו יריבים מסורתיים של השוגונים מבית טוקוגאווה. עם זאת, עד 1858 צייתו שליטי צ'ושו לבקופו ללא עוררין. עם זאת, לאחר הצו של הקיסר, החלו קיצוניים להשתלט על ההאן ולהשפיע על הדאימיו החלש, טקצ'יקה מורי. סמוראים צעירים מכל המדינה, שקראו לעצמם שישי (אנשי החזון) או סומו (הבלתי מחוברים) התרכזו מסביב לסיסמה סונו ג'וי ("כבד את הקיסר, גרש את הברברים"). במידה רבה, נבעה התנועה הזאת מתסכול של סמוראים צעירים ושאפתנים שלא הצליחו להתברג בסדר המעמדי הנוקשה של משטר טוקוגאווה. תנועת השישי התרכזה בהאן של צ'ושו, תחת הנהגתו הרוחנית של המורה יושידה שואין, וכן בקיוטו, שם תמכו בה אצילי חצר רדיקליים בראשותו של סנטומי סנג'ו. במקביל, נוצרה תנועה יריבה, שחבריה היו בעיקר סמוראים ממעמדות גבוהים - שמרכזה היה בהאן הדרומי והחזק סצומה ובהאן של אצ'יזן. תנועה זו, שנקראה קוֹבּוּ גטאי, תמכה באיחוד בין חצר השוגון לחצר הקיסרית על ידי נישואין של נסיכה קיסרית לשוגון הצעיר איימוצ'י טוקוגאווה. ראש הממשלה של השוגון, המדינאי הקשוח נאוסוקה איי התנגד לשתי התנועות. ב-1858 פתח איי במסע דיכוי של אנשי אופוזיציה מכל הזרמים, מדיניות שנקראה הטיהורים של אנסיי. בתגובה, החלו השישי במסע טרור והתנקשויות פוליטיות בכל רחבי יפן. איאי עצמו נרצח בידי כנופיה של סמוראים מההאן של מיטו.

במקביל, החלו מנהיגי צ'ושו לתמוך בשישי ולנקוט בצעדים עצמאיים כנגד הזרים. כך, ירו סוללות ארטילריה של צ'ושו על אוניות מערביות שעברו במצרי שימונוסקי. בראשית שנות ה-60, הלכו היחסים בין הבקופו לצ'ושו והחמירו. בעקבות ניסיון כושל של אנשי צ'ושו לתפוס את השלטון בקיוטו, הכריז השוגון בשנת 1864 על מסע עונשין, שזכה לשם מלחמת צ'ושו הראשונה. בשלב זה התאחדו רוב ההאנים מאחורי הבקופו, לרבות ההאן של סצומה - מרכז תנועת קובו גטאי. צבא משותף בפיקודו של מצביא מסצומה, טקמורי סאיגו הביס את כוחות צ'ושו והעלה לשלטון בהאן ממשלה של משתפי פעולה. במקביל, ניסו כוחות של סצומה להיאבק בטרוריסטים מתנועת השישי שהטילו אימה בקיוטו.

עם זאת, הדרישות הנוקשות והמשפילות שדרש השוגון מממשלת משתפי הפעולה בצ'ושו הרגיזו דאימיו רבים, כולל שליטי סצומה. לאחר המלחמה, חוללו הרדיקלים הפיכה מחודשת בצ'ושו, בפיקודו של המצביא ומנהיג השישי שינסאקו טקאסוגי. טקאסוגי, כמו שישי רבים אחרים, שינה בינתיים את יחסו לזרים המערביים. פעולות עונשין של מדינות המערב כנגד צ'ושו וסצומה, הביאו רבים בשני ההאנים להכרה כי מעצמות המערב חזקות לאין ערוך מיפן, ולפיכך יש להשלים עמן. לפיכך, שינו את סיסמת תנועתם מ"סונו ג'וי" (כבד את הקיסר, גרש את הברברים) ל"סונו טובאקו" (כבד את הקיסר, השמד את השוגון). טקאסוגי ושותפו מההאן של טוסה, ריומה סקמוטו החליטו להתחיל לשתף פעולה עם הזרים, חתמו עמם על עסקאות וקנו מהם אוניות קרב. השגריר הבריטי ביפן, סר הארי פרקס החל לנטות לצד המורדים מצ'ושו, בעוד הצרפתים תמכו בשוגון והחלו לאמן את צבאו.

ההפיכה בצ'ושו נתפסה בעיני השוגון כחציית קו אדום, וב-1866 הכריז הבקופו על מסע מלחמה נוסף כנגד ההאן המורד, שזכה לכינוי מלחמת צ'ושו השנייה. המלחמה הייתה כישלון כבר מראשיתה. הדאימיו השונים לא התלהבו לצאת פעם נוספת למסע מלחמה כנגד אחד מעמיתיהם. הם נעלבו מהדרישות המשפילות שספגה צ'ושו לאחר המלחמה הראשונה, וחששו שהדבר עשוי להוות תקדים עתידי לפעולה של הבקופו כנגדם. גרוע מכל - המצביא של סצומה, טקמורי סאיגו החל לשקול מחדש את תמיכתו בבקופו. ב-1866 הצליח להשיג את הסכמת אביו של הדאימיו והשליט בפועל של ההאן, היסמיצו שימאזו, לנהל משא ומתן חשאי עם נציגי צ'ושו. סאיגו החל לנהל משא ומתן עם המנהיג בפועל של צ'ושו, טקיושי קידו. בתחילה עלה המשא ומתן על שרטון בשל העוינות המסורתית בין שני ההאנים, אולם בתיווכו של מנהיג השלישי, ריומה סקומוטו מההאן של טוסה - הושג הסכם היסטורי בין צ'ושו לסצומה שנודע לימים כברית סאצ'ו (שילוב השמות סצומה וצ'ושו ביפנית). לפי ההסכם, התחייבו שני ההאנים להילחם בבקופו, להפילו ולהקים ממשלה חדשה שתכונן שלטון קיסרי ישיר במדינה. באותה עת נפטר הקיסר קומיי, ואת מקומו בקיוטו תפס בנו מוצוהיטו, שנודע לימים כקיסר מייג'י. מוצוהיטו היה ילד בן חמש עשרה, ולסמוראים מצ'ושו וסצומה היה קל לתמרנו בשיתוף פעולה עם בעלי בריתם מקרב אצילי החצר.

הרסטורציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בנובמבר 1867, הסכים השוגון יושינובו טוקוגאווה להצעת פשרה שהעלה הדאימיו של טוסה, יודו ימאוצ'י. השוגון הסכים להחזיר את כל סמכויותיו לקיסר, ובתמורה התחייב הקיסר למנותו למושל על כל יפן. אולם למנהיגי צ'ושו, סצומה ובעלי בריתם בטוסה לא הייתה כל כוונה לכבד את ההסכם. בינואר 1868 הם ערכו הפיכת חצר, השתלטו על ארמון הקיסר והרחיקו משם דאימיו מתונים שתמכו בהמשך שלטון השוגון. בהשפתעם, בפברואר 1868, פרסמה החצר הקיסרית את הצו הבא:

קיסר יפן מכריז בפני שליטי כל המדינות הזרות ונתיניהן שניתנה לשוגון טוקוגאווה יושינובו הרשות להשיב את כוחו הפוליטי בהתאם לבקשתו. מעתה והלאה נחזיק אנו בסמכות העליונה בכל הנושאים הפנימיים והחיצוניים של המדינה. לפיכך יוחלף התואר טאיקון, שבשמו נחתמו כל ההסכמים, בתואר קיסר. קצינים שיתמנו על ידינו ינהלו את ענייני החוץ. ראוי שנציגי הצדדים בהסכמים יכירו בהכרזה זו.

הקיסר מייג'י

[1]

באפריל פרסמו המנהיגים החדשים, בשם הקיסר, את שבועת חמשת הסעיפים, שהיוותה את הבסיס האידאולוגי לרסטורציה של מייג'י. בשבועה, שידועה באנגלית בשם Charter Oath, הם התחייבו לרפורמות מעמיקות כדי לחזק את יפן, לכונן בה שלטון קיסרי ולשמור את ריבונותה ועצמאותה: לשתף את בני כל המעמדות בשלטון, לפתוח בדיון ציבורי על עתיד המדינה, לעקור מנהגים חסרי תועלת ושליליים וללמוד דברים מועילים ממדינות העולם. מהלך זה נקרא רסטורציית מייג'י, משום שהמנהיגים טענו כי הם אינם יוצרים שלטון חדש, אלא רק מכוננים מחדש את תור הזהב הקיסרי של יפן הקלאסית. השם מייג'י, שניתן לתקופה, פירושו ביפנית "שלטון נאור".

מלחמת בושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת בושין

בעקבות הפיכת החצר של ינואר 1868, לחצו תומכיו של השוגון על אדונם לפתוח במלחמת אזרחים. השוגון יושינובו טוקוגאווה היסס ונסוג מקיוטו לטירת אוסקה כדי לחשב את צעדיו. בינתיים, פתחו תומכיו, בעיקר הסמוראים מההאן של אייזו בפעולות איבה כנגד השלטון החדש, אולם הובסו בקרב המכריע של טובה ופושימי. הצבא הקיסרי, בפיקודם של טקמורי סאיגו והנסיך טרוהיטו אריסוגאווה התקדם במהירות לעבר הבירה של השוגון, אדו. לאחר משא ומתן עם מפקד צבא הבקופו במקום, הצליח סאיגו לכבוש את העיר ללא קרב. הקרב היחיד, שנודעו לו ממדים טרגיים, התחולל על גבעת אואנו (מקומו של פארק אואנו בטוקיו של ימינו). יחידה של נערים סמוראים מנאמני השוגון, "הנמרים הלבנים", נלחמה עד האיש האחרון למען משטר שכבר לא היה קיים.

השוגון התפטר בתמורה לחנינה. עם זאת, חלק מכוחותיו, בראשותו של גנרל טקאקי אנומוטו, נמלטו להוקאידו, שם ניסו להקים את רפובליקת אזו, אך במאי 1869 הביסו אותם כוחות הנאמנים לקיסר, ובכך הביאו באופן סופי להכחדתה של שוגונות טוקוגאווה ולהשלמת הרסטורציה.

השפעות הרסטורציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור המתאר את מאבק הישן בחדש בראשית תקופת מייג'י

אוליגרכיית מייג'י, שהייתה למעשה ממשלת יפן, החלה לפעול לייצוב כוחה ושינוי שיטת הממשל הישנה שכללה את השוגונות, את הדאימיו ואת הסמוראים. ב-1868 הפכו כל אדמות השוגונות לאדמות קיסריות, וככאלה, לאדמות בשליטת הממשלה. ב-1869 השתכנעו הדאימיו של ההאן טוסה, היזן, סצומה וצ'ושו, שהיוו את חלק הארי בכוחות שהביסו את כוחות השוגון, להשיב את נחלותיהם לקיסר. בעקבותיהם הלכו דאימיו נוספים, בהבטחה שיקבלו עשירית מהכנסות ההאן שלהם כמשכורת, ובסופו של דבר שלטה הממשלה על יפן כולה.

ב-1871 זומנו כל הדאימיו אל הקיסר, שהודיע להם על ביטול שיטת ההאן ועל כך שכל האדמות במדינה שייכות לקיסר. מעל 300 האן הפכו למחוזות, כאשר בראש כל אחד מהם עמד מושל מטעם הממשלה. עד 1888 מוזגו חלק מהמחוזות על מנת להפחית את מספרם לשבעים וחמישה. בנוסף ביטלה האוליגרכיה את חלוקת החברה למעמדות חברתיים.

באותה עת הגיע מספר הסמוראים ביפן ל-1.9 מיליון.[2] התחייבות הממשלה לתשלום משכורות לסמוראים הוכיחה עצמה כשגיאה שהיוותה נטל כלכלי כבד על קופת המדינה. לפיכך פתחה האוליגרכיה בתהליך לביטול מעמד הסמוראים. ראשית, החלה האוליגרכיה למסות את משכורות הסמוראים ב-1873, ושנה לאחר מכן אפשרה לסמוראים להמיר את משכורותיהם באיגרות חוב ממשלתיות. בסופו של דבר הפכה המרה זו לחובה ב-1876.

ב-1873 הנהיגה הממשלה גיוס חובה, לפיו כל גבר בן 21 ישרת בצבא יפן למשך שלוש שנים, שלאחריהן ישרת ארבע שנים נוספות בכוחות מילואים.[3] אחד ההבדלים הבולטים בין הסמוראים לאיכרים לאורך ימי הביניים של יפן היה הזכות לשאת נשק, שהייתה בלעדית למעמד הלוחם. עם הנהגת גיוס החובה נכחד הבדל זה, ולפתע כל גבר במדינה יכול היה לשאת נשק. בנוסף, נאסר על סמוראים לשאת חרבות בתוך תחומי הערים, ובכך למעשה נמנעה מהם האפשרות להציג את מעמדם.

סדרת רפורמות זו גרמה להתמרמרות בקרב המעמד הלוחם, ובעקבות זאת פרצו מספר מהומות. טקמורי סאיגו הנהיג את המרידה העיקרית, מרד סצומה, שהפכה למלחמת אזרחים, אך הצבא היפני הקיסרי החדש, שהתאמן בשיטות מערביות והשתמש בנשק מערבי, דיכא אותה. דיכוי המרידה הבהיר היטב לסמוראים שהם איבדו את מעמדם, ואף על פי שמספר מרידות נוספות פרצו, בסופו של דבר נטמעו הסמוראים באוכלוסייה הכללית. רוח הבושידו – דרכו של הלוחם – עברה רומנטיזציה ושימשה רבות בתעמולה במהלך מלחמות האימפריה היפנית בראשית המאה ה-20.

למרות שלילת מעמדם, סמוראים רבים לא התמרדו כנגד השינויים. רבים מהם השתלבו בביורוקרטיה הממשלתית, שדמתה לעתים לאליטה. מכיוון שזכו לחינוך, בניגוד לשאר שדרות החברה, הפכו הסמוראים-לשעבר למורים, ליצרני נשק, לנציגי ממשל ולקציני צבא, וכך, אף על פי שהתואר הרשמי "סמוראי" בוטל, המשיך מעמד זה להחזיק בתחושת יוקרה.

בנוסף, על מנת לצור אחידות במדינה ולאחד את תושביה תחת זהות לאומית אחת, הנהיגה הממשלה ניב לאומי שהחליף את הניבים השונים שהיו נהוגים במקומות שונים ביפן. הניב הרשמי התבסס על הניב בו השתמש מעמד הסמוראים בטוקיו, והפך להיות הניב המקובל במערכת החינוך, בתקשורת, במוסדות הממשלה ובעסקים.

תהליך נוסף בעקבות הרסטורציה היה כינון חוקת מייג'י. בהשפעה פרוסית כונן הקיסר מייג'י חוקה שעיגנה את מעמדו כראש המדינה וכגורם השלטוני החזק בה, אולם במקביל לכך נתנה החוקה בסיס לייסוד מונרכיה חוקתית, שבה מוגבלות סמכויות הקיסר ואין הוא מונרך אבסולוטי. מכוח החוקה נוסד הדיאט הקיסרי, בית מחוקקים שהורכב משני בתים: בית האצילים (הבית העליון) ובית הנבחרים (הבית התחתון). החוקים שחוקק הדיאט חויבו באישור הקיסר מחד, אולם לא הייתה באפשרותו של הקיסר לחוקק חוקים בצורת צו קיסרי, ללא הסכמת הדיאט מאידך. החוקה גם הבטיחה זכויות אזרח מסוימות, בתנאי שאלה לא התנגשו עם החוק.

תיעוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוש המואץ ותהליכי המודרניזציה שפקדו את יפן אפשרו ואף דרשו שיפורים בקצב הייצור ובתשתיות. במדינה קמו תעשיות כגון מספנות, פלדה וטקסטיל. בהמשך צרכה התעשייה המקומית טכנולוגיה מערבית והשתמשה בה לייצור מוצרים שאותם מכרה בשוק הבינלאומי. אם כן, האזורים המתועשים ביפן חוו צמיחה מהירה והפכו למוקדי משיכת תושבים מאזורי הכפר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beasley, William G. The Rise of Modern Japan. Palgrave Macmillan, 2000 ISBN 9780312233730.
  • Beasley, William G. The Meiji Restoration. Stanford University Press, 1972. ISBN 9780804708159.
  • Satow, Ernest. A Diplomat in Japan.Stone Bridge Press, Inc., 2007. ISBN 9781933330167.
  • Takata, Yasuma and Gotaro Ogawa. Conscription System in Japan. Oxford University Press, 1921. ISBN 9781445541839.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רסטורציית מייג'י בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Satow, עמ' 353.
  2. ^ לשם השוואה, מספר זה גדול פי עשרה ממספר האנשים שהשתייכו למעמדות הגבוהים ערך המהפכה הצרפתית.
  3. ^ Takata and Ogawa, עמ' 11.