רסנטימנט
רסנטימנט (בצרפתית: Ressentiment) הוא מושג בפילוסופיה ובפסיכולוגיה המשמש לתיאור צורות מסוימות של טינה,[א] עוינות,[ב] או נקמה.[ג] המושג זכה להתייחסות מצד הוגים שונים, כשהבולט שבהם היה פרידריך ניטשה שעשה בו שימוש נרחב בחקירותיו אודות תולדות המוסריות בספרו לגנאלוגיה של המוסר ובכתבים נוספים, וכחלק מהתיאור של "מוסר העבדים" ושל "הרצון לעוצמה".
באופן כללי, ניתן להגדיר רסנטימנט כתחושת עוינות המכוונת כלפי אובייקט שאדם מזהה כגורם לתסכולו, כלומר האשמת גורם חיצוני בתסכול שלו שמולו הוא לכאורה חסר אונים.[1] בכך, נוצר תסביך נחיתות, תחושה של חולשה ואף קנאה לעומת ה"גורם החיצוני" שיוצר את התסכל, ובכך מתכוננת מערכת ערכים דוחה או מצדיקה, או מוסריות, שתוקפת או מכחישה את מקור התסכול של האדם. מערכת ערכים זו משמשת אז כאמצעי להצדיק את החולשות של עצמך על ידי זיהוי מקור הקנאה כנחות אובייקטיבי, ומשמשת כמנגנון הגנה שמונע מהאדם המתמרמר להתייחס ולהתגבר על חוסר הביטחון והפגמים שלו.
שימושים במונח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהגותו של פרידריך ניטשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג זכה לפופולריות בעיקר בשל כתביו של פרידריך ניטשה, שהשתמש בו כדי להסביר את המקור להיווצרות הדיכטומיה בין סיווג הערכים ל"טוב ורע"' (Gut und Böse), המאוחרת לחלוקה המוקדמת יותר ל"טוב וגרוע" (Gut und Schlecht).
בעיית המקור האחר של "הטוב", הטוב כפי שהגוהו אנשי הרסנטימנט, תובעת את סיכומה – אין תימה כמובן שהגדיים רוגזים על עופות־הטרף הגדולים: אך אין זו עדיין סיבה מספקת להרשיע עופות־טרף גדולים על שהם חוטפים גדיים קטנים. וכאשר גדיים אלה קובעים בינם לבין עצמם: "עופות־טרף אלה רשעים הם וכל הממעט לטרוף ושייך אל הסוג ההפוך, משמע גדי הוא, הרי זה משובח ו'טוב, טוב' ייאמר עליו – טוב הוא?" – אין כמובן לטעון נגד ביסוס כזה של אידאל, גם אם עופות־הטרף היו מטילים בו מבטים מלגלגים במקצת ושמא אף אמרו בלבם "לא, איננו רוגזים חלילה על הגדיים הטובים ההם, אדרבא, אנו אף אוהבים אותם, וכי יש דבר טעים יותר מאשר גדי רך כזה?".
עבור ניטשה, רסנטימנט הוא השלכה מחודשת של הכאב המלווה בתחושת הנחיתות או הכישלון העצמי כלפי שעיר לעזאזל חיצוני. האגו מייצר אשליה של אויב, סיבה שאפשר "להאשים אותה" בנחיתות או כישלון של עצמכם. לפיכך, אדם לא סוכל על ידי כישלון בעצמו, אלא על ידי מושא של "רוע" חיצוני. פרשנו ומתרגמו של ניטשה, ניטשה קושר את הרגש רסנטימנט בגנאלוגיה של היפוך הערכים במוסר אדונים ומוסר עבדים.
מרד העבדים בשדה המוסר פותח בכך, שהרסנטימנט עצמו הופך להיות כוח יוצר ומוליד ערכים: הוא הרסנטימנט של בני אדם שכאלה, שהתגובה הנכונה, זו שבמעש, אסורה עליהם, והם מפצים עצמם על ידי נקמה מדומיינת. בעוד שכל מוסר נאצל עולה בתרועת ניצחון מאמירת "אמן" לעצמו, מוסר עבדים מלכתחילה אומר "לאו" לכל "מה שבחוץ", לכל "אחר", לכל "זולת": ו"לאו" זה הוא המעש היוצר שלו. הפיכה זו של המבט הקובע־ערכים – הכורח בהפנייתו חוצה במקום חזרה אל המביט עצמו – הנה זה עניינו המובהק של רגש הרסנטימנט.
בין היתר, ניטשה מזהה את הרנסטימנט עם ביטויים של אנטישמיות בקרב הוגים גרמנים כמו אויגן דירינג.[2]
ולטר קאופמן, גרס כי השימוש של ניטשה במונח בצרפתית נבע בין היתר בשל היעדר מונח מקביל ראוי בשפה הגרמנית, וטען כי היעדרות זו לבדה מהווה סיבה מספקת עבור ניטשה, ואדרבא למתרגמיו.[3]
לפני ניטשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מישל דה מונטן[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרן קירקגור[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף שהמונח מזוהה בפילוסופיה בראש ובראשונה עם ניטשה, סרן קירקגור עשה בו שימוש מוקדם יותר.[4][5][6] בעיקר בחיבורו משנת 1846 – שני עידנים: סקירה ספרותית (אנ'). לדברי קירקגור, רסינטמנט מתרחש ב"עידן רפלקטיבי וחסר תשוקה", שבו האוכלוסייה חונקת יצירתיות ותשוקה אצל אנשים נלהבים. קירקגור טוען כי אנשים שהתנהגותם אינה תואמת את ההמונים הופכים שעירים לעזאזל ומושא ללעג על ידי ההמונים, על מנת לשמור על הסטטוס קוו ולהחדיר להמונים את תחושת העליונות שלהם.
אחרי ניטשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקס שלר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח נחקר על ידי הפנומנולוג מקס שלר במונוגרפיה שפורסמה בשנת 1912.[7] שלר ניסה למקם את רעיונותיו של ניטשה בהקשר סוציולוגי יותר. הוא החל לשקול כיצד ערכים מתבססים בחברה והמשיך לנתח את שיתופם או דחייתם מטעמים שונים.[8]
מקס ובר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשפעת ניתוחו של ניטשה, הסוציולוג מקס ובר דן במונחו בספרו סוציולוגיה של הדת (אנ').[9]. בפרק העוסק בדתיות של שכבות חברתיות שונות, ויבר עורך השוואה בין הסטאטוס החברתי של היהודים עם הקטגוריה של הפריה (Pariah) על שם קאסטה של מנודים בשם Paraiyar (אנ'). השפעת הרסנטימנט על הקבוצה הדתית המדוכאת באוכלוסייה שלא מסוגלת לפעול בתוכה יוצרת מה שהוא מכנה "תיאודציות של סבל". בניגוד לקבוצה הדומיננטית באוכלוסייה המחפשת לגיטימיות לפריבילגיות שלה, הקבוצות המוחלשות מחפשות תגמול. הקבוצות החזקות עשויות לחוש רחמים כלפי החלשים, אך המוחלשים מתרעמים ורוחשים רסנטימנט.[10]
ז'אן אמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף ז'אן אמרי, שניצל ממחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ, טוען כי רסנטימנט יכולה לספק את הבסיס האמפירטיבי של מוסר חדש, בעולם של אחרי מלחמת העולם השנייה.[11] על אף שלרסנטימנט נלוות פסיביות ותחושת נחיתות כפי שתיארן ניטשה, אמרי סבור שניתן להעריך מחדש, ונותן לו משמעות ביקורתית ואף מהפכנית. באמצעות היפוך ערכים ניטשיאני, אמרי מציג את הרסנטימנט כנקודת מוצא לחשיבה מחודשת על המוסר המבוססת על חווית הקורבן. עבורו, דרך מושג הרסנטימנט ניתן לבקר והגדיר מחדש באופן רדיקלי את המשמעות והערך של תפיסת המוסר השלטת מעבר לאשמה ולכפרה (בדומה לשאיפה הניטשאנית לעמוד "מעבר לטוב ולרע"). ההערכה מחדש של הרסנטימנט מכוונת בחלקה נגד ניטשה עצמו, אך גם נגד חברה שהתנגדותה לרסנטימנט הוא סימפטומטי ליחסה לקורבן. בנוסף, הרנסטימנט כבסיס ראשוני מאפשר לאמרי לנסח מוד של אחריות מוסרית שהוא מתארו כאל-זמני או א-סנכרוני.[12]
ולדימיר ינקלביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף והמוזיקולוג היהודי ולדימיר ינקלביץ, בדומה לז'אן אמרי, רואה ברסנטימנט פוטנציאל מוסרי. הוא סבור ש"עוצמת החלש" שמתבטאת ברסנטימנט יכולה לשמש לתרעומת מוצדקת על העוולות המוסריות של זמנו.[13] לפי הפילוסופיה של ולדימיר ינקלביץ', תחושת הרסנטימנט מייצגת את האחיזה הרגשית בטענה לצדק, והיא מהווה תנאי מוקדם לסליחה. התרעמות עומדת בראש ובראשונה על נאמנות לערכים ולייחודיות של חיים אבודים ופגועים. הסליחה, לפי ינקלביץ', מאופיינת במעשה האתי האולטימטיבי של התנהגות כלפי המבצע כאילו הוא או היא מעולם לא ביצעו את הפעולה - רעיון שנוי במחלוקת כאשר בוחנים אירועים כמו השואה. סליחה היא מתנה שלא ניתן לדרוש או לזכות בה, והיא דרך להתעלות מעל העבירה ולשקם את היחסים בין הקורבן למבצע. ינקלביץ' מאמין שהרסנטימנט הכרחי לסליחה, משום שהוא כרוך ברעב וצמא לצדק. במקום לחפש נקמה או תגמול, הסליחה מאופיינת כמתנה שאי אפשר לדרוש או לזכות בה, ואין זה עניין של שכחה או הסכמה לעבירה. במקום זאת, סליחה היא דרך להתעלות מעל העבירה ולשקם את היחסים בין הקורבן לעבריין.[14]
ז'יל דלז[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף ז'יל דלז מפתח את מושג הרסנטימנט בעקבות ניטשה בספרו ניטשה ופילוסופיה (Nietzsche and Philosophy) משנת 1962.[15] בתיאוריה של דלז, הרסנטימנט מובן כפונקציה של הזיכרון, כתוצר של כוחות סבילים המנצחים את הכוחות הפעילים על ידי ביטול יכולת השכחה.[16]
פרדריק ג'יימסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף והמבקר המרקסיסט פרדריק ג'יימסון מבקר בספרו הלא-מודע הפוליטי[17] משנת 1981 את חוסר המודעות הפוליטית של ניטשה לאופן בו המושג רסנטימנט היה שגור בהלך הרוח הציבורי של המאה ה-19. טענתו של ג'יימסון היא שניטשה לא מעניק את המשקל הראוי לאופי האידאולוגי שנשא המונח בתקופתו ולהבחין שמדובר בקטגוריה של האליטה הבורגנית השלטת כדי להצדיק בו זמנית הן את הפריבילגיות שלהם והן למצדיק את שלילת הזכויות מהמעמדות המוחלשים. מנוקודת המבט של האליטה ההמונים מתקוממים לא מטעמים מוצדקים אל מפני שהם מתרעמים על העשירים וחשים רסנטימנט כלפיהם.[18]
מרק פישר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאמרו "לצאת מטירת הערפדים", הפילוסוף והמבקר מרק פישר משתמש בביקורת הנטשאנית אודות הרסנטימנט כדי לתקוף את הקורבנות העומדת בבסיס תרבות הביטול ופוליטיקת הזהויות, בעיקר במסגרת האקדמיה.
טירת הערפדים מתמחה בהפצת אשמה. היא מוּנעת מתשוקתו של כהן הדת לנדות ולגנות, מהתשוקה האקדמית־פדנטית להיראות כראשון המצביע על טעות, ומתשוקת ההיפסטר להיות ייחודי בתוך ההמון. הסכנה בהתקפה על טירת הערפדים היא שזה יכול להראות כאילו בכך אנחנו תוקפים גם מאבקים כנגד גזענות, סקסיזם, הטרוסקסיזם – והיא תעשה הכול כדי לתחזק מחשבה זו. [...] הבעיה שטירת הערפדים נועדה לפתור הייתה זו: כיצד ניתן להחזיק עושר וכוח רב אך גם להיראות כקורבן, שולי ואופוזיציוני? הפתרון כבר היה שם – בכנסייה הנוצרית. כך טירת הערפדים יכולה להיעזר בכל האסטרטגיות השטניות, הפתולוגיות האפלות ומכשירי העינויים הפסיכולוגיים שהמציאה הנצרות, ושניטשה תיאר בלגנאלוגיה של המוסר. כהונה זו של רגשות אשם, קן זה של מפיצי אשמה אדוקים, היא בדיוק מה שניטשה חזה כשהוא אמר שמשהו גרוע מהנצרות כבר בדרך. עכשיו זה כבר כאן…
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע [1886]; לגניאולוגיה של המוסר [1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1967.
- ז'אן אמרי, "טינה", מעֵבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, עם עובד, 2000.
- מארק פישר, "לצאת מטירת הערפדים" תרגום: בועז גרפינקל, באתר פיגומים, 2021.
- פרדריק ג'יימסון, הלא-מודע הפוליטי, רסלינג, 2004.
- Kierkegaard, S., (ed. by Howard V. and Edna H. Hong), Two Ages: The Age of Revolution and the Present Age, a Literary Review, Princeton University Press, 1978
- Deleuze, G., 1983. Nietzsche and Philosophy. New York: Columbia University Press.
- Scheler M., Ressentiment, Marquette University press, 1994
- Weber M., Sociology of Religion
ספרות משנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Aeshbach S., Ressentiment: an anatomy. Thèse de doctorat : Univ. Genève, 2017, no. L. 909, DOI : 10.13097/archive-ouverte/unige:103621
- Didier Fassin, On Resentment and Ressentiment: The Politics and Ethics of Moral Emotions, Current Anthropology Vol. 54, No. 3 (June 2013), p.249-67 ,DOI: 10.1086/670390
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נטלי וין -
Envy, סרטון בערוץ "ContraPoints", באתר יוטיוב, 7 באוגוסט 2021 (באנגלית) - אפרים פודוקסיק - ניטשה, רסנטימנט ושני סוגי המוסריות, סרטון באתר יוטיוב, 25 באפריל 2020
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ TenHouten W., From Ressentiment to Resentment as a Tertiary Emotion, Rev. Eur. Stud. 10 (2018) p.49-64
- ^ ניטשה, לגניאולוגיה של המוסר, עמ' 331
- ^ Kaufmann, Walter. "Editor's Introduction, Section 3" On the Genealogy of Morals in Nietzsche: Basic Writings; Walter Kaufmann, tr. New York: The Modern Library, 1967.
- ^ Poole, Roger. Kierkegaard, University of Virginia Press, 1993, pp. 226–228.
- ^ Stivers, Richard. Shades of loneliness, Rowman & Little Field o, 2004, pp. 14–16.
- ^ Davenport, John, et al. Kierkegaard after MacIntyre, Open Court, 2001, p. 165.
- ^ Scheler M., Das Ressentiment im Aufbau der Moralen, 1915 (Über Ressentiment und moralisches Werturteil, 1912), engl. transl. Ressentiment, Marquette University press, 1994
- ^ Scheler M., Ressentiment, Marquette University press, 1994
- ^ Weber, Max (1993). The Sociology of Religion. Boston: Beacon Press. p. 110.
- ^ Bryan S. Turner, Max Weber and the spirit of resentment: The Nietzsche legacy, Journal of Classical Sociology
- ^ Jean Améry,"Ressentiment", At the Mind's Limits: Contemplations by a Survivor of Auschwitz and Its Realities. Trans. Sidney and Stella P. Rosenfeld. Bloomington: Indiana University Press, 1980.
- ^ Victoria Fareld, "Ressentiment as Moral Imperative: Jean Améry’s Nietzschean Revaluation of Victim Morality", Re-thinking Ressentiment
- ^ Vladimir Jankélévitch: The Time of Forgiveness, (Aaron T. Looney)4: Translating Resentment
- ^ Andrew Kelley, Forgiveness, philpapers.org, 2005 (באנגלית)
- ^ Deleuze, G., 1983. Nietzsche and Philosophy. New York: Columbia University Press.
- ^ Jokūbas Andrijauskas, Ressentiment as a Function of Memory: Nietzsche, Deleuze, Jankelevitch, Problemos 98, 2020-10-23, עמ' 71–82 doi: 10.15388/Problemos.98.6
- ^ הלא-מודע הפוליטי באתר הוצאת רסלינג
- ^ רסנטימנט באתר הוצאת אוניברסיטת אוקספורד (באנגלית)
| רגשות | |
|---|---|
| |
| מצב רוח • אפקט |
