רענן לוריא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רענן לוריא בישראל, 1961
רענן ותמר לוריא, 2013

רענן לוריאאנגלית: Ranan R. Lurie; נולד ב-26 במאי 1932) הוא קריקטוריסט ועיתונאי אמריקאי נודע, ישראלי לשעבר.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורס טיס מס' 2. בקורס השתתפו בני פלד (שני משמאל בשורה האמצעית), רענן לוריא (שלישי משמאל בשורה האמצעית), יואש צידון (ראשון משמאל בשורה העליונה), אורי יפה (רביעי מימין בשורה העליונה).

רענן לוריא נולד בפורט סעיד שבמצרים ב-26 במאי 1932, לאחר שהוריו נסעו לשם מארץ ישראל לצורך הלידה בבית סבו ישעיה, דור חמישי בירושלים וראש הקהילה היהודית-אשכנזית במצרים, שטרח לזמן לקראת הלידה רופא ואחות פרטיים.[1] בהיותו בן עשרה ימים חזרו עמו הוריו לתל אביב. אביו, יוסף לוריא, דור שישי בירושלים, נולד בשנת 1906, והיה מראשוני הנולדים מחוץ לחומות. אמו, שושנה, היא דור שביעי בארץ ישראל, שאביה, חוואי מגדל בקר, השתתף בייסוד מטולה.

למד בגימנסיה הרצליה. בשנת 1946 הצטרף ליחידה לוחמת באצ"ל יחד עם קרוב משפחתו ישעיהו יריב, לימים מייסד והבעלים של גלריה גורדון בתל אביב, וידידו לספסל הלימודים אשר דר, לימים מפקד הנח"ל. בשנת 1947 צורף לוריא לנבחרת הכדוריד הצעירה של ישראל. בערב חג הפסח 1948 נשלח לסיור מודיעיני ונפצע מרימון יד בריטי בפעילות מבצעית ביפו, כנראה הפצוע הראשון של התקפת האצ"ל על יפו. במהלך אשפוזו שלח קריקטורה שפורסמה בידיעות אחרונות רק לאחר שהבריטים עזבו את הארץ. עם הקמת צה"ל זייף את גילו מ-16 ל-18 והתנדב לקורס טיס, הראשון שנערך כולו בישראל ("קורס 2").[2] במסגרת הקורס השתתף כמטילן ממטוסי תובלה שהוסבו למפציצים, במבצע יואב ובמבצע עובדה. במהלך הקורס עבר קורס פיקוד קרבי, שבסיומו הוסמך כמפקד מחלקה. לפני תום הקורס הודח עקב טיסה נמוכה מדי. במילואים היה לוחם ביחידת קומנדו קטנה של צניחה חופשית, מורכבת מקצינים בלבד, שאורגנה על ידי אברהם ארליך (לימים אלוף אברהם אורלי) ואפרים מרקוס, מפקדי בית הספר לצניחה של צה"ל, שבמסגרתה נשלח לאימונים עם לגיון הזרים הצרפתי בהרי הפירנאים, עם הצנחנים הבריטים באולדרשוט באנגליה, ועם צנחני ארצות הברית בפורט קמפבל שבקנטקי. היחידה נועדה בעיקר לנחות בעומק שטחי אויב וסיכויי הנפילה בשבי היו גבוהים. במקביל שירת במילואים גם בגדוד 171 של חטיבה 5 כמ"פ בדרגת רב סרן.

בשנות ה-50 עיטר בקריקטורות שלו (שהחל לשלוח בעת שהיה חניך בקורס טיס) את בטאון חיל האוויר שבעריכת משה הדר (פומי). סימן ההיכר שאימץ לקריקטורות שלו היה ציור זעיר של שמש בכל ציור. אם הציור היה על רקע שאין בו שמש, כגון חדר סגור, או ציור לילי, הוסיף לוריא את השמש בפינה כלשהי בציור: על גבי בגד, בתמונה התלויה על הקיר וכיוצא באלו. הוא שמר על סימן היכר זה לאורך הקריירה שלו.

עבד כעורך גרפי וקריקטוריסט בשבועון "העולם הזה", וככתב צבאי וקריקטוריסט ב"במחנה" וב"מעריב". שימש ככתב של "מעריב" בגליל ולאחר מכן בתל אביב, מונה כעורך משנה של "הדור".

ביולי 1954 חדר במסווה של עיתונאי אוסטרלי (משפחת אמו אוסטרלית) לאוניית הדגל של הצי המצרי, "דומיאט", שעגנה אז בוונציה, ראיין את מפקדיה וצילם את מתקני המכ"ם שלה. את ביקורו תיאר בכתבת שער שהתפרסמה ב"במחנה"[3] ועל עמוד שלם ב"מעריב", שתוארה כ"פעולה הנועזת ביותר בעתונות הישראלית" ועליה קיבל את "פרס העיתונות" (ששמו שונה בשנה שלאחר מכן ל"פרס סוקולוב") הראשון. עם פרוץ מלחמת סיני באוקטובר 1956 נתקלה אוניית הוד מלכותה הסיירת הקלה "ניו פאונדלנד" ב"דומיאט" בים סוף, בפתח תעלת סואץ. הצי הבריטי, ששלט היטב במידע המודיעיני, כולל רמת המכ"ם של הפריגאטה המצרית, הטביע אותה תוך שתי דקות, אבל הציל 69 אנשי צוות מצריים והביאם בשלום לחוף.

בשנת 1955 פרסם את ספר הקריקטורות שלו "בין השמשות". הספר, שיצא לאור בהוצאת חיל האוויר, כלל קריקטורות על נושאים הקשורים לצה"ל ולחיל האוויר, ולא היו בו קריקטורות פוליטיות. אפרים קישון כתב הקדמה לספר, שיצא לאור בכמה מהדורות. בהמשך פרסם לוריא עוד עשרה ספרים באנגלית, ביפנית, בגרמנית ובעברית.

משנת 1956 החל לפרסם את הקריקטורות שלו ב"ידיעות אחרונות". הקריקטורות שפרסם בעיתון היו פוליטיות, לרוב מנקודת מבט פטריוטית המפנה חצי ביקורת כלפי מדינות ערב והמעצמות. הקריקטורות של לוריא בתקופה זו כמעט ולא עסקו בביקורת פוליטית פנימית ובפלוגתות פוליטיות וחברתיות בישראל, משום שכבר אז התעוררה דרישה לציוריו בעיתונות בחו"ל, והוא ריכז את נושאיו באירועים בינלאומיים. לוריא סיקר מטעם עיתונות בינלאומית, בסוף שנה זו, את הכנות הבריטים והצרפתים למבצע סואץ, ובילה הרבה בקפריסין, ששימשה בסיס עיקרי לצנחנים הבריטים והצרפתים, ידידיו הוותיקים לאימונים משותפים.

בשנת 1964 נערכה תערוכת יחיד של ציורי השמן שלו בבית סוקולוב בתל אביב, שפתחו אותה ראש הממשלה, לוי אשכול, והאמנים יוסף זריצקי, ראובן רובין ומירון סימה, מוריו. ב-23 במאי 1967 פתח נשיא המדינה, זלמן שזר, תערוכת יחיד של לוריא בתערוכה העולמית אקספו 67' בקנדה. באוקטובר 1973 נערכה תערוכת יחיד שלו באולמות הסנאט של ארצות הברית, בחסות שתי המפלגות הגדולות: מטעם הדמוקרטים פתח אותה הסנטור אברהם ריביקוף ומטעם הרפובליקנים נאם הסנטור לואל וייקר. יושב ראש ועדת הסרת הלוט היה סגן הנשיא ג'ראלד פורד, שאף כתב הקדמה לאחר מכן לאחד מספרי הקריקטורות של לוריא שיצאו בהוצאת הספרים של "הניו יורק טיימס".

בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 החל לפרסם את הקריקטורות שלו בעיתונות האמריקאית וזכה להצלחה רבה. בשנת 1967 מונה לקריקטוריסט וצייר השערים הקבוע של המגזין "לייף" והעתיק סופית את מגוריו לארצות הברית (ב-1974 הוענקה לו ולמשפחתו, בעזרתו הפעילה של "לייף", אזרחות אמריקאית).

כשבוע לפני מלחמת ששת הימים, בעת ששהה בקנדה, נקרא לוריא למילואים בישראל. הוא חויל ושירת כמפקד פלוגה בדרגת רב-סרן בחטיבה 5 שבפיקודו של זאב שחם.[4] תחילה הוטל עליו להגן על "צוואר הבקבוק" של ישראל (בין נתניה לטול כרם), כאשר יחידתו המקורית מתעבה לכ-500 לוחמים (כולל טנקים, תול"רים מורכבים על ג'יפים, תותחי הוביצר, פלוגת מילואים של הטכניון, ופלוגת הנדסה קרבית). לאחר יום וחצי של הפגזות ירדניות קשות עבר עם חייליו להתקפה וכבש את טול כרם מצפון. בהמשך קיבל פקודה ישירה מאלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, לפרוץ "כמה שיותר לכיוון שכם ולהגיע לצומת ראמין תוך תשעים דקות, ולנסות לגלות בדרך יחידות קומנדו מצריות ו/או עיראקיות המנסות להעביר גזים לחזית." במשימה זו נתקל בחיילי קומנדו מצרי וחיילי הלגיון הערבי. לאחר שהעיירה ענבתא נכנעה לצה"ל, קיבל לוריא הוראה לגרש את תושביה אל מעבר לנהר הירדן. הוא סירב פקודה ויצר קשר עם ידידו, ראש הממשלה לוי אשכול. הלה השתכנע והינחה את שר הביטחון משה דיין להחזיר את התושבים שכבר גורשו.[5] בהמשך המלחמה פקד אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס על לוריא לאתר יחידות מצבא עיראק או מצרים, אשר אמורות היו לפזר חומר רעיל. הכוח בפיקודו של לוריא איתר את לוחמי הקומנדו המצרים, ולאחר שחיסל אותם מצא ג'ריקנים ועליהם סמל של גולגולות, שאישר את איתור היעד המבוקש.

מזכיר המדינה, ויליאם רוג'רס (מימין), ורענן לוריא

בחורף 1971, לאחר שהושגה הסכמה ישראלית לנסיגה של שלוש מאות מטר מזרחה לתעלה, כדי לאפשר את פתיחת התעלה לשיט בינלאומי, פנה אל לוריא מזכיר המדינה, ויליאם רוג'רס, בבקשה שיעביר לראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, בקשה של מצרים להתיר לחיילים המצרים שיחזיקו בשטח שיתפנה להיות חמושים בתת-מקלעים. רוג'רס הוסיף לדבריו את אזהרתו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שהימנעות מצעד זה תוביל למלחמה. רוג'רס ביקש מלוריא להימנע מלערב את שגריר ישראל יצחק רבין ואת שר החוץ אבא אבן ("כיוון ששניהם חושבים על מישורים שונים ולפעמים נוגדים") ולהיפגש עם גולדה אישית בשמו, בשם הנשיא ניקסון ובשם הנשיא סאדאת. לוריא טס למחרת לישראל, נפגש עם גולדה מאיר בלשכתה ומסר לה את דברי רוג'רס, אך נענה בשלילה. שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים.

בארצות הברית זכה לוריא להצלחה רבתי, ובמשך כארבעה עשורים נמנה עם הקריקטוריסטים המובילים בעולם. בין השאר פרסם בקביעות עמוד קריקטורות פוליטיות שבועי בשבועוני החדשות "ניוזוויק" (1973–1977),‏ U.S. News & World Report‏ (1984–1986) ו"טיים מגזין" (1994–1997), ובמגזין "Foreign Affairs"‏(2000–2004). היה קריקטוריסט פוליטי ראשי בעיתונים The Times (לונדון), "די ולט" (גרמניה), "אסאהי שימבון" (יפן) ו"נויה ציריכר צייטונג" (ציריך). ספר השיאים של גינס ציין אותו כעשרים שנה ברציפות כ"קריקטוריסט הנפוץ בעולם" וכתב שהוא מודפס באופן קבוע ב-1,105 עיתונים ב-103 ארצות. לוריא לא רק מצייר את האישים נשוא ציוריו, אלא גם יוצא למסעות בעולם על מנת לראיין אישים מפורסמים וראשי מדינות. הוא צייר וראיין יותר מ-250 מנהיגים (מלכים, נשיאים, ראשי ממשלה, שרי חוץ, רמטכ"לים ודיקטטורים).

קריקטורה של פרדיננד מרקוס מאת רענן לוריא, כפי שפורסמה ב"אסאהי שימבון"

בשנת 1983, כאשר היה הקריקטוריסט הפוליטי והפרשן המדיני של החשוב בעיתוני יפן, "אסאהי שימבון", יצא לפיליפינים לראיין את נשיא המדינה, פרדיננד מרקוס, שהיה חשוד ברחבי תבל כיוזם הרצח של יריבו הפוליטי, בנינו אקינו הבן. במהלך הראיון הציע לוריא למרקוס להפריך את החשדות נגדו באמצעות בדיקת פוליגרף. מרקוס נענה להצעה, והבדיקה נקבעה למחרת בבוקר. כאשר חזר לוריא למלונו הגיע לשם שר האינפורמציה, והודיע לו שעליו להסתלק מיד מהפיליפינים, אחרת יאונה רע לו ולמשפחתו. לוריא התיישב מיד על כיסא במלונו, כתב את מה שעבר זה עתה והצמיד קריקטורה שתיארה את מצבו. הוא שלח את הכתבה בפקס והמריא לטוקיו, שם קיבל עם נחיתתו את העיתון "אסאהי שימבון", ובו הראיון ותוצאותיו, בלוויית קריקטורה המראה את מרקוס מחובר לפוליגרף המנותק מהחשמל.

ב-1984 יצר לוריא, בתיאום והמלצת הנסיך מיקאסה, אחיו של קיסר יפן הירוהיטו, וראש ממשלתה דאז, יאסוהירו נקאסונה, את הסמל הקריקטוריסטי הלאומי של יפן, "טארו סאן". ב-1985 יצר, בתיאום והמלצת ממשלת טייוואן, את הסמל הקריקטוריסטי הלאומי של טייוואן, "קזין לי".

ב-1985 המציא שיטת אנימציה לטלוויזיה שהביאה את יצירותיו היומיות ל-266 תחנות הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית.

ביוזמתו של ג'ון ברואר מניו יורק טיימס, החל לוריא בשנת 1993 ביצירת טור משותף עם מיכאיל גורבצ'וב, נשיא ברית המועצות לשעבר. בטור המשותף כתב גורבצ'וב את עמדתו בנושאים שעל סדר היום (כגון עתיד הקומוניזם, מלחמת המפרץ ויחסי ברית המועצות והוותיקן), ולוריא הוסיף קריקטורה המציגה עמדה נגדית לזו של גורבצ'וב. הטור פורסם במשך שנים אחדות ביותר ממאה עיתונים בעולם, ובהם "ניו יורק טיימס".

קריקטורה של מזכיר האו"ם, קופי אנאן, מעשה ידי רענן לוריא, בשער כתב העת "Cartoon News"

בתחילת 1996 יצר לוריא כתב עת חינוכי מזן חדש, "Cartoon News",[6] שלימד במסגרת של רמת בית ספר תיכון ותחילת אוניברסיטה מאורעות שוטפים בעזרת קריקטורות פוליטיות שנתמכו על ידי טקסט מינימליסטי. כשישים ממיטב הקריקטוריסטים העולמיים עבדו עבור המגזין בעריכתו של לוריא שהגיע עד מהרה ליותר מ-600,000 קוראים באנגלית ובערבית. בערך כשנה לאחר מכן, בהמלצתו של שגריר ארצות הברית במצרים, נד ווקר, הנשיא חוסני מובארק והמו"לים של "אל-אהרם" הציעו ללוריא לפרסם בעיתונם את הקריקטורות שלו ולהתחיל להדפיס במצרים את כתב העת בערבית - וכך היה - עד שהקריקטוריסטים המצריים גילו התנגדות ל"קריקטוריסט הצנחן הישראלי שיום אחד יצנח על הפירמידות שלנו".

בנובמבר 2005 החלה הצגת המיזם "Uniting Painting" - יצירת אמנות מודרנית גדולת ממדים (אורכה כ-280 מטר וגובהה כ- 25 מטר) שתחילתה בבניין האומות המאוחדות והמשכה עד האי רוזוולט.[7] היצירה הוצגה במשך ארבע שנים, והרחבות שלה הוצגו על ידי ממשלת קוריאה הדרומית בגבול שבינה ובין קוריאה הצפונית. הרחבה נוספת מקיפה את כדור הארץ בלוויין, והרחבה נוספת הועלתה למרומי האוורסט[8] (ראו בתחתית ערך זה).

לוריא מופיע פעמיים בספר השיאים של גינס משנת 1999, כקריקטוריסט הפוליטי הנפוץ ביותר בעולם, וכבן לשושלת בעלת עץ המשפחה הארוך ביותר הידוע, המגיעה עד דוד המלך.

בשנת 2002 פרסם רומן פרי עטו בשם "The Political Cartoonist’s Double Mask", שהופיע בתרגום עברי בשם "מסכת הקריקטוריסט" בהוצאת ידיעות אחרונות.[9] בספר מתואר נער ישראלי בשם "אריק לוריא" המגויס על ידי "המוסד" ולומד במסגרתו את אמנות הקריקטורה בעזרת גדולי המומחים העולמיים במקצוע. כל זאת בכוונת מכוון למקם אותו בעתיד כקריקטוריסט בטובי העיתונים בעולם ולנצל זאת לשם ריגול פוליטי. כשיצא "אריק" לעולם הרחב, ה-CIA חיבר אותו עם גדולי התקשורת בעיתונים המובילים בעולם ובמעמדו זה הגיע בקלות למנהיגי העולם ודיווח לשולחיו על המידע ששאב מהם. בין היתר היה "אריק" המאהב של קלייר בות לוס, המו"לית של טיים-לייף (שכתבה הקדמה חמה לספרו הגדול של רענן לוריא בהוצאת אוניברסיטת הוואי, 1980, בה תיארה אותו כ"קריקטוריסט הפוליטי המשפיע ביותר בעולם כיום"). לפי הנובלה שכתב, תבע ה-CIA מן "המוסד" לשתף אותו במידע ש"אריק" אסף, אחרת יחשוף אותו. "המוסד" נכנע לדרישה ואריק המשיך להיות משרתם של שני אדונים. נראה כי לוריא התכוון בעלילת ספרו לספר את סיפור חייו הוא. בראיונות שנתן עירפל לוריא במתכוון, בתשובות מתחמקות, מתן תשובה לשאלה האם "אריק" הוא רענן לוריא.

בשנת 2013 כלל אותו "מכון קרנגי" ברשימת "המהגרים הדגולים - גאוות אמריקה".[10]

לוריא מתגורר במנהטן ובגריניץ', קונטיקט, עם אשתו, תמר, מנהלת בחברת נדל"ן ("קולדוול בנקרס"), ולהם שני בנים ושתי בנות. בנם הבכור, רוד לוריא (אנ'), הוא במאי קולנוע וטלוויזיה ("המועמדת" עם ג'ף ברידג'ס וג'ואן אלן, "המבצר האחרון", עם רוברט רדפורד וג'יימס גנדולפיני, "כלבי קש" עם ג'יימס וודס, "גבירתי הנשיא" עם ג'ינה דייוויס ועוד). בנו השני, ברק, בוגר אוניברסיטת סטנפורד, בעל משרד עורכי דין בלוס אנג'לס ופרשן רדיו פופולרי בעל תוכנית שבועית), דפנה, (בוגרת ויליאמס קולג') - דוקטור, פסיכולוגית קלינית ראשית של מכון המחקר "סקריפס" בסן דייגו ודניאלה, בוגרת אוניברסיטת סטנפורד ובמאית קולנוע לסרטים קצרים.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בין השמשות, בהוצאת חיל האוויר, 1955; מהדורה מחודשת, 1988
  • בקו רענן : מבחר קריקטורות ורישומים, הוצאת טברסקי, 1962; מהדורה מחודשת, זמורה-ביתן, 1986
  • Nixon rated cartoons, Quadrangle‏, 1973
  • Pardon me Mr. President‏, 1975
  • Lurie’s Worlds‏, 1980
  • So sieht es Lurieגרמנית; הקדמה מאת אפרים קישון)
  • Lurie’s almanac‏, 1983.
  • Mr. Taro San’s Politicsיפנית)
  • The story of Israel, Embassy of Israel,‎ 1979
  • The Cartoonist Mask. גרסה עברית: מסיכת הקריקטוריסט : נובלה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004

גלריה מיצירות רענן לוריא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאורע זה ייתן ללוריא יתרון ברור כאשר ייזום מפגש פנים-אל-פנים לצורך סדרת ראיונות וציורי פורטרטים עם אנואר סאדאת (1977 ו-1979) ועם חוסני מובארק (1984 ו-1997).
  2. ^ מירב הלפרין, הראשוניות של מס' 2, בטאון חיל האויר, אוגוסט 1981, מס' 23
  3. ^ חדרתי לאנית מלחמה מצרית, דבר, 18 באוגוסט 1954 (מודעה)
  4. ^ אביעזר גולן, ששה ימי תהילה, הוצאת דקל, 1967, עמ' 240
  5. ^ מרדכי להב, חמישים שנות הפליטים הפלסטינים, 1948–1999, עמ' 462-463
    Dafna Linzer, Arab Expulsion Ended by Cartoonist, Associated Press, June 5, 1998
  6. ^ האתר של Cartoon News
  7. ^ GLOBAL ART CREATION ORIGINATING AT UNITED NATIONS TO BE UNVEILED ON 1 NOVEMBER, הודעה לעיתונות של האו"ם, 28 באוקטובר 2005
  8. ^ The UNITING PAINTING: The World Is Its Canvas - אתר המיזם
  9. ^ רותי אברהם, הקריקטוריסט רענן לוריא: לעצור את הפצת ספרי, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 10 באוקטובר 2007
  10. ^ Ranan R. Lurie - Political Cartoonist, Carnegie Corporation of New York
The Uniting Painting - די יונייטינג פיינטינג, יצירתו החובקת עולם של רענן לוריא, בפסגת האוורסט
The Uniting Painting - די יונייטינג פיינטינג, יצירתו החובקת עולם של רענן לוריא