רפאל קנטוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רפאל קנטוני במילנו
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רפאל קנטוניאיטלקית: Raffaele Cantoni‏; 29 בפברואר 1896 - 24 ביוני 1971) היה סוציאליסט אנטי-פשיסטי יהודי, חבר במסדר הבונים החופשיים. הצטיין בעיקר במאמציו הנועזים בהצלת היהודים. היה פעיל בדלאסם, גם במשך הכיבוש הגרמני של איטליה. הוא נעשה נשיא של איחוד הקהילות היהודיות באיטליה והיה פרו-ציוני ביותר.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטוני נולד בוונציה בשנת 1898 למד כלכלה והפך ליועץ ל'בנק הלאומי של העובדים' והיה גם נאמן להלוואות הבנק. הוא השתתף במלחמת העולם הראשונה ולקח חלק בפרשת פיומה, עם הכח בראשות גבריאלה ד'אנונציו. היה זה אירוע שבו צבא 2,600 מורדים - גרנדירים של סרדיניה - צעד אל פיומה בכוונה לספח את האזור אל ממלכת איטליה. המהלך שלא הייתה לו תמיכה בין לאומית סוכל על ידי הממשלה האיטלקית.[2]

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא דבק באידיאלים החברתיים, דגל בגישה ביקורתית כלפי המשטר הפאשיסטי. הוא נעצר ב -1930 עם אחרים מתנגדי המשטר הועמד לפני בית המשפט המיוחד באשמת השתתפותו בפעולות אנטי-פשיסטיות. בשנת 1933 נעשה מנהיג הוועדה לסיוע ליהודי איטליה. פעל לעזרת מהגרים ומוסדות סעד יהודיים אחרים. חוקי הגזע של 1938 גרמו נזק רב ליהודים באיטליה. קנטוני היה קשור ל ג'וינט העולמי ול קונגרס היהודי העולמי.

קנטוני היה ציוני נלהב, וסייע לייסד הכשרות לנוער איטלקי לקראת עליה לישראל.

בתחילת שנת 1939, למרות או דווקא בגלל חוקי הגזע שאומצו על ידי המשטר הפשיסטי, נפגש קנטוני עם שגריר בריטניה ברומא, והציע תוכנית להצטרפות של מתנדבים יהודים איטליה לצבא הבריטי. תוכניתו לא התקבלה והיא התממשה עם הבריגדה היהודית, בשנים האחרונות של המלחמה.[3]

מחתרת והתנגדות לפאשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה סייע קנטוני רבות ליהודים נצרכים מאיטליה ועקורים מאירופה. בשנת 1940 נעצר על ידי הפשיסטים ונכלא באורביסליה (אנ') שליד מצ'רטה ומאוחר יותר הועבר לאיי טרמיטי (אנ') שבים האדריאטי. לאחר שוחרר שב והמשיך את פעילותו עם משרד DELASEM בגינואה וושימש כבלדר לחלוקת כספים לנצרכים באזור טוסקנה בשיתוף עם הכומר לטו קזיני והרב ג'ורג'ו ניסים.[4]

ב -1943 הוא נלכד על ידי הנאצים ונשלח לאושוויץ, אך במהלך הנסיעה קפץ מהרכבת כשעברה ליד פדובה וניצל.[5] הוא נמלט לשווייץ, ושם החל לארגן מחדש את חייהם של יהודי איטליה, להקים בתי ספר יהודיים.

בתום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילי דלאסם על האונייה "פדה" בפרשת לה ספציה, משמאל לימין: שלמה אומברטו נכון, רפאל קנטוני, מאסימו טליו (Massimo Teglio),[6] רג'ה אורלין ותיאודור שניברג, אפריל 1946.[7]

בתום המלחמה הוא המשיך את מעורבותו במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ובארגונים היהודיים במילאנו. לאחר סיום המלחמה ב-1945 הוא נטל על עצמו את תפקיד נשיא הקהילה היהודית במילאנו והיה חבר פעיל בוועדה לשחרור לאומי של צפון איטליה עד סיום המלחמה.
קנטוני היה מנהל הסניף האיטלקי של הארגון להצלת ילדים יהודים - אוז"ה. בעודו מארגן את החיים היהודיים במילאנו, תמך נמרצות בעלייה לישראל, וגייס לשם כך כספים רבים.

ילדי סלבינו - בהכירו את הצורך החיוני בטיפול ביהודים יתומים, ששוחררו ממחנות ריכוז, שנסחפו לצפון איטליה, הוא סייע בהפיכת בית שיזופולי, פנימייה פאשיסטית לשעבר, בסלבינו, כפר בהרי האלפים האיטלקים ליד מילאנו, לשקם בבית ובסביבתו 800 ילדים ניצולי שואה ולהכין אותם להגירה לארץ ישראל.[8]

סיוע להעפלה ולרכש - קנטוני נעשה מעורב בסיוע לפעולות המוסד לעליה ב' באיטליה. לקח חלק חשוב בפרשת לה ספציה כאשר בעזרתו של אנריקו לוי עצר את מכוניתו של איש הלייבור הבריטי, היהודי הרולד לסקי והביא אותו כמעט בכח לאוניות המעפילים העצורות בנמל. הפעילות שנוהלה על ידי יהודה ארזי הסתיימה בהצלחה וזכתה לאהדה רבה באיטליה. במרץ 1948 נרשם רפאל קנטוני כבעליה של האונייה נורה שנרכשה על ידי אפרים אילין והביאה את מרבית הנשק שנרכש בצ'כוסלובקיה.[9]

עם השיקום באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטוני היה גם בעל תפקידים בהסתדרות הציונית העולמית ובקרן היסוד. בשנים 1946–1954 היה קנטוני נשיא איגוד הקהילות היהודיות באיטליה ועבד מול הממשלה האיטלקית כדי להשיג חופש לפולחן היהודי האיטלקי ברמה שוות ערך לזו של הקתולים, בכך נחל הצלחה חלקית. הוא היה גם נשיא ארגון הבריאות היהודי כחלק של ארגון הבריאות העולמי. תחילת פעילותו באיטליה. עד מותו לא חסך כל מאמץ לשמור על היחסים בין יהודי הגולה לבין ישראל ואף סייע להקים יחסים דיפלומטיים בין ישראל למדינות אחרות.

קרן רפאל קנטוני לנוער יהודי בישראל הוקמה בשמו. הקרן מציעה מענקים שנתיים לעולים צעירים מאיטליה, אשר מתכוונים להירשם לאוניברסיטאות, או למכונים אחרים ללמידה מתקדמת בישראל.[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רנזו דה. פליצ'ה, סיפורם של יהודי איטליה תחת הפאשיזם' - Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo – הוצאת מונדדורי, מילנו: 1977 (באיטלקית)
  • סרגיו מינרבי,. רפאלה קנטוני אנטי-קונפורמיסט יהודי, הוצאת אסיסי, רומא, 1978 (באיטלקית)
  • לטו קאסיני, Ricordi di uncchio prete פירנצה: לה ג'יונטינה, 1986 (באיטלקית)
  • סוזן זוקוטי ופוריו קולומבו, האיטלקים והשואה רדיפות, הצלה והישרדות, הוצאת ביזון ספרים, 1996 (באיטלקית)
  • אהרן מגד, מסע הילדים אל הארץ המובטחת : פרשת ילדי סלבינו, הוצאת עם עובד, 1984

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סרגיו מינרבי
  2. ^ סרגיו דה פליצ'ה
  3. ^ סוזן זוכותי ופיוריו קולומבו
  4. ^ לטו קאסיני, Ricordi di uncchio prete פירנצה: לה ג'יונטינה, 1986.
  5. ^ סרג'יו מינרבי
  6. ^ מאסימו טליו, באתר ארגון הפרטיזנים
  7. ^ הצילומים מפרשת לה ספציה נעשו על ידי אנריקו לוי.
  8. ^ אהרן מגד
  9. ^ אורי מילשטיין, משלוח נשק באוויר ובים תחת אפם של הבריטים, news1 ינואר 2018.
  10. ^ ללימודים איטלקיים של האוניברסיטה העברית בירושלים.