רפואה מסורתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רפואה מסורתית באוגנדה
רפואה מסורתית באוגנדה

רפואה מסורתית (הידועה גם כרפואה ילידית או כרפואה עממית) כוללת אספקטים רפואיים מהידע העממי אשר התפתח לאורך דורות במגוון חברות לפני התפתחות או הגעת הרפואה המערבית. ארגון הבריאות העולמי (WHO) הגדיר רפואה מסורתית כ"כלל הידע, הכישורים, והפרקטיקה המבוססים על התאוריה, האמונה והניסיון הילידי של תרבויות שונות, אם אפשר או לא, להיעזר בהם לתחזוקת הגוף ולמניעת מחלות, דיאגנוזה, שיפור מצב בריאותי לקוי או טיפול בתחלואות הגוף והנפש. בחלק ממדינות אסיה ואפריקה, יותר מ-80% מהאוכלוסייה נעזרים במרפאים מסורתיים בתור שירותי הבריאות המרכזיים שלהם. תרבויות מערביות אשר אימצו אלמנטים מהרפואה המסורתית מכנים אותה "רפואה אלטרנטיבית". חקר הרפואה המסורתית מתמקד בהרבליזם (רפואה צמחי המרפא) ובעיקר באנתרופולוגיה של הרפואה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון למחקר צמחי המרפא הוא מהתקופה השומרית, אלה תיארו באופן יסודי את שימושם בצמחים לצורך רפואי. דפי פפירוס משנת 1552 לפני הספירה, מתארים רשימת תרופות עממיות ופרקטיקות ריפוי אשר היו נהוגות ברפואה המצרית העתיקה. צמחים ומינרלים רבים אשר שימשו ברפואה ההודית העתיקה, מתוארים על ידי מרפאי צמחים הודים קדומים כמו צ'רקה וסושרטו כבר באלף הראשונה לספירה. גם בימי שושלת חאן הסינית נכתבו ספרי רפואה מסורתיים כאשר המפורסם שבהם הוא "שנונג בנקי ג'ינג". מוקדמת אף יותר היא פילוסופיית הריפוי באמצעות צמחים היוונית אשר פותחה על ידי פיתגורס ותלמידיו, היפוקרטס, אריסטו, תיאופרסטוס, דיוסקורידס וגלאן. מקורות רומיים דוגמת "ההיסטוריה של הטבע" ו"הרפואה של קלסוס" כללו בתוכם חומרים קדומים, אך גם הוסיפו כתבים רומיים. כתבים יווניים ורומיים אלו הפכו לעמוד השדרה של הרפואה המערבית ותורגמו על ידי הרופא הפרסי אבן סינא ועל ידי הרמב"ם. הרפואה הספרדית הילידית, הושפעה מהמסורות הערביות החל מ-711 ועד 1492 לספירה (שנות כיבוש ספרד בידי האימפריה המוסלמית).הפרסום החשוב ביותר הוא "אינדקס הרפואה" של איבן סינא, אשר היה מדריך תרופות מוקדם וכלל שיטות טיפול. האינדקס תורגם ללטינית במאה ה-12 והפך לסמכות רפואית באירופה של המאה ה-17. מספר שיטות טיפוליות מסורתיות מבוססות על אינדקס זה.

רפואה עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל קבוצה או תרבות יש ידע אשר נחשב לידע רפואי. אף על פי שיש חפיפה גדולה בין סוגי המרפאים השונים, ההגדרות והנחות היסוד שונות. לרוב, הרפואה המסורתית מתקיימת לצד הרפואה הקונבנציונלית (אם כי במינונים שונים בכל תרבות). קיימות אף מספר דוגמאות למיסוד הרפואה המסורתית אשר המוכרות שבהן הן פרקטיקת הדיקור הסיני, כירופרקטיקה, רייקי והומאופתיה. הרפואה המסורתית יכולה לכלול היבטים תרבותיים של הרפואה העממית, כלומר תרופות עתיקות אשר עוברות מדור לדור לאורך השנים. רפואה מסורתית כוללת פרקטיקות ריפוי, רעיון הפיזיולוגיה ושימור הבריאות, הידועות בכמה תרבויות כמועברות כידע בלתי רשמי וקדום. רפואה עממית מכונה גם רפואה מסורתית, רפואה אלטרנטיבית, רפואה ילידית או רפואה טבעית. פרקטיקות הידועות כרפואה מסורתית כוללות איורוודה (רפואה הודית עתיקה), רפואת סידהה (דרום הודו), אונאני (רפואה ערבית), רפואה פרסית מסורתית, דיקור, מוטי (רפואה מסורתית מאזור טנגנייקה), רפואה אפריקאית מסורתית, רפואה שמנית ועוד.

תרופות ביתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרופה ביתית היא תרכובת אשר מטרתה לדחות או לרפא מחלה. היא מורכבת לרוב מתבלינים, ירקות או חפצים שכיחים. קיימות תרופות מסורתיות אשר הוכחו כיעילות על ידי המדע וכאלה שלא, אך אנשים משתמשים בהן מכוח ההרגל או המסורת. חלק מהתרופות עוזרות לאנשים בעזרת אפקט הפלצבו . אפקט זה נוצר כאשר אדם מקבל טיפול דמה אך בכל זאת נרשם שיפור במצבו. הפלצבו היא תרופה שאינה כוללת את המרכיב הפעיל. ההסבר המקובל לאפקט הפלצבו הוא שינוי תפסתי-פסיכולוגי המשפיע על המטופל. ארגון הבריאות העולמי מאפיין את התרופות הביתיות כתרופות טבעיות ומסורתיות. תרופות אלה כוללות צמחי מרפא, תכשירים צמחיים ומוצרי צמחים מוגמרים אשר מכילים חומר פעיל. כמו כן, מגדיר הארגון צמחי מרפא כחומר צמחי גולמי. לדוגמה: עלים, פירות, זרעים, עצים ושורשים. ניתן להשתמש בחומרי גלם אלו בצורתם הטבעית, בצורה של אבקות או בחלקים בודדים מהם. כיום נמכרות תרופות ביתיות בעולם המערבי במרכולים גדולים, רשתות פארם וחנויות טבע. לרוב ישווקו תרופות אלה כתרופות הומאופטיות, מזון או תוספי מזון. מוצרים אלה אינם נדרשים לעמוד בתקנים המחמירים של ארגון המזון והתרופות העולמי (FDA) וכמו כן אינן צריכות להיות מאושרות על ידי אגודים רפואיים, זאת בשונה מתרופות קונבנציונליות[1].

דוכן לממכר צמחי מרפא בשוק
צמחי מרפא

דוגמאות מוכרות לתרופות ביתיות הן מרק לטיפול בשפעת, תה ערבה לטיפול בכאבי ראש וחום ומיני קיבועים לטיפול בעצמות שבורות. מגוון ליקרים ומשקאות פופולריים נוספים נמכרו בתחילה כתרופות מסורתיות. מזונות ומשקאות הם חלק משמעותי מהרפואה המסורתית.

עמדת ארגון הבריאות העולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 הוציא ארגון הבריאות העולמי (WHO) דו"ח בנושא הרפואה המסורתית. הארגון קובע כי רפואה מסורתית היא כלל הידע, המיומנויות והשיטות המבוססות על התאוריות והאמונות של תרבויות שונות, לטיפול ומניעת מחלות גוף ונפש. ארגון הבריאות אומנם מכיר במספר פרקטיקות של רפואה מסורתית כיעילות. דוגמה לכך היא הכרתו בדיקור הסיני כאמצעי טיפולי למגבלות שונות בשרירים ובעצבים (כגון שיתוק וחירשות), כאבים כרוניים ואקוטיים, דלקות פרקים ועצמות, מגוון בעיות בשרירים, גמילה מעישון, הפרעת דיכאון, אקנה ואף הפרעות אכילה. בהמשך להגדרת הרפואה המסורתית (אשר מכונה בדו"ח גם רפואה משלימה) מפרט הWHO גם מה הן התרופות הצמחיות והמסורתיות. אך הדו"ח מציין גם סייגים לשימוש ברפואה המסורתית בכותבו "שימוש לא ראוי של הרפואה המסורתית או אימון לא מבוקר בפרקטיקות טיפוליות יכול ליצור אפקט שלילי ואף מסוכן". עוד טוען הארגון כי "המחקר העתידי צריך לבחון את האפקטיביות והבטיחות", זאת בהתייחס לכמה פרקטיקות וצמחי מרפא אשר נמצאים בשימוש הרפואה המסורתית. הדיון על מה הוא הקו בין רפואה מסורתית ובין שרלטנות מעורר וויכוח בעולם הרפואה המערבית[2].

רפואה מסורתית בצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס לאמונה ברפואה מסורתית בצפון אפריקה הוא בקוסמולוגיה דתית. על פי האמונה פועלים בעולם כוחות של עין הרע, כישוף ושדים. תחלואה יכולה לכלול מגוון רחב יותר של דברים מאשר ההגדרה הנהוגה בתרבות המערבית. מחלה היא מגוון קשיים אותם יחווה האדם, כגון: מחלות פיזיות או נפשיות, בעיות פרנסה או בעיות במיניות ובזוגיות. על פי האמונה אלה הן בעיות הנגרמות בשל פגיעת של גורמים רוחניים ואנושיים כאחד, לרוב כתוצר של עין הרע, כישוף או שד. על בעיות אלה לרוב תענה הרפואה המסורתית הצפון אפריקאית. בצפון אפריקה קיימות מגוון תרבויות ואוכלוסיות שונות, ובכל זאת ניתן לראות מספר מאפיינים דומים בתפיסת החולי והבריאות. מאפיינים אלה מתקיימים הן בקהילות היהודיות והן בקהילות המוסלמיות. עין הרע יכולה לפגוע הן בבני אדם, הן בבעלי חיים והן בחפצים. היא גורמת למחלות ואף למקרים של מוות. עין הרע נגרמת על ידי מבט של אדם אשר מלווה בקנאה או במחמאה. האוכלוסייה החשופה ביותר לעין הרע היא תינוקות רכים (בעיקר בנים), כלות, חתנים ויולדות. אלו הם למעשה אנשים בשלבי מעבר בחייהם. על מנת להימנע מעין הרע יש ללוות מחמאות הניתנות לאדם לצד האמרה "בלי עין הרע". גם באסלאם קיימת האמונה בעין הרע והיא אחת מארבע סיבות חולי אפשריות. באמונה המוסלמית חולי יכול להיות כתוצאה מעין הרע, הנפגעים העיקריים ממנו הם ילדים קטנים. המחלה על פי התפיסה המוסלמית המסורתית היא בדיקה רוחנית של אמונת האדם באל. גם ביהדות וגם באסלאם קיימם קמעות וכתובים אשר נתלים על הגוף או על קירות הבית על מנת למנוע מעין הרע לדבוק באדם. אצל הקהילות המוסלמיות נהוג גם לקרוא פסוקי קוראן למען בריאותו של החולה. במקרים בהם נדבק האדם בעין הרע רוק ומים יכולים לרפאו. זאת בשל האמונה שעין הרע כופה יובש ואילו מים ורוק הם נוזלים. כמו כן מים ורוק הם נוזלים חיוניים לחיים. גם קטורת ומלח יכולים לגרש עין הרע אשר דבקה במישהו וזאת בעזרת העשן והריח החזק[3]. השדים הם יצורים בעלי תכונות על-טבעיות וכוחות חזקים. הם יכולים לחזות את העתיד, לעוף ואף להתרבות. השדים הם בני מוות ולרוב הם חיים במקומות לא מיושבים כגון מדבר, מתחת לאדמה ופועלים בלילה. שדים הם אינם שטניים בתרבויות הצפון אפריקאיות אך הם עבדים לגחמותיהם. קיימים 'חוקים' אשר מונעים מפגש בין אדם ושד. חוקים אלה כוללים מעשים אותם אין לעשות, למשל: אין לשפוך מים חמים על הרצפה ואין להתקלח לאחר חצות. על מנת להגן על האדם מפני שדים קיימות פרקטיקות רבות, למשל הגשת מנחות בזמן כניסה לבית חדש. כמו כן התקיימו גם טקסים של גירוש שדים אשר בוצעו על ידי אנשים שזהו תפקידם[4].

רפואה מסורתית באפריקה שמדרום לסהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרפא אפריקאי
מרפא אפריקאי

אפריקה אינה תרבות אחת ולפיכך לא קיימת שיטת ריפוי אפריקאית אחת. לכל שבט קיימות המסורות הטיפוליות שלו. עם זאת ניתן לראות קווי מתאר דומים אשר מנחים את השיטות הטיפוליות בין השבטים השונים. במהלך מאות שנים התפתחו ברחבי היבשת דרכי אבחנה ודרכי טיפול מגוונות. זאת לצד גורמים מרפאים (מכשפות טובות, כהני דת, מרפאים מסורתיים, הרבליסטים המטפלים בצמחי מרפא וכמרים נוצריים). תפקיד המרפא או הכהן אינו שייך רק למגדר אחד ומבצעים אותו נשים וגברים גם יחד. מנגד גורמי תחלואה הם מכשפות רעות, שדים ומעשי חטא. ברוב האזורים והשבטים רווחת הדעה כי האשמות העיקריות בתחלואות גוף והנפש הן המכשפות הרעות. אלה יכולות להחדיר את קללותיהן בשתי דרכים. האחת, דרך מבט לעיניו של אדם. ואילו השנייה, על ידי מגע עם אלמנטים השייכים למכשפה (מזון, שאריות גוף כגון ציפורניים, חלקי בדים או מגע עם נוזלי גוף). גורמים נוספים לתחלואות הגוף והנפש יכולים להיות חדירת שדים לגוף האדם (דרך נקבי הגוף השונים) או הזנחת הרוחות של האבות הקדומים. אם מפר האדם טאבו חברתי (מבצע חטא או מזניח את האבות הקדומים) רוחו נחלשת והשדים הרעים יכולים להחדיר לגופו מחלות שונות בקלות יתר. לפיכך, קיימת לעתים הסברה כי אדם חולה הביא על עצמו את המחלה על ידי התנהגותו. תפקיד המרפא יכול להינתן לאדם באופן של ירושה או בבחירה על ידי האל. כך או כך נחשבת יכולת הריפוי (הן של מרפא מסורתי והן של מרפא מערבי) כמתת האל הטוב. דוגמה לכוחות טיפול העוברים בירושה הוא תפקיד המיילדת (אשר בשונה מתחומי טיפול אחרים אשר פתוחים בפני נשים וגברים גם יחד שייך למין הנשי בלבד). תפקיד המיילדת עובר מאם לביתה על ידי האוקרה שלה, רסיס מהנשמה אשר נכנס אל התינוק, על פי האמונה במהלך לידתו. כך כאשר תיאסף האם אל האבות הקדומים תמשיך ביתה בתפקיד המיילדת. רוב המרפאים המסורתיים הם כוהנים או כוהנות. תחלואות נגרמות לרוב בגלל חטאי האדם. על המרפא המסורתי מוטלת במקרים רבים גם אחריות האבחון. לדוגמה לשם אבחון בגאנה, המרפא ייקח מהחולה או ממשפחתו את תולדות המחלה, יבצע בדיקה גופנית לחולה ולאחר מכן יטיל צדפים בצורה מסוימת על האדמה ויבחן קרביים של תרנגולת שנשחטה לשם אבחון החולה . במקרים של אבחון שברים בעצמות הגוף, נהוג לשבור חלקי גוף של תרנגולת ולבחון את השבר על מנת להסיק על צורת שברו של האדם המטופל. מלבד אבחון המחלה עצמה על המרפא לאבחן גם את הסיבה למחלה, זו יכולה להיות חדירה של רוחות רעות אל גופו של האדם או קללה שהטילה מכשפה רעה. במקרים רבים תיקון העוול שעשה האדם ירפאו מהמחלה. מנגד, חדירת רוחות לגופו של ילד או נער יכולות לסמל גם את בחירתו לכהן עתידי. על הכהן מוטלת האחריות להבחין בין מחלה לבין בחירת הילד על ידי הרוחות ליורשו. ילד שנבחר להיות יורשו של הכהן ישלח בבוא הזמן למקדש לימוד בו ישהה כארבע שנים, מנותק ממשפחתו ומשבטו. לאחר ארבע השנים יחזור ויהיה כהן השבט. בחברות האפריקאיות השונות קיימות מגוון שיטות ריפוי מסורתיות לתחלואות גוף ונפש. קיים שימוש נרחב בצמחי מרפא ורקיחת תרופות, זאת לצד שימוש גם בתרופות מערביות, לעתים מתקיים אף שילוב בין השניים. צמחים שונים משמשים למטרות שונות, חלקם מוכרים לכל אדם וחלקם מוכרים רק למרפאים המסורתיים. ההנחה כי גורמים שטניים גורמים למחלות מביאים איתם למאבק מול כוחות אלה. לעתים, ביצוע חתך קטן בגופו של האדם מספיק להוצאת השד הרע והמחלה (למשל ביצוע חתך קטן בתינוק חולה מלריה) אך לעתים נזקק המטופל לטקס של גירוש שדים. טקס גירוש שדים יכול להתבצע על ידי כומר נוצרי או על ידי כוהן דת. לכל מרפא ולכל שד יש דרכי גירוש שונים. אך לרוב כולל הטקס הקרבת קורבן לאל הטוב, שירה (כאשר הטקס מבוצע על ידי כמרים נוצרים נקראים ומושרים קטעים מהברית החדשה) ובמקרים רבים מצב אקסטטי הן של המטפל והן של המטופל הכולל פרכוסים, דקלום טקסטים, ודיאלוג בין האל הטוב והשד הרע. קיימים מקרים בהם מדבר המטפל או המטופל בשפה אשר זרה לאדם עצמו או בקול שונה. תופעה זו מוסברת על ידי הרפואה המסורתית כישות הזרה המדברת. במקרים אלה חודר האל הטוב לגופו של המרפא ונאבק בשד הרע השוכן בגופו של המטופל. למען הצלחת הטיפול יש להניח מנחות לאל הטוב זאת על מנת להודות לו על שהסכים לעסוק בבעיותיו של האדם הקטן ולרפאו[5].

רפואה מסורתית במזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הרפואה המסורתית במזרח התיכון היא רפואה בדואית. רוב השבטים הבדואים (הן הנוודים והן יושבי הקבע) חיים באזורי מדבר וחיי הנדודים משפיעים על בריאותם. תנאי הדיור, מחסור במים ובמזון, ועבודה פיזית מאומצת (תוך מגע ישיר עם בעלי חיים או עם הפרשותיהם) הביא למגוון מחלות מידבקות. זאת לצד סכנת פציעה בבית או פציעה מחיות הבר, שירפה וכוויות ומיני מזיקים החיים בשטחים הפתוחים ובמאגרי מים. ככל שהשבטים באים במגע יום יומי עם אוכלוסיות הקבע, כך נרשמת ירידה במחלות המסורתיות ועליה במחלות המודרניות (כגון סרטן, סוכרת, כולסטרול, לחץ דם ועוד). צעירים בדואים רבים נוטים לשלב כאשר הם נזקקים לעזרה רפואית, בין המרפא המסורתי ובין הרפואה המערבית. הרפואה הבדואית המסורתית מבוססת על עיקרון רצון האל. בריאותו של האדם תלויה בראש ובראשונה ברצונו של אללה. מחלות רבות נגרמות בשל חטאי האדם ואם ישנה החולה את דרכיו יגיע שליח מטעם האל (רופא מסורתי או רופא מערבי) וירפאו, כל זאת בשליחותו של האלוהים. שמירה על כללי היגיינה, מוסר, שכנות טובה וחוקי הדת יגנו על האדם ממחלות. אך מחלה יכולה לפקוד את האדם גם בשל זולתו, אשר הטיל עליו עין הרע. ככל שהחולה יראה במחלתו תוצר של כוח עליון כך יגברו הסיכויים שיפנה למרפא מסורתי ולא למרפא מערבי. המרפא המסורתי מכיר את תרבות השבטים סביבם הוא פועל, את מנהיגיהם ואמונותיהם. לרוב לא ידרוש המרפא מחיר קבוע והחולה ישלם כפי יכולתו. חלק מהמרפאים המסורתיים מכונים "דרווישים", אלה מרפאים אשר לוקחים את החולה אל ביתם למספר ימים. שם ינוח החולה ויקבל טיפול באופן שוטף. הדרוויש הוא איש זקן, אשר נחשב בקהילתו לקדוש דתי ומיומן בריפוי. עין הרע- תחלואות רבות יכולות להיות תוצאה של "עין הרע". תינוקות זכרים הם החשופים ביותר לעין הרע ועל מנת להגן על התינוק תלבישו האם בבגדי בנות ותתלה עליו קמעות להגנה. גם מבוגרים יכולים לסבול מעין הרע ועל כן ישתמשו גם הם בקמעות. את הקמעות כותב ה"ח'טיב". הקמע נכתב בדיו על נייר, מקופל למשולש ומוכנס לפיסת בד. אדם אשר עונד קמע יוגן מפני שדים רעים גורמי מחלות. מלבד הדרוויש והח'טיב פועלים בקהילות הבדואיות מגוון מרפאים בעלי התמחויות שונות. המג'בר הוא מרפא עצמות, העטאר מוכר צמחים ותבלינים בעלי סגולות ריפוי, והכי הוא מרפא בעזרת טיפול בכוויות[6].

רפואה מסורתית בקרב השבטים הילידיים בדרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפואה המסורתית הדרום אמריקאית מבוססת על איזון האנרגיה הן בגוף האדם והן בקהילה בה הוא חי. המרפא עצמו יהיה תמיד בן הקהילה, זאת בשל חשיבות ההכרות המוקדמת עם המטופל, משפחתו וקהילתו לשם הצלחת הטיפול. בקהילות הלטיניות נהוגה האמונה כי מגוון מחלות נובעות בשל התנהגות לא רצויה של האדם או בשל כישוף. שיטות הריפוי המסורתיות עוברות בירושה בין הדורות וכוללות שימוש רב בצמחי מרפא ורקיחת תרופות. קיימות מגוון אמונות מקומיות לגורמי מחלות אך ניתן לסווגם לכמה קטגוריות: גורמים מיסטיים (כמו קארמה, הפרעה לאיזון הרוחני או נשמה אבודה), גורמים טבעיים (כמו הפרעה לאלים או לאבות הקדומים) וגורמים קסומים (כגון כישוף). כל מרפא מסורתי לומד מקודמיו את דרכי הטיפול הייחודיות. לרוב בסיס הטיפול הוא צמחי מרפא (דוגמת שיקוי האוסאולה אשר נמצא בשימוש בקרב מגוון שבטים ילידיים באמריקה. משקה שחור המשמש להיטהרות הגוף והנפש ), עיסוי, מזמורים, ריקודים וטקסים. למשפחתו של המטופל תפקיד חשוב במהלך הטקס ובהצלחתו. כמו כן אמונתו של המטופל חשובה להצלחת הטיפול. במגוון קהילות המטפל המסורתי הוא מדיום או שמאן אשר מתקשר עם רוחו של האדם ובעצתה מאבחן את הבעיה הנפשית/רוחנית אשר הביאה לתחלואת הגוף או הנפש. כך יכול המדיום להמליץ למטופל כיצד לשנות את דרכיו או את מנהגיו על מנת להקל על תסמיני המחלה ולעתים אף לרפאה[7].

רפואה מסורתית במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקור סיני

הרפואה הסינית היא אולי המוכרת ביותר מכל מגוון סוגי הרפואות המסורתיות. היא מבוססת על תורות סיניות עתיקות היונקות מהפילוסופיה הסינית ומאגדות כמה וכמה גישות טיפוליות. הרפואה הסינית התפתחה במקביל לשאר התרבות הסינית והיא מאפיין חשוב בה. המחקר ההיסטורי מוצא עקבות טיפול ברפואה סינית מסורתית כבר לפני כ-3,000 שנים בימי שושלת שאנג. לאורך השנים התפתחה הרפואה הסינית, דרכי האבחנה ודרכי הטיפול. שיאה נחשב בימי שושלת צ'ין עם יציאת הספר "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב" אשר מאגד בתוכו דרכי טיפול מגוונת ומהוה אלמנט חשוב בלימוד הרפואה הסינית המסורתית. הרפואה הסינית רואה קשר הדוק בין בריאות הגוף ובריאות הנפש. כמו כן משפע מצבו הבריאותי של האדם מהסביבה בה הוא חי. במהלך הטיפול המסורתי, יאבחן המרפא את המטופל, זאת על ידי מספר דרכים: התבוננות באדם (הן על גופו, הן על הבעות פניו והן על מקורות האנרגיה שלו), בשלב השני יקשיב המרפא לקולו של האדם, לנשימותיו ולעתים אף יפיק אינפורמציה אבחונית מריח גופו של המטופל. בהמשך יתשאל המרפא את המטופל על אורחות חייו והסביבה בה הוא חי. לבסוף יבצע המרפא אבחון לפי הרגשת הדופק. כמה שיטות לטיפול ברפואה הסינית המסורתית הן: דיקור- החדרת מחטים קטנות אל נקודות הנתפסות כנקודות אנרגיה משמעותיות בגוף האדם. כוסות רוח- הנחת כוסות עגולות אשר הונחו תחת האש על גופו של האדם על מנת ליצור ווקום על עורו של המטופל, משמש לטיפול בכאבי שרירים ובשפעת. מגוון עיסויים- בין היתר גואה שה ורייקי. הרפואה הסינית המסורתית מתבססת רבות על צמחי מרפא ורקיחת תרופות מסורתיות. התרופות נרקחות על ידי המרפאים המסורתיים וכוללות לרוב צמחי מרפא ואיברי בעלי חיים. הדרכים הנפוצות ברוקחות הסינית הן הרתחה של צמחים יבשים או התססה אלכוהולית. הרפואה הסינית היא הרפואה המסורתית המקובלת ביותר בעולם המערבי כיום. במכללות רבות בארץ ואף באוניברסיטת תל אביב קיימות תוכניות לימוד ל"רפואה משלימה סינית", בה לומדים למטרת קבלת תעודת מטפל מוסמך. בבתי ספר יסודיים רבים בארץ החלו בשילוב מטפלים בשיטות רפואה סיניות להקלת תסמיני הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים צעירים . ביפן נהוגה הרפואה היפנית, אשר מתבססת בעיקרה על הרפואה הסינית. טכניקות הטיפול הסיניות הגיעו ליפן בעזרתם של מרפאים נודדים ונזירים בודהיסטים בתחילת המאה ה-7. קיים דמיון בין הרפואה הסינית ליפנית (לדוגמה אימוץ הדיקור הסיני כדיקור יפני) אך מנגד קיים גם שוני. ראשית, מאבחן המרפא היפני את תחלואתו של האדם על ידי מישוש חלקי גוף (בעיקר חזה ובטן) ומיפוי של החלקים הרפויים אל מול החלקים הנוקשים. דרך נוספת לאבחון המחלה היא על ידי עיסוי בשיטת השיאצו (עיסוי באמצעות לחץ עם האצבעות על הגוף). הרפואה היפנית, כמו הרפואה הסינית, מתבססת גם היא במידה רבה על רקיחת תרופות ושימוש בצמחי מרפא. אך היפנים משתמשים בתרופותיהם במינונים קטנים יותר מאשר הסינים. גם בהודו מתקיימת רפואה מסורתית. היא מבוססת על האמונה הקושרת בין ריפוי הגוף וריפוי הנפש. לפי אמונה זו, ריפוי תחלואות הגוף אפשרי רק בעזרת ריפוי מכאובי הנפש והגעה לרמה רוחנית גבוהה אשר מכונה "הארה" (הגעה לשלמות נפשית ופיזית ע"פ האמונה הבודהיסטית). האמונה ההודית גורסת כי בעולם שלוטים שלושה כוחות: כוח החיים, כח האש והכח המחבר. כאשר מתקיים חוסר איזון בין שלושת הכוחות בגופו של האדם הוא יחלה. המרפא ההודי המסורתי אחראי הן על האבחון והן על הריפוי. על מנת לאבחן את הגורם למחלתו של האדם יהיה על המרפא המסורתי לגלות מה הוא הכח המניע באותו אדם ומה חוזקו. הבדיקה הראשונית תכלול שאלון מקיף יחד עם בדיקה פיזית הכוללת את מישוש הדופק. לאחר הבדיקה ובהתאם לתוצאותיה יוחלט אופן הטיפול. הטיפול ההודי המסורתי מתבסס על רפואת צמחי מרפא ועל תזונה. ההודים גורסים כי למערכת העיקול חלק משמעותי בשמירה על בריאותו של האדם. בדרך של שמירה על תזונה נכונה ניתן להביא את האדם לאיזון רוחני ופיזי. דרך האיזון יוכל הגוף להיאבק בתחלואות. שיטות טיפול נוספות מלבד תזונה ברפואה ההודית הן עיסויים, אמבטיות אדים וניקוי רעלים[8].

המתח בין רפואה מסורתית ורפואה קונבנציונלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים ויכוח על יעילות הטיפול המסורתי אל המול יעילות הטיפול הקונבנציונלי הן בקרב מטפלים והן בקרב מטופלים. התומכים בטיפול הקונבנציונלי אל מול הטיפול המסורתי טוענים כי האחרון אינו מדעי דיו. שיטות הטיפול המסורתי אינן נמדדו על פי ערכי המדע המערבי ועל כן קיימת טענה כי לא ניתן להוכיח את יעילותם. כמו כן, אין בידינו מחקרים רבים הבודקים את יעילות הטיפול המסורתי, וגם המחקרים המעטים שקיימים לא מעלים תוצאות אחידות. קיימת אף טענה של מתנגדים קיצוניים לשיטות הרפואה המסורתית הטוענים כי היא יכולה לגרום נזק של ממש אצל המטופל, בייחוד אם היא באה על חשבון טיפול קונבנציונלי מערבי. כמו כן, בשונה מהמטפל הקונבנציונלי אשר לומד רפואה בין שבע לעשר שנים ועובד תחת פיקוח של משרד הבריאות, קופות החולים ובתי החולים, המרפא המסורתי אינו נדרש לעמוד בסטנדרטים כה מחמירים. רבים המקרים בהם מתחזים אנשים ללא כל הכשרה למרפאים מסורתיים, זאת לשם בצע כסף תוך ניצול מצוקתו של החולה או משפחתו.

מנגד, קיימים מטפלים (הן מסורתיים והן קונבנציונליים) אשר מצדדים בטיפול בעזרת שיטות מסורתיות. מראיונות עם חולים אשר מטופלים בעזרת טיפול מסורתי עולה כי הם חשים יחס קרוב ואכפתי מצד המרפא, וכמו כן חשים כי ניתן מענה למצוקותיהם. רגשות אלה לא תמיד עולים במהלך הטיפול הרפואי הקונבנציונלי. עוד נטען הן על ידי מרפאים מסורתיים והן על ידי מטופלים בשיטות מסורתיות כי הרפואה המסורתית רואה את האדם כמכלול בעוד הרפואה הקונבנציונלית רואה את החולי בלבד. הרפואה המסורתית מטפלת הן בתחלואות הגוף והן בגורמים לתחלואות אלה. כמו כן, במקרים רבים, הטיפול המסורתי זול ונגיש יותר מאשר הטיפול הקונבנציונלי[9]. בישראל קיימים רופאים אשר בנוסף ללימודים הקונבנציונליים לומדים גם שיטות ריפוי מסורתיות ומשלבים בין השניים. זאת כמענה לצורך אשר עולה בשנים האחרונות ממטופלים רבים אשר מעוניינים ליהנות מיתרונות הרפואה הקונבנציונלית והרפואה המסורתית גם יחד. זאת לצד שיווק הולך וגובר של התרופות הצמחיות. הרופאים המטפלים בשתי השיטות טוענים כי השילוב יוצר הן חיבור עמוק יותר בין המטפל והמטופל והן תחושה של טיפול כולל יותר בקרב המטופלים אשר חשים כי היחס אליהם אינו רק פיזי אלה גם רגשי. כיום, כמעט כל קופות החולים מציעות בנוסף לטיפול הקונבנציונלי גם טיפול מסורתי ברמות שונות[10].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רפואה מסורתית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעונה גינצבורג, רפואה אלטרנטיבית במבט ביקורתי, האוניברסיטה הפתוחה
  2. ^ דו"ח ארגון הבריאות העולמי
  3. ^ עקרונות האסלאם בבריאות, במחלה ובמוות. קאסם בדארנה 2008
  4. ^ בשם האם: מרפאות מסורתיות יוצאות המגרב בישראל. סיפורים, דגמים וטיפוסים. ליטל ליברמן אביטל. באר שבע 2015.
  5. ^ אורי שוורצמן, רופא לבן אלים שחורים, אריה ניר, 2007
  6. ^ עארף אבו רביעה, רפואה בדווית מסורתית, משרד הביטחון, 1999
  7. ^ עורך: ראובן מירן, לרקוד עם הרוח, נהר ספרים, 2005
  8. ^ המרכז לרפואה אלטרנטיבית
  9. ^ רפואה אלטרנטיבית במבט ביקורתי. שמעונה גינצבורג. 2001
  10. ^ תפיסות רופאים, חולים וקובעי מדיניות לגבי טיפול משולב ברפואה משלימה וברפואה קונבנציונלית. רויטל גרוס, יעל אשכנזי, אירית אלרועי, ליאורה שכטר ויהודית ט' שובל. 2011