הרפובליקה של ונציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף רפובליקת ונציה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה המרוממת של ונציה
Serenissima Repubblica di Venezia
Flag of Most Serene Republic of Venice.svg Coat of Arms of the Republic of Venice.svg
דגל סמל
Republic of Venice 1789.svg
שפה נפוצה ונטית, לטינית, איטלקית
עיר בירה ונציה (8101797)
משטר רפובליקה
הקמה
תאריך

697
פירוק
תאריך
כיבוש על ידי נפוליאון
1797
ישות קודמת Simple Labarum.svg האימפריה הביזנטית
ישות יורשת Flag of Kingdom of Lombardy-Venetia.svg ממלכת לומברדיה-ונציה
Flag of the Habsburg Monarchy.svg פרובינציית ונציה
Simple Labarum.svg הרפובליקה הציסאלפינית
צרפתצרפת המחוז הצרפתי ביוון

הרפובליקה של ונציהוונטית: Repùblica Vèneta או Repùblica de Venesia, באיטלקית: Repubblica di Venezia) הייתה רפובליקה שמקורה בעיר ונציה, בצפון מזרח איטליה, שהתקיימה במשך יותר מאלף שנים - מהמאה השביעית ועד לכיבושה בידי נפוליאון ב-1797. הרפובליקה זכתה לכינוי "סרניסימה" (Serenissima), תואר שמשמעו "השלווה ביותר", לאור היציבות יוצאת הדופן של המשטר בה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתה לגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפובליקת ונציה בשנת 1000

תחילתה של ונציה באוסף של תושבי לגונת ונציה שחברו יחד לשם הגנה הדדית מפשיטות של הלומברדים, ההונים ושבטים אחרים, שהתגברו עם היחלשות שליטתה של הקיסרות הרומית המערבית באזור צפון איטליה. בתחילת המאה ה-8 בחרו תושבי הלגונה את מנהיגם הראשון, דוכס ונציה (דוג'ה) אורסו איפאטו, שזכה להכרת האימפריה הביזנטית וקיבל ממנה תואר כבוד. לפי עדויות מאוחרות יותר, מהמאה ה-11, היה איפאטו הדוכס השלישי, והדוכס הראשון היה פאולו לוצ'יו אנאפסטו, שנבחר ב-697. בסיס הדוג'ים היה אז בעיר אראקלאה (Heraclea) בלגונת ונציה.

תאודאטו איפאטו, בנו ויורשו של אורסו, העביר את בירת האזור למאלאמוקו (Malamocco) בשנת 740 לערך. כהונתו סימלה את ניסיונו של אורסו איפאטו להעמיד אחריו שושלת שליטים, ניסיון שדוג'ים אחרים חזרו עליו במאות הראשונות בהיסטוריה של ונציה, אך כולם כשלו.

בזמן שלטונו של תאודאטו הייתה ונציה נקודת השליטה הביזנטינית היחידה בצפון. השינויים הפוליטיים באימפריה הפרנקית החלו להשפיע על חלוקת התושבים לסיעות שונות. סיעה אחת הייתה פרו-ביזנטית, ואנשיה רצו לשמור על קשר חזק עם האימפריה הביזנטית. סיעה אחרת, רפובליקנית באופיה, האמינה שעל ונציה לפעול להשגת עצמאות. סיעה עיקרית נוספת, שזכתה לתמיכת הכנסייה הקתולית, הייתה פרו-פרנקית. אנשיה קיוו שפפין הגוץ, מלכם הקרולינגי של הפרנקים, יספק לוונציה הגנה מהלומברדים. סיעה אחרת, קטנה יותר, הייתה פרו-לומברדית. אנשיה התנגדו להסתמכות על קשרים עם מעצמות מרוחקות והעדיפו לשמור על שלום עם הממלכה הלומברדית, הסמוכה לוונציה.

ב-803 חתם קרל הגדול על פקס ניקפורי, הסכם שלום עם האימפריה הביזנטית, שקבע כי ונציה היא חלק מהאימפריה הביזנטית, אך הכיר בעצמאות העיר דה פקטו. בערך ב-810 עברה דוכסות ונציה ממאלאמוקו לאזור הריאלטו. ב-811 נבחר אגנלו פרטיצ'יפאציו לתפקיד הדוג'ה. בתקופת שלטונו התרחבה העיר לכיוון הים, הודות לבניית גשרים, תעלות, ביצורים ובנייני אבן, והעיר ונציה גדלה לצורתה המוכרת כיום. ארמון הדוג'ה (הראשון), משכנם של דוכסי ונציה, נבנה ב-820. בנו של אגנלו, ג'וסטיניאנו פרטיצ'יפאציו, גנב מאלכסנדריה את שרידי עצמותיו של מרקוס המבשר, הביא אותם לוונציה ב-828, וקבע את מרקוס כקדוש מגן של העיר.

אחרי פרטיצ'יפאציו נבחר לדוג'ה פייטרו טראדוניקו, ושבר רצף ארוך של שלטון בני משפחת פרטיצ'יפאציו. בתקופתו החלה ונציה לבנות את עוצמתה הצבאית, שעתידה היה להשפיע על מסעי הצלב ולסייע לשליטתה בים האדריאטי במשך מאות שנים. טראדוניקו לחם בשודדי ים סרצנים וסלאבים כדי להבטיח את השליטה בים. ב-841 לערך שלחה רפובליקת ונציה צי בן 60 ספינות משוטים, שעל סיפונה של כל אחת 200 איש, לסייע לביזנטיון לגרש את הערבים מקרוטונה שבדרום חצי האי האיטלקי, אך אלה נכשלו במשימתם.

שלטונו של טראדוניקו היה ארוך (הוא היה הדוג'ה מ-836 ועד 864, אז נרצח) והביא לשגשוג. אחריו חזרה משפחת פרטיצ'יפאציו לשלטון, כשאורסו פרטיצ'יפאציו הראשון נבחר לדוג'ה.

בתקופת פייטרו אורסאולו השני, שכיהן כדוג'ה בין 991 ל-1009, החלה התפשטות הרפובליקה לכיוון מזרח. בתקופתו נכרת ב-993 הסכם שלום בין רפובליקת ונציה לבין האימפריה הביזנטית, שבמסגרתו קיבלה ונציה זכויות סחר בקונסטנטינופול תמורת הובלת כוחות צבא ביזנטיניים בספינותיה. בשנת 998 כבשה ונציה את פאגאניה, ובשנת 1000 שלח אורסאולו צי שסילק את שודדי הים הקרואטים מדאלמטיה.

בסביבות שנת 1000 יצר הדוג'ה פייטרו אורסאולו השני (ככל הנראה) את "טקס נישואי הים". בשנת 1177, בתמורה לעזרתה של וונציה במאבק הכנסייה באימפריה הרומית הקדושה, הכניס האפיפיור אלכסנדר השלישי נופך סקרמנטי לטקס, כאשר הסיר את הטבעת מאצבעו ונתן אותה לדוג'ה בבקשה שיזרוק אותה לים, כסמל לחתונה עם הים. זריקת הטבעת לים מתקיימת בכל שנה, עם אמירת הפסוק: "אנו מתחתנים איתך, הים, כסימן לאמת ושליטה נצחית" (באיטלקית: "Desponsamus te, mare, in signum veri perpetuique domini"), להכרזה כי ונציה והים חד הם.

באמצע ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-11 עד ה-13 התעשרה ונציה הודות לשליטתה בסחר בין אירופה לבין הלבנט, והתפשטותה נמשכה לים האדריאטי ומעבר לו. מ-1082 לא היו עוד הוונציאנים נתיני האימפריה הביזנטית. ב-1084 עמד הדוג'ה דומניקו סלוו (Domenico Selvo) בראש צי שנלחם בנורמנים, אך הפסיד ואיבד 9 ספינות משוטים על אנשיהן - הספינות הגדולות והחמושות ביותר בצי המלחמה הוונציאני. סלוו הודח והצטרף למנזר.

בתקופת שלטונו של הדוג'ה אורדלאפו פאליירו נלחמה ונציה בממלכת הונגריה, בין 1105 ל-1115, וכבשה את זארה (זאדר) ואת סבניקו (שיבניק).

ונציה הייתה מעורבת במסעי הצלב כמעט מתחילתם: בשנת 1110, כעשור לאחר מסע הצלב הראשון, פיקד פאליירו על צי בן 100 ספינות ונציאניות, שיצא לסייע לבלדווין הראשון, מלך ירושלים לצור על צידון. באוגוסט 1122 יצא מוונציה הדוג'ה דומניקו מיקלה, אף הוא בראש צי של 100 ספינות שעליהן 15,000 איש, כדי לסייע לממלכת ירושלים הצלבנית. הצי הוונציאני הביס את הצי הפאטמי, סייע לכבוש את ערי החוף הסוריות ונחת בעכו. מיקלה עלה לרגל לירושלים ב-1123, שם חתם על ברית בין רפובליקת ונציה לבין ממלכת הצלבנים, שהעניקה לרפובליקה זכויות סחר נרחבות, פטור ממסים על הסחר (למעט בהבאת צליינים) ועצמאות בחלקים ניכרים של ערים רבות בממלכה הצלבנית, שבהם התנהלו חיי הוונציאנים כאוטונומיה, על פי חוקי ונציה. כל זאת, תמורת סיוע ונציאני בהטלת מצור ימי על צור. המוסלמים אכן הובסו על ידי המצור הוונציאני בצור, ומאוחר יותר גם באשקלון.

במהלך המאה ה-12 קיבלו הוונציאנים זכויות סחר נרחבות ברחבי האימפריה הביזנטית, ובתמורה שירתו ספינותיהם את צורכי ביזנטיון בצי. רבים באימפריה התקנאו בכוחה של הרפובליקה ובהשפעתה הרבה, כי נוכחות הסוחרים הוונציאנים פגעה בעסקים מקומיים רבים. גם הדתות השונות של הצדדים החריפו את המתח. ב-1171 תקפו הוונציאנים רובע בקונסטנטינופול שבו התגוררו אנשי גנואה, והחריבו אותו. הקיסר הגיב במאסר המוני של כל הוונציאנים ברחבי האימפריה, והחרמת רכושם. הכשלון הוביל לרציחתו של הדוג'ה ויטאלה מיקלה השני בידי המון העם הזועם ולרפורמה חוקתית שביטלה את מעמדו האוטוקרטי של השליט והנהיגה מערכת שלטונית רפובליקאית (ראו להלן בפרק מבנה השלטון). היחסים בין הצדדים נותרו מתוחים ועל סף מלחמה ישירה. כאשר תקף את קונסטנטינופול אנדרוניקוס קומננוס הראשון (Andronikos I Komnenos) ב-1182 כדי ליטול לעצמו את כס הקיסר, הוא לא מנע מההמון לתקוף את האיטלקים בעיר - בעיקר משפחות של סוחרים מוונציה, מגנואה ומפיזה. עשרות אלפי ונציאנים שישבו בה נהרגו, נכלאו או גורשו, ורכושם הוחרם - אירוע שהעלה את חמתה של הרפובליקה. על אף שהסחר חודש במהרה, העוינות בין המעצמות נותרה על כנה.

הצי הוונציאני היה חיוני לשילוח כוחות במסגרת מסע הצלב הרביעי, אך כאשר לא עמדו הצלבנים בתשלום בעבור השימוש בספינות, הציע הדוג'ה אנריקו דאנדולו כי התמורה לשירותי הרפובליקה תהיה מצור צלבני על זארה, שמרדה בוונציה ב-1183. לאחר השלמת משימה זו נשלחו הצלבנים לתקוף את קונסטנטינופול, כנקמה על טבח האזרחים הוונציאנים שישבו בה ב-1182. העיר נכבשה ונבזזה ב-1204. האימפריה הביזנטית, שקודם לכן עמדה בכמה התקפות של פולשים מוסלמים על אסיה הקטנה וחבל הבלקן, לא הצליחה להשיב לעצמה את מעמדה, ובסופו של דבר נכבשה על ידי הטורקים העות'מאנים. הוונציאנים, שליוו את הצלבנים, נטלו לעצמם נתח נכבד מהביזה. ידועים במיוחד פסלי סוסי מרקוס הקדוש, שנשלחו לוונציה והוצבו בחזית בזיליקת סן מרקו. בין 1205 ל-1207, לאחר נפילת האימפריה הביזנטית, השתלטה רפובליקת ונציה על טריטוריות בים האגאי, ביניהן האיים כרתים ונגרופונטה (כיום אביה).

ב-1295 שלח הדוג'ה פייטרו גראדניגו 68 ספינות לתקוף צי של גנואה באיסקנדרון (İskenderun, בטורקיה), וסכסוך זה הגיע ב-1299 עד לשילוח צי בן 100 ספינות שיתקוף את גנואה עצמה. הייתה זו המלחמה הראשונה עם גנואה, מבין שלוש: בין 1350 ל-1355 התחדשה המלחמה בגל נוסף, ובין 1378 ל-1381 נלחמה ונציה בגנואה בשלישית. על אף שבתחילה הובסה, בסופו של דבר הכתה ונציה את הצי הגנואי בקרב קיוג'ה (Chioggia) ב-21 ביוני 1380, על אף שהלחימה נמשכה עוד כשנה, והסתיימה פורמלית ב-8 באוגוסט 1381, אז חתמו ונציה וגנואה על הסכם השלום של טורינו. לכאורה לא נתן חוזה זה יתרון משמעותי לאף אחד מהצדדים, אך בפועל סיים את התחרות הארוכה בין ונציה לגנואה על הסחר הימי: אחריו לא הייתה עוד גנואה גורם משמעותי בסחר בים האדריאטי. ונציה נטלה מאימפריית גנואה את עמדת הכוח במזרח הים התיכון, אך גם שילמה מחיר גבוה: היא ויתרה על דרישותיה בדאלמטיה, הכירה בזכויות של גנואה על קפריסין והאי טנדוס (בוזג'אאדה) נקבע כאזור נייטרלי.[1]

במאות ה-15–16: המאבק בעות'מאנים, ליגת קמבריי ונפילת קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הטריטוריות לחופי הים התיכון בסביבות שנת 1450. הטריטוריות הוונציאניות - בירוק

בתחילת המאה ה-15 הרחיבו הוונציאנים את הרפובליקה לאזורים באיטליה ולאורך החוף הדאלמטי, מאיסטריה ועד אלבניה, שאותה רכשו ממלך נאפולי ב-1409 תמורת 100,000 דוקט בלבד. ונציה הציבה בדאלמטיה אצילים ששלטו במקום, בתגובה לאיומי ההתפשטות מצד ג'אן גלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), דוכס מילאנו. שליטה בנתיבי הסחר היבשתיים מצפון-מזרח לוונציה הייתה חיונית לבטיחות המסחר. עד 1410 גדל הצי הוונציאני לכדי 3,300 ספינות, שנשאו 36,000 איש. הרפובליקה השתלטה על רוב ונטייה (השם הקדום של צפון-מזרח איטליה - כיום המחוזות ונטו ופריולי-ונציה ג'וליה), בכלל זה ערים חשובות כמו ורונה ופדובה.

ב-1408 נרגעה המתיחות בדאלמטיה כאשר נחתמה שביתת נשק עם זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך הונגריה. מיד בתום שביתת הנשק פלשה ונציה לפטריארכיה של אקוויליה, והשתלטה על טרוגיר, על ספליט, על דורס ועל ערים נוספות. כך הצליחה ונציה לחבר את מושבותיה האדריאטיות.

אחרי 1402 החלו הטורקים העות'מאנים להתאושש מכיבושיו של טימור לנג, ובמהרה התחוור כי הם האיום העיקרי על נחלותיה של ונציה במזרח. העות'מאנים החלו ללחום ברפובליקת ונציה ב-1423, במלחמה שארכה שבע שנים וכללה מתקפות ימיות במטרה להשיג שליטה בים האגאי ובים האדריאטי. סלוניקי, העיר השנייה בחשיבותה באימפריה הביזנטית, העבירה את נאמנותה לוונציה, בתקווה שזו תספק להם הגנה מתקיפות העות'מאנים, אך אלה הצליחו לכבוש אותה ב-1430. ב-1453 בא סופה של האימפריה הביזנטית, כשהעות'מאנים כבשו שוב את קונסטנטינופול, והשיגו שליטה במצר הבוספורוס. במהרה העלה הסולטאן את מס המעבר במצר, והוונציאנים נאלצו לשלם מס מעבר גבוה יותר מאשר הסוחרים המקומיים, לראשונה מאז 1082. בהמשך ניצלו העות'מאנים את השליטה בקונסטנסטינופול גם לבנייה של צי מלחמה.

מלחמה נוספת עם העות'מאנים פרצה ב-1463 ונסתיימה בהסכם שלום שנחתם ב-1479. שלום זה אפשר לעות'מאנים להפנות את כוחותיהם לזירות אחרות, וב-1480 הם כבשו את רודוס ואת אוטרנטו שבפוליה.

ב-1499 כרתה ונציה ברית עם לואי השנים עשר, מלך צרפת, כנגד דוכסות מילאנו, והשתלטה על קרמונה.

באותה שנה בא סופו של השלום עם העות'מאנים, ונפתחה בין האימפריות מלחמה שארכה חמש שנים. הסולטאן העות'מאני באיזיט השני מינה את האדמירל כמאל רייס, שתקף את לפנטו (נפפקטוס, כיום ביוון) בדרך היבשה, ובמקביל שלח צי גדול כדי לתמוך במתקפה גם בכוח ימי. הדוג'ה באותו זמן, אנטוניו גרימאני, לא היה איש צבא מנוסה אלא איש עסקים ודיפלומט, והוא הובס בקרב זונקיו (Zonchio), באוגוסט אותה שנה. היה זה הקרב הימי הראשון שבו השתמשו בתותחים על גבי הספינות. בדצמבר תקפו הוונציאנים את לפנטו בניסיון להחזיר לעצמם את השליטה בעיר, אך העות'מאנים זכו בה בחזרה. באוגוסט 1500, הפסידו שוב הוונציאנים בקרב מודון מול העות'מאנים. עד 1503 נפלו בידי הטורקים גם מודון (מתוני - Methoni) וקורון (קורוני - Koroni) שביוון, ערים שכונו בוונציה "שתי עיני הרפובליקה". ונציה בחרה להעדיף שלום על מלחמה, והכירה בכיבושי הטורקים.

בתחילת המאה ה-15 חל שינוי הדרגתי בפעילותה ובאופיה של הרפובליקה. חשיבותם של שטחי הקרקע הסמוכים לוונציה, על היבשה, גדלה. אזורים אלה, שנקראו "טרה פרמה" (terra ferma - אדמה יציבה) הפכו אותה ממעצמה ימית בלבד, למעצמה אירופית שהיא גם בעלת טריטוריה ביבשת. הודות לחקלאות ולתעשייה שפותחו בטרה פרמה, חוזק בסיסה הכלכלי של הרפובליקה, שהסחר שלה עם הלבנט פחת. השמירה על טרה פרמה מכיבוש זר דרשה הקמה של צבא קבע יבשתי בן אלפי אנשים. שמירה על התנהגות לא תוקפנית ביבשת, בשילוב עם בניית ביצורים מודרניים, הקלו על ונציה לגייס ביבשה שכירי חרב רבים בעת צורך: ונציה הייתה מסוגלת לגייס כוחות רגלים גדולים מאוד, עד כ-10,000 איש, בהתראה קצרה, ובמלחמות ארוכות, גם הרבה יותר מכך: יותר מ-30,000 איש. בנוסף הקימה הרפובליקה מיליציות בטרה פרמה, שהתבססו על מקומיים והגיעו לכדי 20,000 איש, בעיקר לשימוש כחילות מצב. להם נוספו אחרי 1560 עוד 18,000 חיילים במושבות שמעבר לים.[2]

למשך מספר שנים אחרי 1503, הקרבות המשמעותיים היחידים באיטליה היו בין פירנצה לפיזה, וונציה נזהרה מיצירת סכסוכים מזוינים באזור. אולם, ב-1507 החלו להיאסף בגבולה הצפוני של הרפובליקה חיילים גרמאנים, כהכנה למסעו המתוכנן של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לרומא. הכוננות בצבאה של ונציה עלתה, ובמאי 1507 אושרה הגדלה של צבאות שכירי החרב ב-25%, במטרה לגייס עוד 10,000 איש תוך חודש. בסתיו החלו צבאות האפיפיור לחדור לרומאניה ואילו הגרמנים התרכזו בטרנטו. כוחות ונציאניים שנאספו על הדרך הראשית מאוסטריה לדרום גרמו לגרמאנים לשנות את נתיבם מזרחה, אבל כוח נוסף של 2,500 חיילים ונציאניים, בפיקודו של ברטולומאו ד'אלוויאנו, איגף אותם בהרים וניתק את הגרמאנים מבסיסם. הם תקפו את הגרמאנים בעמק ליד פייבה די קאדורה (Pieve di Cadore) והכו אותם שוק על ירך. התבוסה מנעה ממקסימיליאן מלהגן על עריו בגבולה המזרחי של ונציה ובפריולי, והרפובליקה כבשה תוך זמן קצר את פורדנונה (Pordenone), גוריציה, טריאסטה ופיומה (רייקה). ב-5 ביוני 1508 חתמו הצדדים על שביתת נשק.[3]

הניצחון על הגרמאנים היה מהגדולים שידעה הרפובליקה מזה שנים רבות. הוא חיזק את ביטחונם העצמי של הוונציאנים, אך אלה קנו להם אויב חדש - הקיסר, ונוצר מצב שבו כל שכנותיה של ונציה היו אויבות לה. לאחר הכרעת הגרמאנים החזיקה ונציה בצבא יבשה גדול ומנוסה שכלל בין היתר 8,000 אבירים עוטי שריון וכוחות רגלים נאמנים. צבא זה היה חזק דיו לעמוד מול כל אחת מיריבותיה של הרפובליקה, בנפרד, אך ב-15 בדצמבר 1508 חתמו יריבותיה של ונציה על הסכם ליגת קמבריי (League of Cambrai) ויצרו קואליציה חזקה כנגדה.

באופן רשמי הייתה ליגת קמבריי הסכם בין לואי ה-12 לקיסר מקסימיליאן ליצור ליגה שמטרתה העיקרית היא יציאה למסע צלב נגד הטורקים, אבל היה בה סעיף שקבע כי הצדדים יאחדו כוחות יחד עם האפיפיור ומלך ספרד, כנגד רפובליקת ונציה. האינטרסים של כל המעצמות והשליטים שחתמו על ההסכם, או הצטרפו אליו בהמשך, התלכדו למטרה עיקרית אחת: לאיין את השפעתה של ונציה על טרה פרמה. חברי הליגה היו:

יוליוס השני, על אף שהיה מיוזמי הליגה, נמנע מחתימה על ההסכם עד שווידא את מחויבות הצדדים האחרים. הסכמתו ניתנה במרץ 1509. הוונציאנים, שהחלו להבין את חומרת המצב, הציעו בתחילת אפריל להשיב לו את פאאנצה ואת רימיני, אך זה היה מאוחר מדי. ב-15 באפריל יצא ממילאנו הצבא הצרפתי - כ-40,000 חיילים בפיקודו של לואי השני - ופלש לשטחי ונציה, שמיהרה לגייס צבא שכירי חרב בן עשרות אלפי אנשים, ולרכזו ליד ברגמו. ב-27 באפריל פרסם האפיפיור בולה אפיפיורית חריפה שבה קרא לנידוי מוחלט של ונציה, וחייליו פלשו לרומאניה. מקסימיליאן ומלך ספרד המתינו מהצד, וב-14 במאי התחולל בין הצרפתים לוונציאנים קרב אניידלו (Agnadello), מזרחית למילאנו.

היה זה אחד הקרבות החשובים במלחמות האיטלקיות. ונציה נחלה בקרב מפלה קשה וטראומטית, שעלתה לה באלפי אבידות. לאחר המפלה השתלטו הצרפתים על לומברדיה, כבשו את ברשה, קרמונה, קרמה וברגמו והגיעו עד ורונה. בשבוע האחרון של מאי החליטה ונציה לנסות לשכך את זעמו של האפיפיור, והעבירה את הערים הרומאניות פאאנצה (Faenza), רימיני, רוונה וצ'רביה (Cervia) תחת שלטונו. צבא ונציה, שניגף בברשה ואחר כך בפסקיירה, הגיע לוורונה כדי למנוע את נפילתה בידי הצרפתים, אך אנשי ורונה סירבו להכניס את החיילים לעיר. ב-25 במאי הצביע הסנאט בוונציה לתת לתושבי ורונה פטור קבוע מהמס על קמח, אך ללא הועיל: העיר נפלה בידי הצרפתים ב-2 ביוני.[4] תוך זמן קצר איבדה ונציה את כל טרה פירמה, למעט השליטה בטרוויזו ובכמה כפרים בקרבת לגונת ונציה.

ניקולו מקיאוולי התייחס לקרב אניידלו בספרו "הנסיך" (פרק 12), וכתב כי ביום אחד איבדה ונציה את מה שכבשה ונלחמה למענו במשך 800 שנה.

כמה חודשים לאחר הקרב הבין יוליוס השני כי הריסה מוחלטת של רפובליקת ונציה, שהייתה אז המעצמה האיטלקית היחידה שביכולתה לעמוד מול מעצמות כמו צרפת או הטורקים, תסכן את מעמדו. עוינותו לוונציה פחתה, והוא ניסה להפריד בין צרפת לקיסר. הדוג'ה אנדראה גריטי כבש מחדש את פדובה מהצרפתים, והצליח להחזיק בה למרות מצור של כוחות הקיסר. ונציה השתלטה מחדש גם על ויצ'נצה, ברשה וורונה. ניצחונות אלה לא שינו את המגמה: לאחר אירועי 1509 נפסקה התפשטותה של רפובליקת ונציה.

לאחר התבוסה לליגת קמבריי התגברו הסכסוכים בין הסרניסימה לבין הטורקים. האי קפריסין, שהיה מדינה צלבנית (ממלכת קפריסין) עד שסופח לוונציה בפברואר 1489, הותקף על ידי הטורקים כבר באותה שנה. הם פשטו על חצי האי קרפס (Karpass) שבקפריסין, בזזו אותו, שבו תושבים ומכרו אותם לעבדות. הוונציאנים חפצו לכבוש מחדש את נחלותיהם, אך לאחר מפלת 1509 נמצאו במצב בעייתי: על אף היותם מעצמה ימית בעיקרה, לא נותר להם כוח ימי חזק דיו להתמודד לבדם עם צי מלחמה טורקי. ב-1537 כבש ח'יר א-דין "ברברוסה" כמה מאיי יוון שהיו בשליטה ונציאנית, ובהמשך תקף את קורפו, השמיד גידולים חקלאיים ושבה את רוב תושבי המקום. הוא צר על המבצר הוונציאני באי, אך זה היה מוגן היטב ועמד במצור. הטורקים החליטו לעזוב את האי, ותקפו את קלבריה. בספטמבר 1538 איגדו מספר מדינות את כוחותיהם בקורפו, במסגרת קואליציית "הליגה הקדושה" כנגד הטורקים. ארמדה שבה שולבו צי ונציאני, צי ספרדי, צי של האפיפיור פאולוס השלישי וצי של הקיסר קרל החמישי, יצאה לתקוף את "ברברוסה" בפרווזה (Prevesa) שבצפון יוון. בראש הצי המשולב עמד האדמירל אנדריאה דוריה, שהיה אז בן 72. המתקפה נכשלה, וב-1539 תקף הצי הטורקי את לימסול והרס אותה. בחששם מהאימפריה העות'מאנית המתחזקת, ביצרו הוונציאנים את קירניה, ניקוסיה ופמגוסטה (Famagusta), אך ערים רבות אחרות בקפריסין נפלו בידי הטורקים. באוקטובר 1540 חתמו הוונציאנים על הסכם שלום שבו שילמו לטורקים 300,000 דוקאט והכירו בבעלות הטורקים על הטריטוריות שכבשו ובהיותם בעלי זכות שווה לוונציאנים במימי הים האדריאטי. מנגד הבטיחה ונציה את חופש הסחר שלה לאלכסנדריה וביירות, וקיבלה רישיון גישה למספר ערים טורקיות, ביניהן קונסטנטינופול, גלאטה, גליפולי ולפנטו.[5] בסיכום שלוש שנים של מאבק בטורקים, מחירו של הסכם זה היה גבוה מאוד עבור הוונציאנים. הוא הבטיח את שליטת הטורקים בים התיכון למשך יותר משלושים שנה - עד קרב לפנטו.

המאות ה-17 וה-18: שקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי האיטלקי וסביבתו, שנת 1796. הטריטוריות הוונציאניות - בירוק בהיר

ב-1606 פרץ סכסוך בין הרפובליקה של ונציה לבין מדינת האפיפיור. שני כמרים נאסרו בונציה בשל פשעים פעוטים והרפובליקה הוציאה חוק לפיו הוגבלו זכויות הכנסיה להנות ממקרקעין בתחומי הרפובליקה. האפיפיור פאולוס החמישי הצהיר שחוקים אלה עומדים בניגוד למשפט הקאנוני ודרש לבטלם. לאחר שדרישתו סורבה, הטיל האפיפיור עיצומים שבסמכותו על הרפובליקה ונידה אותה ואת כמריה מן הכנסיה. הנהגת ונציה לא התרשמה מצעדיו של האפיפיור והורתה לכמריה להמשיך בביצוע הטקסים הדתיים. המלומד הנזיר פאולו סארפי (אנ') מונה ליועץ תאולוגי לסניוריה. לאחר כשנה, ובתיווכה של צרפת, הוסרו המגבלות האפיפיוריות מוונציה.

פתיחת מסחר התבלינים לאחר גילוי אמריקה וביסוס נתיבי הסחר החדשים לאמריקה ולמזרח, פגע קשות בכלכלת ונציה, שלא החזיקה עוד במפתח המונופולי למסחר בין המזרח לאירופה. נוסף על כך, מלחמת שלושים השנים צמצמה את השווקים בצפון אירופה ומערכות בריתות שוונציה הייתה מחוייבת להן משכו אותה לקרבות-משנה שהתחוללו בשולי מלחמה זו בצפון איטליה. מגפה שהתחוללה בוונציה בין 1629 ל-1631 התישהאת כוחה עוד יותר.

המחצית השניה של המאה ה-17 אופיינה במלחמות ממושכות עם האימפריה העות'מאנית ובאיבוד מאחזים של ונציה. המערכה החמישית בין ונציה לאימפריה העות'מאנית נקראה מלחמת כרתים והתקיימה בין 1645 ל–1669. ונציה הובילה קואליציה נוצרית שכללה גם את כוחות אבירי מלטה, צרפת ומדינת האפיפיור. המערכה ניצתה ב-28 בספטמבר 1644 לאחר שכוח של אבירי מלטה השתלט על ספינה שנעה מקונסטנטינופול לאלכסנדריה ועליה עולי רגל למכה וטבח ברבים מהם, כולל הקאדי של קהיר. מאמצי פישור שנמשכו כל אותו חורף נכשלו וביוני 1645 פלשו כוחות עות'מאניים לכרתים והחלו בכיבוש האי. כרתים (קנדיאה) נותר באותה עת המעוז הגדול ביותר של ונציה בים התיכון. במאי 1648 נכבש כמעט כל האי והחל המצור העות'מאני על בירת האי קנדיאה (הרקליון), שהייתה מבוצרת ביותר ולא ניתנה לפריצה באמצעות תותחים. המצור נמשך 21 שנים, כאשר במהלכן התחוללו מספר קרבות ימיים שנועדו להשאיר את נתיבי האספקה לעיר מן הים פתוחים. כאשר הצליח הצי העות'מאני לחסום את שיירות האספקה נכנעה העיר. כך נפלה כל כרתים לידי העות'מאנים. בהמשך ניצלה ונציה את מעורבות העות'מאנים במלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה על מנת לכבוש מחדש את מוראהפלופונסוס בדרום יוון) בו החזיקה ונציה בין 1685 ל-1714.

ב-9 בדצמבר 1714 פתחו העות'מאנים במתקפה על מוראה, במטרה לכבוש מחדש את חצי האי היווני. על אף שוונציה נעזרה בכוחות ספרד, מדינת האפיפיור, ממלכת פורטוגל, ממלכת הבסבורג, אבירי מלטה והיידוקים גברו הכוחות העות'מאניים. תחילה נפלו קורינתוס ונאפפליו ולבסוף נפלו בזה אחר זה המעוזים האחרונים של ונציה באזור יוון בוטרינט,לפקדה וקורפו. התקפה מכיוון בוסניה העות'מאנית על דלמטיה הוונציאנית ב-1716 הובילה להתאחדות מחודשת של הקואליציה הנוצרית בראשות קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, למספר קרבות ימיים בים האגאי ולתנופת הצלחה שבשיאה מצור אוסטרי על בלגרד. ההצלחה האוסטרית הובילה את העות'מאנים לחתום על שלום פוז'ארוואץ ב-21 ביולי 1718. המרוויחה העיקרית מהסכם זה הייתה אוסטריה, בעוד ונציה איבדה סופית את אחיזתה בפלופונז ובכרתים, אך שמרה לעצמה את האיים היוניים ואת דלמטיה.

ונציה לא השתקמה מאז מבחינה צבאית וימית, צי הסוחר שלה התדלדל וכוחה הכלכלי והפוליטי ביבשת אירופה הפך כמעט לבלתי רלוונטי. עם זאת, המשיכה ונציה לשלוט בצפון איטליה ושטחים אלו ידעו במאה ה-18 שנות שגשוג ובטחון.

באביב 1796 התקיפו חיילות נפוליאון בונפרטה את פיימונטה ובמשך כחצי שנה כבשו את כל האזורים בצפון איטליה שהיו נחלתה של ונציה. ונציה וגנואה לא הצטרפו לברית הערים האיטלקיות שהתנגדה לנפוליאון, ושתי הערים נותרו נייטרליות. ב-15 באפריל 1797 הודיע נפולאון על אולטימטום לפיו על ונציה להכנע. ונציה סירבה מבלי לדעת שקיים נספח סודי להסכם לובן, אשר סימן את סופה של הקואליציה האנטי צרפתית הראשונה, בו הבטיח נפוליאון שוונציה והשטחים שבשליטתה בדלמטיה ואיסטריה יועברו לשליטת אוסטריה. ב-25 באפריל 1797 נחת הצי הצרפתי בחופי הלידו. הוונציאנים תקפו בתותחיהם את הצי, ואף הטביעו את אחת הספינות, אולם הצי הוונציאני אשר כלל באותה עת 4 ספינות מלחמה ו-7 ספינות משמר לא יכול היה לעמוד בפני הצי הצרפתי. ב-12 במאי הודיע הדוג'ה לודוויקו מאנין על כניעה, ועזב את ארמון הדוג'ה יומיים לאחר מכן. ב-16 במאי 1797 נכנסו החיילים הצרפתיים לכיכר סן מרקו, והסכם הכניעה נחתם, במסגרתו איבדה ונציה את עצמאותה, הסכימה לשלטון צרפת והפכה לחלק מממלכת לומברדיה-ונציה שהייתה בשלטון אוסטרי.

מבנה השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"העשרה", בציורו של פרנצ'סקו אייץ מ-1867

עד 1172 פעל הדוג'ה כשליט אוטוקרטי. כישלונו הצבאי של הדוג'ה ויטאלה מיקלה השני הוביל לרציחתו בידי המון העם הזועם ולרפורמה חוקתית. בשנת 1297 הוביל הדוג'ה פייטרו גראדניגו רפורמה נוספת, שנועדה להפוך את השלטון מעממי לאריסטוקרטי.

אסיפת האזרחים (Concio) הייתה גוף בו נכללו כל אזרחי הרפובליקה ומתוכו נבחר הדוג'ה בין השנים 742 ל-1423. החל מ-1179 בחרו נציגים מתוך האסיפה ארבעים חברים אחרים כאלקטורים שיבחרו את הדוג'ה.

המועצה הגדולה (Maggior Consiglio) הייתה הגוף השלטוני הרחב ביותר. היא כללה 480 חברים מבתי האב החשובים של הרפובליקה ("משפחות הריאלטו", על שם האזור במרכז העיר בו היו ממוקמים ארמונותיהם). למועצה לא היו סמכויות עצמאיות, אך כל החלטה של הדוג'ה הייתה חייבת לקבל את הסכמת חבריה. משנת 1297 הפכה החברות במועצה פריווילגיה שהוענקה כתואר אצולה שעבר בירושה, כלומר שלמועצה יכולים להבחר רק צאצאים של מי שכיהנו בה בערב. בכך נוצרה מערכת שושלתית והתבססה אליטה שלטונית שהגבילה מאד את הכניסה למוסדות ההשפעה. על מנת לרענן את שורות חברי המועצה הוגרלו ביום סנטה ברברה (17 בדצמבר) של שנת 1319 באקראי שלושים צעירים בני עשרים ומעלה לחברות במועצה. אולם מאז נותר זה מועדון סגור. בשנת 1646 נפתחה למשפחות סוחרים עשירות אפשרות לרכוש תואר אצולה עבור מאה אלף דוקט.

המועצה הקטנה (Minor Consiglio) או מועצת ששת היועצים לדוכס (sei consiglieri ducali) נוסדה ב-1175 וכללה שישה יועצים, אחד מכל רובע של ונציה. אורך הכהונה במועצה היה שמונה חודשים, היא יכלה להתחדש פעמיים או שלוש ולא ניתן היה לבחור נציג שכיהן כבר, אלא לאחר תקופת צינון של שנתיים. הדוג'ה יכול היה להתייעץ עם חברי המועצה, אך רק בנוכחותם של ארבעה חברים לפחות. החבר הבכיר ביותר במועצה (הקונסיליירי) כיהן כסגן הדוג'ה ומילא את מקומו בהעדרו או נבצרותו.

הארבעים (Quarantia), "מועצת הארבעים" (Consiglio dei Quaranta) או "בית המשפט העליון של הארבעים" (Supremo Tribunale della Quarantia) היה מוסד שנוצר ב-1179 כאסיפה של ארבעים אלקטורים (בוחרים) שנועדו לבחירת הדוג'ה. הם-עצמם נבחרו על ידי נציגי אסיפת האזרחים. לאחר שביצעו את משימתם ובחרו בדוג'ה, נותרו הארבעים כרשות שופטת, ובפרט כבית משפט עליון. נוסף על כך כיהנו הארבעים כרשות מחוקקת, בסמכות שהואצלה עליהם על ידי המועצה הגדולה (שהארבעים היו גם חבריה מתוקף תפקידם). לאחר הרפורמה של 1297 נוסף למועצה תפקיד של אישור מינויים למועצה הגדולה אך סמכויות החקיקה שלה הועברו לסנאט. ב-1380, עם יצירת מועצות הזקנים (מועצות החכמים), ניטלו ממנה גם רוב סמכויות השיפוט. עם זאת, הארבעים נותרו אחראים על המטבעה, על הכנה ובקרה כלכלית על תוכניות ממשלתיות (שהוצעו או אושרו על ידי המועצה הגדולה) וכיהנו כרמה הגבוה ביותר בהיררכיה של בתי המשפט. כל חבר נבחר לשנה מבין חברי המועצה הגדולה והיה יכול להבחר לשנה נוספת. במקרה של העדרות או נבצרות יכלו חברי המועצה למנות ממלא מקום, כך שמספר החברים עמד על ארבעים בכל עת. מועצת הארבעים הייתה יכולה להציע הענקת תארי אצולה ונציאניים לאזרחים או לזרים.

מועצת העשרה (Consiglio dei Dieci) או "העשרה" (Dei Dieci) נוסדה ב-1310, כתגובה למרד נגד הדוג'ה פייטרו גראדניגו. לאחר הכשלת המרד כינסה המועצה לידיה סמכויות חירום שהיו אמורות להיות זמניות, אך היוותה מאז למעשה את הגוף המנהל של הרפובליקה. המועצה הורכבה מעשרה חברים שנבחרו לתקופה של שנה על ידי חברי המועצה הגדולה. למעשה כללה המועצה 20 חברים, יחד עם הדוג'ה וחברי הסניוריה. בהחלטות מסויימות ניתן היה לזמן סנטורים נוספים (שיצרו את ה-zonta), אך היה זה צעד חריג, בפרט לאחר 1583. נאסר על בחירה מחודשת של חבר מכהן לכהונה נוספת, כן נאסר שיהיו במועצה שני חברים מאותה משפחה. מבין החברים נבחרו שלושה שכיהנו כיושבי-ראש (Capi). שלישיית יושבי הראש נבחרה לכהונה של חודש, במסגרתה הייתה נתונה במעצר בית בארמון הדוג'ה, על מנת למנוע שחיתות, שוחד ולחצים אחרים. מטרתה המוצהרת של המועצה עם כינונה הייתה שמירה על בטחון המדינה והסדר הציבורי ובפרט שמירה על השלטון מפני מרידות, הפיכות ושחיתות. מנעד עיסוקיה, שלא היה מוגבל, התרחב כך שעד 1457 עסקה המועצה למעשה בכל עניין שלטוני ברפובליקה. בפרט עסקה המועצה בכל עינייניה הצבאיים של הרפובליקה, בנושאי מודיעין ואכיפת חוק. במאה ה-16 נקשרה ל"עשרה" הילה של ראשי רשת ריגול פנימי וחיצוני ענפה. ב-1539 ייסדה המועצה מוסד לחקירות ומשפט (inquisitore) שכלל שלושה חברי מועצה שהיו ממונים על חקירה, משפט והענשה של חשודים בבגידה במדינה או איום על בטחונה. סמכותם של שלושת החברים לעניין זה הייתה כמעט בלתי מוגבלת.[6] מן המאה ה-17 ואילך, בד בבד עם שקיעתה של ונציה, התרופפה גם שליטתה של מועצת העשרה והיא החלה להיות נגועה בעצמה בשחיתות ונפוטיזם.

הסנאט (Senato) או, באופן רשמי מועצת המוזמנים (Consiglio dei Pregadi) היה הרשות המחוקקת הראשית של הרפובליקה. הסנאט כלל שישים חברים שנבחרו על ידי המועצה הגדולה על מנת לדון בנושאי מסחר, מיסוי, יחסי חוץ ובטחון. במאה ה-15 נוספו לדיונים מסויימים עד שישים חברים נוספים (zonta) ולישיבות הסנאט המורחבות יכלו להצטרף גם "הארבעים". שגרירים ומפקדי צבא בכירים היו סנטורים כפועל יוצא של משרתם (ex officio) מיום מינויים ועד שנה לאחר סיומה. הקוורום (מספר המשתתפים המינימלי להצבעה כשרה) היה 70 סנטורים. תקופת הכהונה הבסיסית של זנטור הייתה שנה אחת, אך ניתן היה לשוב ולהבחר ובאופן טיפוסי כיהו הסנטורים זמן רב בתפקידם, כך שהיוו את הגוף היציב וביותר ובעל הנסיון העשיר ביותר בין גופי מערכת השלטון.

מועצות החכמים (הזקנים) היו גופי ייעוץ שחבריהם נבחרו לכהונה של שישה חודשים מבין חברי הסנאט ולא יכלו להבחר שנית אלא לאחר תקופת צינון. תקופות הכהונה החלו בראשית כל רבעון (אוקטובר, ינואר, אפריל ויולי), כך שהייתה חפיפה בין תקופות הכהונה של החברים. המועצות נוצרו ב-1380 על מנת לייעץ, לפקח, לבקר ולהכווין את גופי הממשל האחרים.

  • חכמי/זקני המועצה (savii del Consiglio) או "החכמים הגדולים" (savii grandi) היו שישה נבחרים שתפקידם הרשמי היה להכין את סדר היום לדיוניו היומיים של "הגוף המלא" (הקולגיו, הרשות המבצעת; ר' להלן), לקבל את החלטותיו ולפקח על ביצוען. הם נכחו בדיוני הקולגיו כמפקחים על ההתנהלות וכן נכחו בדיוני "העשרה" אשר עסקו ביחסי חוץ.
  • חכמי/זקני היבשה (Savii di Terraferma) היו חמישה נבחרים שעסקו בפיקוח ובקרה על פעילות גופי הממשל בתחומי השלטון הוונציאני ביבשה (Domini di Terraferma). הגוף נוצר ב-1420, לאחר התפשטותה של ונציה לונטו ולומברדיה
  • חכמי/זקני הים (Savii agli Ordini) היו חמישה נבחרים שעסקו בפיקוח ובקרה על פעילות גופי הממשל בכל הקשור לנושאים ימיים.

הסניוריה (Serenissima Signoria) שנקראה עד 1423 בשם "הקומונה" (Commune Veneciarum) הייתה הגוף הממשלי העליון של הרפובליקה והורכבה מן האישים הבאים: הדוג'ה, המועצה הקטנה ושלושת ראשי מועצת הארבעים. הסניוריה הייתה הגוף המנהל הראשי של הרפובליקה, ויכלה לפעול גם ללא הדוג'ה עצמו. ההצהרה במותו של דוג'ה הייתה "זהו מותו של הדוג'ה, אבל לא של הסניוריה" (se l'è morto el Doge, non l'è morta la Signoria).

הגוף המלא או הקולגיו (Pien Collegio) היה הרשות המבצעת של הרפובליקה וכלל את חברי הסניוריה ונציגים מכל אחד מגופי מועצות החכמים. הגוף התכנס מדי יום בראשות הדוג'ה או סגנו (בהעדרו). סדר היום שלו נקבע על ידי חכמי המועצה. בפני הגוף הובאו דיווחים בשלל נושאים, הוא קיבל משלחות שונות והכין הצעות לדיון בסנאט (או, בנושאים רגישים של בטחון המדינה, לדיון על ידי העשרה).

נציב סן-מרקו (Procuratore di San Marco) היה המינוי-לכל-החיים השני בחשיבותו אחרי הדוג'ה ואות הכבוד הגבוה ביותר שהעניקה הנהגת העיר לאחד מאזרחיה. לרוב היה מדובר באדם יחיד שמונה על ידי הדוג'ה, אך בין השנים 1231 ל-1442 מילאה את המשרה מועצה של תשעה, שמונו על ידי המועצה הגודלה. גרעין התפקיד היה ניהולה של בזיליקת סן מרקו, אולם החל מ-1269 כלל התפקיד גם הגנה על יתומים וחולי נפש והוצאה לפועל של צוואות. ארמון הנציבות (ששימש הן למשרדים והן לדירות שרד) הוא אחד מהמבנים המקיפים את כיכר סן מרקו.

באופן כללי, מן המאה ה-15 ואילך, המועצה הגדולה, המועצה הקטנה, הסנאט ומועצת הארבעים נקראו יחדיו ה-Commune Veneciarum, מונח שהתייחס לממשל הונציאני כולו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה של ונציה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Elisabeth Crouzet-Pavan, Lydia G. Cochrane, Venice Triumphant: The Horizons of a Myth, The Johns Hopkins University Press, 2005, p. 74
  2. ^ M. E. Mallett and J .R. Hale, The Military Organization of a Renaissance State: Venice c. 1400 to 1617, Cambridge University Press, 2006, p. 213
  3. ^ M. E. Mallett and J .R. Hale, The Military Organization of a Renaissance State: Venice c. 1400 to 1617, Cambridge University Press, 2006, p. 63
  4. ^ Kenneth M. Setton, The Papacy and the Levant, 1204-1571, Vol. 3: The Sixteenth Century to the Reign of Julius III, American Philosophical Society, 1984, chapter 2
  5. ^ M. E. Mallett and J .R. Hale, The Military Organization of a Renaissance State: Venice c. 1400 to 1617, Cambridge University Press, 2006, p. 232
  6. ^ Ioanna Iordanou, What News on the Rialto? The Trade of Information and Early Modern Venice’s Centralized Intelligence Organization, Intelligence and National Security Volume 31, 2016 - Issue 3, pp. 305-326